פרשת "קדושים" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "קדושים" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים יט, כ

ההפטרה מתוך עמוס פרק ט, יחזקאל פרק כ.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים בעונות השנה כמייצגות את סדרי החיים והטבע.

עונות השנה מייצגות את תקופות החיים של האדם

פרשת "קדושים" מפרטת חוקים שונים שבני ישראל חייבים לקיים, ובתוך כך היא עוסקת גם בקיום יחסים עם "שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" (ויקרא יט 20). הביטוי  "נחרפת לאיש" מזמין פירוש. רש"י אומר: "נחרפת לאיש – מיועדת ומיוחדת לאיש; ואיני יודע לו דמיון במקרא". כלומר, רש"י אומר שאינו יודע על ביטוי דומה המופיע במקרא. וכפי שרואים, רש"י גם לא מסביר מהיכן באה המילה נחרפת ומדוע משמעה "מיועדת".

מי שכן עונה על השאלות האלה הוא הרמב"ן (1270-1194). הוא מביא את ביאורו של רש"י (זה המובא לעיל), אבל מציין שלדעתו יש במקרא ביטוי דומה – אצל איוב: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי; בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי (כט 4); ועוד באיוב: בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ; לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי (כז 6). על פי הרמב"ן, וגם על פי פרשנים אחרים, הביטוי "ימי חורפי", המופיע אצל איוב פעמיים, משמעו "ימי נעורי"; ומדוע? כי החורף, בהיותו ראשית השנה, מייצג את תקופת הנעורים של האדם; ואילו ימי הקיץ, שהם ימי האסיף, מייצגים את הזִקנה. ומכאן מסיק הרמב"ן ש"שפחה נחרפת לאיש" משמעו שפחה-נערה לאיש. וכך הוא מסביר: "ידוע כי הפילגש אשר היא משרתת את האיש וישכב עמה תקרֵא נערה לו; כי גם כל משרת האדם יקרא נערו". ובקיצור: על פי הרמב"ן שפחה נחרפת = נערה = משרתת = פילגש.

כפי שראינו,  הרמב"ן (הנסמך על איוב) אומר שהחורף מייצג את הנעורים והקיץ את הזקנה. הייצוגים האלה אכן תואמים את עונות השנה בארץ ישראל: ראשיתם של הצמיחה והלבלוב היא בחורף; וסופו של מחזור החיים (או המחזור השנתי) של הצומח למינהו הוא בקיץ. עם זאת, הייצוגים האלה לא רווחים בעברית החדשה. בעברית החדשה התקופה המייצגת את הנעורים היא לא החורף אלא האביב; למשל בביטויים "אביב ימיו" או "אביב נעוריו". והזקנה לא מיוצגת על ידי הקיץ, אלא על ידי הסתיו. כמו בשיר "אדם זקן" של דוד אבידן: " אדם זקן, מה יש לו בבקריו? הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו". ייתכן שהייצוגים האלה, שאינם תואמים את המציאות הארץ-ישראלית, מקורם באירופה; אותה אירופה שבה החורף הוא תקופה קרה ומתה, והצמיחה מתחילה בה רק באביב. והלא ידוע שהעברית החדשה עוצבה בעיקר על ידי כותבים שמוצאם בארצות אירופה. 

העונות החקלאיות הן חלק מסדרי הזמן

פרק ט של ספר עמוס מתאר את ההבדל בין ישראל לגויים ואת הגאולה העתידה לבוא. ובתיאור הגאולה עמוס אומר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע (עמוס ט 13).

התמונה שעמוס מצייר היא על טבעית. וכך מסביר אותה המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1879-1809): "הנה ימים באים – שאז יתרבו התבואות והפירות, עד שהקציר יתארך זמן רב עד שיגיע עת החרישה; ודריכת הענבים יתארך עד בוא זמן הזרע, מרוב התבואה והענבים; כמו שכתוב: "והשיג לכם דיש את בציר" [ויקרא כו 5]. עד כאן דברי המלבי"ם.

אבל אולי יש משמעות נוספת לדברי עמוס. אולי עמוס אומר גם שהעונות החקלאיות – למשל חריש וקציר – הן חלק מסדרי הזמנים בטבע, וביום הגאולה הסדרים האלה יצאו מגדרם: עונת החריש והזריעה, שהיא ראשית החורף, תיגע בעונת הקציר והבציר, שמתחילה בראשית הקיץ.

ההקבלה המקראית בין העונות החקלאיות לבין סדרי הזמנים ברורה ובולטת בכתוב הבא: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח 22). על פי ההבטחה האלוהית הזאת, שניתנה לבני האדם אחרי המבול, זריעה וקציר הם יסודות זמן קוסמיים, כמו יום ולילה, קיץ וחורף. אבל היסודות האלה יֵצאו מסדרם בקץ הימים, כמו שמתנבא, למשל, זכריה: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה; וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר (זכריה יד 7). גם לאי הסדר הזה יש ביאור של המלבי"ם: "והיה יום אחד – לא יהיה היום חלוק ליום ולילה, לבקר וצהרים ועת ערב, שזה רק בעת שישמשו המאורות הגשמיים, אבל אז יהיה יום אחד מדובק כולו יום".

מודעות פרסומת

פרשת "אחרי מות" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "אחרי מות" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא, פרקים טז, יז, יח

ההפטרה:  מתוך יחזקאל פרק כב

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים, אמנם רק בדרך אגב, גם במושגים המייצגים כסף.

מוכן ומזומן

פרשת "אחרי מות" מפרטת תנאים והלכות בנוגע לעבודת הכהן והקרבת הקרבנות; והיא גם עוסקת באיסורי גילוי עריות. אחת המצוות המצוינות בפרשה היא שליחת שעיר (תיש) לעזאזל (מקום במדבר יהודה); ובקשר לכך מופיע שם הכתוב וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְשִׁלַּח [את השעיר] בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה (ויקרא טז 21).

התואר עתי מופיע במקרא רק בפסוק שלעיל. הוא גזור מהמילה עת, אבל מה משמעו? רש"י מפרש: "איש עתי" – המוכן לכך מיום אתמול. מדרש ספרא (מדרש לספר ויקרא) אומר: "עתי" – שיהיה מזומן. ומילון העברית המקראית מבאר: "עתי"  – מיועד לזמן מיוחד. הפרשנויות האלה מצביעות למעשה על הקבלה שקיימת בין המילה  עתי למילה הפוסט מקראית הנפוצה  מזומן: לשתי המילים האלה יש משמעויות דומות, וגם למילים שמהן הן גזורות – עת ו זמן (בהתאמה)  – יש משמעויות דומות.

התואר עתי לא הצליח להשתרש בלשון, ומלבד אי אילו שימושים ספציפיים, שגם הם לא נפוצים כל כך (למשל "עיתונות עתית"), אין לו כמעט שימוש. ובכלל, המילה עת נדחקה מהמקום הלשוני החשוב שהיה לה במקרא; ויעיד על כך מיעוטן של המילים החדשות שנגזרו ממנה בתקופות שלאחר המקרא. לעומת זאת המילה  זמן, על אף נדירותה במקרא, כבשה מקום נכבד בלשון שלאחר המקרא, ובפרט בימינו, וזכתה לנגזרות ולשימושים רבים. לדוגמה: פעלים – לזמן, להזמין, להזדמן; שמות עצם –  הזמנה, הזדמנות; תארים –  זמני, זמין,  מזומן.

לתואר  מזומן – מקבילו של התואר  עתי –  יש משמעות נוספת:  מזומן, או מזומנים, הם כסף זמין; למשל מטבעות ושטרות. לדוגמה: "התשלום לא בצ'קים ולא בכרטיס אשראי, אלא רק במזומן". ומתברר שהקשר בין מושגי זמן לבין כסף מצוי לא רק בלשון העברית; לדוגמה: בשפה האנגלית  current  משמעה "נוכחי, עכשווי, של הזמן הזה". ו-currency משמעה "מטבע, כסף".

דמים

ההפטרה לפרשת "אחרי מות" מביאה את תוכחתו של יחזקאל על הפָרת איסורי העריות, וכך זה מתחיל: וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ (יחזקאל כב 2). ענייננו כאן הוא המילה  דמים. המילה הזאת היא אמנם צורת הרבים של  דם, אבל אפשר לחוש שמבחינת משמעותה היא אינה בדיוק ריבוי של  דם; על כל פנים לא כמו שהרים הם ריבוי של הר או עמים הם ריבוי של עם. אם כך, מה משמעה? והאם יש הבדל משמעות בינה לבין המילה דם? אולי הדברים שלהלן עונים על השאלות האלה.

בדיקת  מופעיה במקרא של המילה  דמים מראה שהמילה הזאת מייצגת תמיד דם אדם (ולא דם חיה), והיא מופיעה בהקשר של רצח ושפיכות דמים. לדוגמה: וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ [את דויד]: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל (שמואל-ב טז 7). ו"מצודת דוד" מפרש: "צא – רצה לומר צא ממלכותך אתה האיש השופך דמים". לעומת זאת המילה  דם (בצורת יחיד) עשויה לייצג גם דם כנוזל הגוף וללא הקשר של הרג אדם; למשל דם של בעלי חיים המוקרבים כקורבנות; לדוגמה: וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ (שמות כט 12).

 ויש עוד הבדל בין  דם ל  דמים. בלשון הפוסט מקראית למילה  דמים יש גם  משמעות של כסף, תשלום. לדוגמה: "מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סה, ב משנה). ובלשון ימינו רווחים הביטויים "דמי מזונות", "דמי כניסה", "דמי כיס", וכדומה. מקורה של המילה  דמים במשמעות של כסף אינו ברור. אולי מקורה בשורש דמ"ה (כלומר שווה), ואולי מקורה בשפה היוונית. על כל פנים קשה לראות קשר של משמעות בין  דמים של דם לבין  דמים של כסף. ובכל זאת אולי יש ביניהן איזשהו קשר משמעות.  

נסתכל למשל על הפסוק אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ: שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם (שמות כב 2).  על פי פירוש מקובל המילה  דמים כאן גזורה מהמילה  דם, ומשמעה "רציחה". עם זאת, על פי ההקשר ("שלם ישלם") אפשר לבאר את המילה  דמים גם כ"כסף" (ישלם דמים). ואם כך, שתי המשמעויות יכולות להתחלף כאן.

והנה (אולי) עוד מופע של משמעות כפולה: נסתכל על הפסוק מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת; נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד; אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים (ישעיהו לג 15). על פי פירוש מקובל גם כאן המילה דמים באה מהמילה דם ומשמעה "הסתה לרצח". מצד שני, מקבילותיה של המילה דמים בפסוק שלנו הן המילים  בצע ו –שוחד, הקשורות לתחום הכסף. ואפשר אולי להבין שמשמעותה כאן  של המילה  דמים היא גם "תשלום" או "כסף". 

פרשת "מצורע" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "מצורע" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים יד טו

ההפטרה: מתוך מלכים ב פרק ז

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים במידות נפח ומשקל.

שלוש אוקיות אורז וחצי רוטל סוכר

פרשת "מצורע" עוסקת בדיני טומאה וטהרה, ובתוך כך היא מפרטת את המנחות שהאיש המִטַּהר צריך להביא אל הכהן המְטַהר, לדוגמה: וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן; וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן (ויקרא יד 10). עִשָׂרון ולוג הם מידות נפח. עשרון הוא מידה ליבש, בפרט לסולת, ושיעורו עשירית האיפה; ובמידות של ימינו, על פי מילון העברית המקראית – כ-4 ליטרים. ויש גם גרסות אחרות. לוג הוא מידה לנוזל, בפרט לשמן, ושיעורו חלק ה-12 של ה-הִין; ובמידות של ימינו (על פי מילון אבן שושן) – כחצי ליטר. ויש גם גרסות אחרות.

 במקרא מוזכרות מידות רבות של  אורך, נפח,  ומשקל, אבל אין מאלה שום מידה שנהוגה גם בימינו. המהפכה הגדולה בעולם המידות הייתה המצאת השיטה המטרית. השיטה הזאת הומצאה בצרפת, אחרי המהפכה הצרפתית, ואומצה על ידי מדינות רבות, אולי רוב מדינות העולם. יתרונה העיקרי הוא היותה עשרונית, ומתוך כך תואמת את שיטת הספירה הנוהגת בעולם המספרים. יתרון אחר שלה הוא האוניברסליות  – היותה נהוגה במדינות רבות ובתחומים רבים. עם זאת יש עדיין מדינות גדולות וחשובות שלא אימצו את השיטה, למשל אנגליה וארצות הברית.

  כידוע, בישראל של היום נהוגה השיטה המטרית, אם כי עד שנות הארבעים או החמישים של המאה הקודמת היו נהוגות בארץ בתחומים שונים מידות לא מטריות; למשל, בתחום המשקל הייתה נהוגה יחידת המשקל רוטל, ואיתה האוקיה שהיא חלק ה-12 של הרוטל. בצפון הארץ האוקיה הייתה כ-214 גרם והרוטל 2564 גרם, ובדרום הארץ האוקיה הייתה כ-240 גרם והרוטל כ-2880 גרם.

אני עדיין זוכר – זה היה בשנות הארבעים של המאה הקודמת – איך אמי הייתה שולחת אותי למכולת של אדון פרנקל שבקצה הרחוב שלנו, לקנות שלוש אוקיות אורז או חצי רוטל סוכר. ואדון פרנקל היה אוסף, בכף מתכת גדולה, אורז (או סוכר או קמח) מתוך שקים פתוחים שעמדו בחנות, ושופך לשקית נייר חומה. והיה בחנות משקל מאזניים בעל שתי כפות נחושת, שעמד על דוכן המכירה העשוי שיש צהבהב. ואדון פרנקל היה מניח את שקית האורז על הכף האחת, ועל השנייה היה שם משקולות מתכת כמשקל האורז הנדרש, והיה מוסיף או גורע מהשקית עד שלשונות המאזניים התאזנו האחת מול השנייה.

מהיכן באו ללשון המילים  אוקיה ו רוטל? המילה  אוקיה מופיעה בתקופה התלמודית, אם כי סביר להניח שמשקלה אז היה  אחר ממשקל האוקיה של אדון פרנקל. ומקורה של המילה התלמודית  אוקיה הוא כנראה המילה  אונקיה, שגם היא מופיעה בספרות התלמודית; ו אונקיה יובאה מיוונית. עם זאת, כנראה שהאוקיה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת הטורקים או הבריטים, מקורה בלשון הטורקית, ובתרבות העותומנית ששררה בארץ ישראל עד בוא הבריטים ב-1917, תרבות ששרדה פה ושם גם אחרי שהשלטון הטורקי הסתיים. גם המילה  רוטל מקורה בטורקית; ואולי (על פי מילון אבן שושן)  היא שיבוש של המילה ליטר (אם כי הרוטל  הוא מידת משקל והליטר מידת נפח).

לסיום, שימו לב שיחד עם הנהגת המידות האוניברסליות, הלשון העברית אימצה באופן עקבי את שמותיהן הלועזיים-אוניברסליים של המידות האלה – למשל  מטר, ליטר, קילוגרם. דבר זה אינו מובן מאליו, בעיקר על רקע העובדה שמושגים טכניים לועזיים רבים כן הוחלפו במילים עבריות, כאלה שנגזרו משורשים עבריים או נלקחו מהמקורות; למשל  מחשב, מכונית, חשמל, תקשורת, כבידה.

כנראה שהסיבה העיקרית לכך ששמות המידות המטריות לא הוחלפו במילים עבריות היא הסרבול הלשוני שהיה נגרם על ידי עִברוּת כלל שמות המידות על התחיליות השונות שלהם כמו  מילי, סנטי, קילו. סיבה אחרת היא אולי האוניברסליות: כמו שאומצו המידות המטריות עצמן, כך אומצו גם שמותיהן האוניברסליים.

גדש את הסאה

ההפטרה לפרשת "מצורע" מספרת על ארבעה מצורעים, שבעת המצור של צבא ארם על העיר שומרון, בימי יהורם מלך ישראל, גילו שהארמים נטשו את המצור והשאירו אחריהם הרבה צידה. כל כך הרבה עד שמחירי המזון בשומרון נפלו פלאים: וַיְהִי סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל (מלכים-ב ז 16).

סאה היא מידת נפח ליבש ושיעורה שליש האיפה; ובמידות של ימינו (על פי מילון העברית המקראית) כ-13 ליטרים (ויש גם גרסות אחרות). המידה סאה אינה בשימוש בימינו, בכל זאת היא חיה בלשון – בביטוי "גדש (או הגדיש) את הסאה", שמשמעו (המטפורי) הוא "הפריז במעשים לא רצויים".

המקרה הלשוני המובא לעיל שייך לתופעה לשונית כללית שאפשר לתאר אותה כך: מילה מסוימת הייתה בשימוש בתקופה קודמת כלשהי (למשל תקופת המקרא או התלמודים); מאוחר יותר, בגלל סיבות אלה או אחרות, המילה חדלה לשמש בלשון במשמעה המקורי. עם זאת היא נמצאת בלשון העכשווית כמרכיב של ביטוי מטפורי. הנה שלוש מילים כאלה (ויש עוד).

טִפחה. המילה  טפחה מופיעה במקרא רק ברבים – טְפחות. משמעה המקראי המדויק אינו ברור, אבל ברור שמדובר בחלק גבוה כלשהו של הבניין, למשל מרום הקיר (על פי מילון העברית המקראית) או קורת גג (על פי אבן שושן). בכל מקרה המילה  טפחה או  טפחות נשמרה בלשון רק בביטוי "מן המסד עד הטפחות", שמשמעו "מלמטה עד למעלה" או "מההתחלה ועד הסוף". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב המקראי מִבַּיִת וּמִחוּץ; וּמִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת (מלכים-א ז ט)

כֶּלַח.  גם משמעה של המילה  כלח אינו ברור לגמרי. היא מופיעה במקרא רק במקום אחד: גַּם כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי; עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח (איוב ל 2). ומילון העברית המקראית מציע את הפירוש "כוח"; ולפי פירוש זה "אבד כלח" משמעו אבד כוח. המילה  כלח כשהיא לעצמה אינה נמצאת בשימוש בלשון ימינו, אבל היא נשמרה בביטוי "אבד עליו הכלח", שמשמעו "התיישן מאוד, עבר זמנו".

פַּחת.  משמעה המקראי של המילה  פחת הוא בור, או נחל עמוק. בשפת ימינו  פחת אינה רווחת כמילה העומדת בפני עצמה, אלא כחלק מהביטוי "מן הפח אל הפחת", שמשמעו נפילה ממצב גרוע למצב גרוע יותר. מקורו של הביטוי הזה הוא כנראה בישעיהו: וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת, וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח (כד 18). אם כי אצל ישעיהו  הכיוון הוא מהפחת אל הפח. כתוב כמעט זהה נמצא גם בירמיהו (מח 44).

פרשת "שמיני" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "שמיני" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים ט, י, יא.

ההפטרה:  מתוך שמואל ב' פרקים ו, ז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים לאוכל.

אכלנו חצץ

פרשת "שמיני" עוסקת בשני עניינים עיקריים: חנוכת המשכן ואיסורי אכילה.

בעת חנוכת המשכן חרגו וחטאו נדב ואביהוא בני אהרן, ואז: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'." (שמות י 2). הביטוי "ותצא אש  … ותאכל אותם" הוא מטפורי: במובנה המקורי והרגיל אכילה היא פעולתו של בעל חיים כשהוא מכניס מזון לפיו ובולע אותו, אולם בפסוקנו המושג אכילה מייצג השמדה. כפי שנראה להלן יש בלשון מקרים רבים ומגוונים שבהם מונחים מתחום האכילה מייצגים מושגים מתחום האסונות והפגעים. ואפשר להבחין בכמה סוגי ייצוג כאלה.

  אסונות ופגעים אוכלים בני אדם. כבר ראינו לעיל שאש "אוכלת" בני אדם; אבל לא רק אש. גם חרב אוכלת: הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב (שמואל-ב ב 26). גם דבר ורעב: וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ (יחזקאל ז 15). גם ארץ אוכלת, לדוגמה: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא (במדבר יג 32). וגם חורב וקרח: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה (בראשית לא 40).

מילת אכילה אחרת שמושאלת לתחום הפגעים היא  בליעה; למשל: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם (במדבר טז 32). ויש גם  נגיסה, שאולי אינה פגיעה אלימה אבל יש בה מרכיב של עוינות או כוחנות; לדוגמה: "החוק החדש נוגס בזכויות הפרט". וגם כרסום שייך לכאן.

צרות ופגעים הם אוכל –  בני אדם אוכלים אותם. הנה דוגמאות: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה ג 15)"; "אכלנו הרבה חצץ, אבל לבסוף הצלחנו לשקם את החברה"; "הוא האכיל אותנו צפרדעים עד שנמאס לנו וזרקנו אותו". "אכלתי הרבה קש"; "אכלנו אותה כהוגן עם המכונית יד שנייה שקנינו";  "לקח לו הרבה זמן לעכל את העובדה שפיטרו אותו".

בני אדם אוכלים אלה את אלה, וגם את עצמם. לדוגמאות: בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי (תהילים כז 2); כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם (הושע ז 7); "הוא אוכל את כולם לארוחת הבוקר". "היא אוכלת את עצמה על שוויתרה על הילד".

מונחים מתחום האכילה והמזון מייצגים זנות ואלימות מינית. הנה כמה דוגמאות.

דוגמה אחת: ביהושע (פרק ב פסוק 1) כתוב: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה. לכאורה ברור מהי "אישה זונה", והכתוב אפילו רומז: "וישכבו שמה". אבל רש"י מבאר: "אשה זונה – תרגם יהונתן פונדקיתא מוכרת מיני מזונות". וגם "מצודת ציון" (של רבי דוד אלטשולר) מבאר כך.

דוגמה שנייה: במשלי (פרק ל פסוק 20) כתוב: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת: אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ. "מצודת דוד" מבאר: "כן דרך – רוצה לומר כי כן הוא הדרך של האישה המנאפת, מסתרת זנותה ומקנחת פיה של מטה אחר הזנות". והמבין מבין מהו "אכלה" כאן ומהו "פיה של מטה".

דוגמה שלישית: טחינה הוא מונח מתחום המזון והאכילה: טוחנים קמח, ויש גם שיניים טוחנות.  בתוך כך אנחנו מוצאים את הכתוב תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין (איוב לא 10). יש שמפרשים "תטחן לאחר אשתי" כפשוטו, כלומר: אשתי תעבוד אצל אחרים. אבל רש"י מבאר: "תטחן לאחר אשתי – רבותינו פירשוהו לשון תשמיש". ובמילים אחרות: אשתי תשכב עם אחר (מתוך אונס או זנות). וכדי להסביר מהיכן נובע הביאור הזה, רש"י מפנה אותנו לכתוב בשופטים (טז 21): וַיְהִי [שמשון] טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים. ובביאור לפסוק בשופטים אומר רש"י: "ויהי טוחן – בריחיים, מלאכה כבדה; ורבותינו (סוטה י א) פירשו מה שפירשו". עד כאן רש"י. ומה פירשו רבותינו? הנה מה שכתוב בתלמוד בבלי, מסכת סוטה (י א): "ויהי טוחן בבית האסורים – א"ר [אמר רבי] יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה, וכן הוא אומר (איוב לא) 'תטחן לאחר אשתי', מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר". כלומר על פי רבי יוחנן "לטחון" משמעו (בשופטים וגם באיוב) – "לשכב עם", ובפרט בנסיבות של זנות או אונס.

אֶשפָּר ואֲשישה

בהפטרה לפרשת "שמיני" מסופר על העלאת ארון האלוהים לירושלים על ידי המלך דוד. ובין שאר הדברים כתוב שם:  וַיְחַלֵּק [רור] לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת (שמואל ב' ו 19).

מהם המאכלים האלה שחילק דוד? מהי חלת לחם – דבר זה ידוע וברור.  גם מהי  אשישה ברור ומוסכם: אשישה מופיעה במקרא כמה פעמים, ועל דעת הפרשנים והמילונים (לפחות על דעת רובם) משמעה עוגת פירות.

ומה משמעה של המילה  אשפר הנזכרת בפסוקנו? עניין זה קשה יותר. רש"י הולך בעניין הזה בעקבות התלמוד. על פי התלמוד הבבלי, מסכת פסחים דף לו ב, אשפר הוא ראשי תיבות של אחד משישה בפָּר [כלומר שישית הפר]. גם מצודת ציון מפרש על פי התלמוד, והוא מוסיף: "רוצה לומר מנה יפה בשר". לעומת זאת מילון העברית המקראית משאיר את העניין סתום, והוא אומר: אשפר – אוכל בלתי ידוע.

פרשת "פקודי" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "פקודי" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "פקודי" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק לח פסוק 21 עד סוף פרק מ (סוף ספר שמות).

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרקים ז ח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם משמעויות שבלשון המקרא לא היו להן  עדיין מילים שייצגו אותן, ורק מאוחר יותר גויסו מתוך הלשון מילים לייצוג המשמעויות האלה.

תכלת וארגמן

פרשת"פְקוּדֵי" ממשיכה את סיפור הקמת המשכן ועשיית הכלים והאביזרים הקשורים לעבודת הקודש, ובתוך כך גם עשיית בגדי הקודש. ובין שאר הדברים, כך כתוב שם: וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (שמות לט 1).

בימינו תכלת ו ארגמן הם צבעים, אבל במקרא הם בדים יקרי ערך שהיו עושים מהם בגדי קודש ופאר. אז איך מתרחש שינוי כזה? נראה שיש לפנינו תופעה לשונית שאפשר לתארה כך: יש בלשון [למשל בלשון המקראית] שם מסוים [למשל  תכלת] שמייצג עצם מסוים [למשל סוג בד]. לעצם הזה יש תכונה מסוימת [למשל צבע הבד, שהוא תכלת]. לתכונה הזאת אין עדיין ייצוג בלשון [אין בלשון המקראית מילה שמייצגת את הצבע "תכלת"]. ובתקופה מסוימת מתרחש שינוי משמעות: מעתה שם העצם [ תכלת] אינו מייצג בדרך כלל את העצם המקורי [את הבד "תכלת"], אלא בעיקר את אותה תכונה מסוימת של אותו עצם [הצבע "תכלת"].

מקרה ה תכלת וה ארגמן אינו יחיד בסוגו; הנה עוד כמה מקרים כאלה.

גן עדן . "גן עדן" במקרא  הוא שמו הפרטי של מקום מסוים: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב 15). בגלל סגולותיו המופלאות (אבל בכל זאת ארציות) של גן עדן המקראי, השם "גן עדן" הפך, בתקופת התלמודים, להיות שמו של מקום שמימי-אוטופי שנשמות הצדיקים מגיעות אליו בעולם הבא. ובימינו "גן עדן" הוא גם סתם מקום נפלא; לדוגמה:  -"איך היה הצימר?"  -"גן עדן".

אביבאביב במקרא הוא שיבולת דגן כאשר גרעיניה רכים; לדוגמה: וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ (ויקרא ב 14). בארץ ישראל הדגן מגיע למצב אביב בחודש ניסן, ולכן חודש זה נקרא גם "חודש האביב"; לדוגמה: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות לד 18). במקרא אין שם לתקופה שבין החורף לקיץ, ורק בתקופת התלמודים ניתן לתקופה הזאת השם  אביב,   כנראה על פי החיטה המגיעה למצב אביב באותה תקופה.

כִּפה.  כפה במקרא היא החלק הקרוב לגזע של עלה התמר (בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא, וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה; איוב טו 32). וכנראה שבגלל צורתו הקמורה של חלק העלה הזה, המילה  כפה גויסה, בתקופת התלמודים, לייצג משמעות רחבה יותר: עצמים קמורים בצורת חצי כדור; כמו כיפת מבנה ("כפת הכנסייה"); או כיסוי הראש הנקרא כך ("כפה סרוגה").  

כפתור. כפתור במקרא הוא קישוט בצורת תפוח, למשל על המנורה במשכן:  וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ (שמות כה 34). ובגלל צורתו העגולה של הכפתור המקראי, המילה  כפתור נלקחה, בתקופה החדשה, לייצג את אותו עצם עגול שיחד עם הלולאה משמש לרכיסה.   

מקל, שבט ומפקדה

כאשר נשלמה בניית המקדש, כינס המלך שלמה את ראשי השבטים ואת כל ישראל לחנוך את המקדש. וכך כתוב שם: אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן (מלכים-א ח 1).

למילה  מטה יש במקרא שתי משמעויות עיקריות. האחת היא מקל; לדוגמה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל משה] ה': מַה זֶּה בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר מַטֶּה (שמות ד 2). המשמעות השנייה, זו שאליה מתכוון הפסוק שהבאנו מההפטרה, היא שבט – חלק העם המתייחס לאחד מבני יעקב ("שנים עשר השבטים", "שבט יהודה"). ו"ראשי המטות" הם ראשי השבטים.

בעת החדשה נוספה למילה  מטה משמעות חדשה: צוות מפקדה המסייע למפקד;  לדוגמה: "קצין מטה", "מטה החטיבה". איך נפגשה המשמעות החדשה הזאת עם המילה המקראית  מטה? נראה שהדבר היה כך: בתקופה החדשה נוצר צורך במילה עברית עבור המשמעות "צוות מפקדה", משמעות שמיוצגת בשפה האנגלית על ידי המילה staff. למילה staff יש באנגלית עוד משמעויות; אחת מהן היא "מקל, מטה". ובעקבות המילה staff, שכאמור משמעה באנגלית (ואולי בעוד שפות) היא גם "מקל" וגם "מפקדה", גויסה בעת החדשה המילה המקראית  מטה (במשמעותשל "מקל") לייצג גם את המשמעות "צוות מפקדה".

המקרה הלשוני המתואר לעיל אינו יחיד בלשון העברית. נסתכל למשל על המילה  טובין. אמנם צורתה של המילה הזאת היא תלמודית, אבל היא הומצאה רק בעת החדשה; ומילון אבן שושן מציין שגזירתה של המילה  טובין מהמילה  טוב באה בעקבות השפה האנגלית, שבה המילה goods, שמשמעה "סחורות", באה מהמילה   good (טוב). ויש עוד מקרים כאלה.

פרשת "ויקהל" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ויקהל" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק לה פסוק 1 עד פרק לח פסוק 20.

ההפטרה:  מתוך מלכים א פרק ז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם יחסים שבין האות שי"ן לאות סמ"ך.

שפה, סף, סוף

פרשת "ויקהל" עוסקת בעיקר בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. למעשה פרשה זו והפרשה שאחריה – "פקודי" – חוזרות, בשינויים קלים, על הנאמר בפרשות "תרומה" ו"תצוה". אבל ענייננו כאן הוא לשוני.

נסתכל על הפסוק הבא מתוך הפרשה: וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת (שמות לו 11). אנחנו מתעניינים כאן במילה  שפה. למילה  הזאת יש שלוש משמעויות עיקריות (שלושתן משמשות כבר במקרא). במשמעות אחת  שפה היא כל אחד משני החלקים הבשרניים הסוגרים או פותחים את הפה ("יש לו שפתיים עבות"); למשמעות הזאת נקרא להלן "אֵיברית". במשמעות שנייה  שפה היא לשון שמדברים בה ("בשפה העברית יש הרבה מילים שמוצאן מארמית"). ובמשמעות שלישית, זו שאליה מכוון הפסוק שלנו,  שפה היא "קצה, שוליים" ("שפת הים", "אבני שפה"). כמו אצל מילים אחרות שמייצגות איבר מן הגוף אבל גם משמעויות נוספות ("ראש ההר", "על יד הבית", וכדומה), גם אצל המילה  שפה המשמעות האיברית קדמה כנראה למשמעויות האחרות; שכן האחרות הן למעשה מטפורות שמשתמשות במשמעות האיברית כדי לייצג מושגים מתחומים אחרים.

כך  שפה, במשמעה כ"לשון דיבור ", שנקראת  שפה מכיוון שהשפתיים משתתפות במלאכת הדיבור (באופן דומה שפת הדיבור נקראת גם  לשון כי הלשון (האיברית) מעורבת במעשה ההגִייה); וכך  שפה במשמעות של "קצה" נקראת כך בעקבות השפתיים האיבריות שהן קצות הפה.

המילה  שפה  – בפרט במשמעותה כ"קצה" – מתקשרת למילה  סף. אמנם שתי המילים האלה הן משורשים שונים, בכל זאת יש ביניהן קשר, ואפילו כפול – פונטי וסמנטי: גם ההגייה כמעט זהה (סף – שפה) וגם המשמעויות דומות: כמו  שפה, גם  סף משמשת (בין השאר) למשמעויות של קצה או שוליים; למשל "סף התהום", "סף הסבלנות". ומ- סף מגיעים אל המילה  סוף שגם לה יש במקרים מסוימים משמעות של קצה; לדוגמה "השירותים נמצאים בסוף המסדרון"; "הוא חי בכפר נידח בסוף העולם".

המילים  שפהסף, ו סוף אינן מקרה יחיד של קירבה כפולה – פונטית וסמנטית – שמתקיימת בין מילים שאינן מאותו שורש. הנה כמה דוגמאות:

קצהקץ, שֶבַעשבָּת, זקֵן-זקָן, יִרְאו-יירָאו,  סבשיבה, פתע-פתאום, קבוע-עקבי.

השׂי"ן הוחלפה בסמ"ך

ההפטרה לפרשת "ויקהל" מתארת את בניית בית המקדש בימי שלמה. בתוך כך היא מפרטת את רכיבי הבית והאביזרים השונים שעשה חירם – חרש הנחושת מהעיר צור ששלמה לקח לעבודות הנחושת של הבית. בין שלל האביזרים שעשה חירם היו גם שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה (מלכים-א ז 17). מה הם אותם שבכים שעשה חירם? אין אחדות דעות בין הפרשנים בעניין זה, אבל נראה לי שנכון לקבל את ביאורו של קדרי (המילון לעברית מקראית): "קישוט מעשה רשת על עמודים". הביאור הזה מקבל חיזוק מכתוב מקראי אחר: כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ (איוב יח 8). אם כך, ה שבכה המקראית היא אותה  סבכה הקיימת בלשון זמננו, אלא שהאות שׂי"ן (שמאלית) התחלפה באות סמ"ך.

תופעת חילופה של שׂי"ן בסמ"ך, או להיפך, אינה מצומצמת למקרה הנזכר לעיל; היא  כוללת שתי תבניות עיקריות. בתבנית האחת מילים מקראיות (כלומר מילים שמופיעות במקרא) שככלל כתובות במקרא בסמ"ך, לפעמים במקום הסמ"ך באה בהן שׂי"ן. למשל המילה  כעס: כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה (איוב ה 2). מילים אחרות בתבנית הזאת הן:  שׂוּרי (הושע ט 12) במקום  סורישֻׂכּוֹ (איכה ב 6) במקום  סכושָׂתם (איכה ג 8) במקום  סָתםמַ­שׂמרות (קהלת יב 11) במקום  מסמרות. התבנית הזאת נדירה למדי, ואולי היא נובעת מטעויות העתקה.

בתבנית השנייה, מילים שכתובות במקרא בשׂי"ן, בתקופות מאוחרות יותר השׂי"ן הוחלפה אצלן בסמ"ך. שלא כמו בתבנית הראשונה, החילופים כאן הם כלליים ועקביים:  החל מעת מסוימת הכתיב הנהוג של המילה השתנה, וכותבים אותה, בדרך כלל, בסמ"ך במקום בשׂי"ן. ומכיוון שהתמונה הזאת חוזרת אצל מילים לא מעטות, הדעת נותנת שיש סיבה כללית לחילוף כזה; למשל מניעת בלבול בין שי"ן שמאלית לימנית. לדוגמה, להלן כמה מילים כאלה. ליד כל מילה בשׂי"ן מצוין (בסוגריים) מקום במקרא שבו המילה מופיעה, וליד המילה הכתובה בסמ"ך מצוינת (בסוגריים) התקופה שבה התרחש החילוף. ואפשר לראות שברוב המקרים שינוי הכתיב נעשה בתקופת התלמודים.

תפשׂ (דברים כ 19) – תפס (תקופת התלמודים).

שׂרעפים  (תהילים קלט 23) – סרעפים (ימי הביניים).

משׂור (ישעיהו י 15) – מסור (העת החדשה).

שׂכין (משלי כג 2)  – סכין (תקופת התלמודים).

שׂב (איוב טו 10) – סב (תקופת התלמודים).

שׂחט (בראשית מ 11)  – סחט (תקופת התלמודים).

שׂטן (שנא) (תהילים עא 13)  – סטן (תקופת התלמודים).

שׂרט (ויקרא כא 5)  – סרט (תקופת התלמודים).

שׂיד  (דברים כז 2) – סיד (תקופת התלמודים).

פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות, פרק ל פסוק 11 עד פרק לד פסוק 35

ההפטרה:  מתוך מלכים א' פרק יח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביטויים שמשמעותם היום שונה ממשמעותם המקראית.

בד בבד

פרשת "כי תשא" עוסקת בעניינים שונים הקשורים לאוהל מועד, ובעיקר היא עוסקת בחטא העגל והשלכותיו. אבל אנחנו עוסקים כאן בעניין לשוני המיוצג גם בפרשה שלנו.

יש מילים מקראיות שמשמען בימינו שונה ממשמען במקרא. לדוגמה: במקרא המילה  אביב משמעה שיבולת שגרעיניה רכים, ואילו בימינו משמעה העיקרי הוא תקופת השנה שבאה אחרי החורף. דוגמה אחרת:  תימן משמעה במקרא "דרום", ואילו בימינו  תימן היא מדינה בחצי האי ערב. תופעה דומה, אם כי אולי נפוצה פחות, היא  ביטויים וצירופים שמקורם במקרא, שנמצאים בשימוש גם בזמננו אבל משמעם היום שונה ממשמעם במקרא; וזאת גם אם משמען של המילים המרכיבות את הצירוף לא השתנה. והפרשה שלנו מספקת דוגמה לתופעה הזאת.

הבה  נסתכל בכתוב וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה; בַּד בְּבַד יִהְיֶה (שמות ל 34). משמעו של הביטוי "בד בבד" במקום הזה הוא "בחלקים שווים"; וכך מבאר רש"י: "בד בבד יהיה – אלו הארבעה [הסמים] הנזכרים כאן יהיו שווים משקל במשקל; כמשקלו של זה כך משקלו של זה". אבל בימינו משמעו של הביטוי "בד בבד" הוא "באותו זמן", "במקביל". לדוגמה: "בד בבד עם בניית הבתים נסללו גם כבישי גישה". הנה עוד כמה צירופים שמשמעם היום שונה ממשמעם המקראי.

עד חרמה. בלשון זמננו "עד חרמה" משמעו "עד לחיסול סופי". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב: וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה (דברים א 44). אבל משמעה של  חרמה בפסוק שלנו הוא לא "חיסול סופי", אלא עיר כנענית מסוימת (וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה; שופטים א 17).

מושב זקנים. "מושב זקנים" הוא כינויו הקודם של  המוסד הנקרא בימינו "בית אבות" או "דיור מוגן". הכינוי "מושב זקנים" נזנח כנראה בגלל הריח הלא נעים שהחל לעלות ממנו בזמננו (כמו שקרה גם עם הצירוף "בית כיסא", שהוחלף ב"בית שימוש", וגם זה הוחלף ב"שירותים"). אבל במקרא "מושב זקנים" הוא התוועדות של זקנים חכמים, כפי שאפשר ללמוד מהכתוב וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם; וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ (תהילים קז 32).

שמן זית זך. הצירוף "שמן זית זך" מופיע במקרא בקשר לעבודת המשכן: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כז 20); ומשמעו שם כפשוטו: שמן זית צלול וטהור. אבל בלשון ימינו "שמן זית זך" הוא גם כינוי ביקורתי-אירוני ל"יפי נפש" החושבים עצמם למיוחסים ונעלים על הסובבים אותם.  

אח לצרה. בלשון זמננו "אח לצרה" הוא מי שנמצא גם הוא באותה צרה. הביטוי הזה לקוח מהכתוב בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ; וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז 17); אלא שמשמעו שם שונה ממשמעו בימינו. וכך מבאר רש"י: "ואח לצרה יולד – לעת הצרה יולד לך הרֵע כאח, לעזור לך ולהשתתף בצרתך". כלומר, על פי רש"י "אח לצרה" (במקרא) הוא מי שתומך בך בעת צרתך.

עמק השווה. בלשון זמננו "עמק השווה" משמעו פשרה, הסכם; לדוגמה "אחרי משא ומתן ארוך, שני הצדדים הגיעו לעמק השווה". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ [לקראת אברהם] אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל עֵמֶק שָׁוֵה (בראשית יד 17 ). וברור ש"עמק שווה" במקרא הוא שמו של  עמק מסוים, העמק שבו נפגש אברהם עם מלכיצדק מלך שלם ועם ברע מלך סדום והגיע אתם להסכם, כמפורט בבראשית פרק יד. 

חציר במקרא וחציר בזמננו

עיקרה של ההפטרה לפרשת "כי תשא" הוא סיפור המבחן שעשה אליהו לנביאי הבעל. ההפטרה נפתחת בתיאור של מפגש בין אליהו לבין עובדיהו אשר על בית אחאב מלך ישראל, שיצא לחפש מזון לבהמות המלך. ושם כתוב: וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד (מלכים-א יח 5).

המילה  חציר מופיעה במקרא פעמים רבות, ומשמעה (המקראי) הוא עשב ירוק המשמש מזון לבהמות; לדוגמה: הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת (מלכים-ב יט 26). בלשון ימינו משמעה של המילה  חציר שונה במידה מסוימת. הלשון החקלאית של זמננו ייחדה את המילה  הזאת לאופן אחד מסוים של הכנת מזון לבהמות: מגדלים ירק – בדרך כלל דגן או קטנית; קוצרים אותו בעודו ירוק (כדי שיישמרו בו חומרים בעלי ערך תזונתי גבוה, כמו חלבון); מניחים אותו קצור בשדה עד שיתייבש דיו; וכשהירק יבש כובשים אותו לחבילות ומביאים למתבן. באופן כזה מזון יכול להישמר זמן רב, למשל מאביב אחד ועד האביב שאחריו. הגידולים הפופולריים לחציר הם אספסת (הפרות ממש משתגעות אחרי חציר אספסת); בקיה (מין של קטנית); תערובת של בקיה עם שעורה או שיבולת שועל; תירס אחרי שנקטפו ממנו הקלחים. ויש עוד.

מילה שוות משמעות ל חציר (של זמננו) היא  שחת, שהצטרפה ללשון בתקופת התלמודים, וגם היא נמצאת בשימוש בימינו; לדוגמה: "קוצר לשחת, מאכיל לבהמה" (משנה, מסכת מנחות, פרק י, ח). חנוך אלבק, בפירושו למשנה, מבאר את הכתוב הזה כך: "לשחת – למספוא, לאכילת בהמה. וקוצרים לצורך זה תבואה שלא נגמר בישלה". ואנחנו רואים – מהכתוב ומביאורו – ששחת היא לא הצמח כשלעצמו (כמו שעורה או אספסת), אלא אופן הכנתו (קוצר לשחת) כפי שתיארנו לעיל.