פרשת "אמור" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "אמור" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים כא, כב, כג, כד.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרק מד

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים בקיצוצים לשוניים.

בעל [מעמד נכבד] בעמיו

אחד העניינים שפרשת "אמור" עוסקת בהם הוא איסורים החלים על הכוהנים כדי שלא ייטַמאו בטומאות שונות. ובקשר לכך מופיע בפרשה הכתוב לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא 4). מובנו המקראי של הצירוף "בעל בעמיו" המופיע בכתוב הנ"ל אינו ברור. הוא מופיע במקרא רק במקום הזה ויש לו פירושים שונים. למשל: בעל בעמיו הוא הכהן הגדול, ומדובר על היטמאותו בגין מות אשתו. אבל אנחנו כאן לא עוסקים במופעו המקראי של הצירוף הזה, אלא בביטוי "בעל בעמיו" הרווח בלשון זמננו.

אז מה משמעו של הביטוי שלנו? בויקימילון מצאנו את הביאור הבא: "בעל בעמיו – מי שקנה לו מעמד מכובד בחברה". בסדר; אבל איך נוצרה המשמעות הזאת מתוך הצירוף הסתום לכאורה "בעל בעמיו"? המשמעות של  בעמיו ברורה (=בציבור שלו), אבל מה משמעה כאן של המילה בעל?

אפשר אולי לחפש מסלול של משמעות שיוביל מהצירוף המקראי אל הביטוי הרווח בזמננו, אבל אני מציע דרך אחרת. נראה לי שניתן לשייך את המקרה הזה לתופעה לשונית מוכרת ורחבה שאפשר לקרוא לה "ספיגת משמעות". דוגמה מובהקת לתופעה הזאת היא המילה מזל. משמעותה המקורית של מזל היא קבוצת כוכבים (במקרא זוהי המשמעות היחידה של המילה הזאת); כמו בכתוב: וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם (מלכים-ב כג 5). יותר מאוחר, מתוך אמונה בכוחם של המזלות לקבוע גורלות, נוספה למילה  מזל המשמעות "גורל"; ומכך באו ביטויים כמו "יש לו מזל רע" (כלומר גורל רע), או ברכות כמו "שיהיה במזל טוב". ובגלגול נוסף, בעיקר בלשון הדיבור, במקום לומר "מזל טוב" מקצצים ואומרים "מזל"; לדוגמה: "היה לנו מזל ומצאנו חנייה". מה שקרה בגלגול האחרון הוא שהמשמעות  "גורל" (של המילה מזל) ספגה לתוכה את התואר "טוב" או "מוצלח", וכך קיבלה המילה  מזל את המשמעות של "גורל טוב", "מקרה טוב". דוגמה נוספת היא המילה ראוי. ראוי הוא מי (או מה) שרואים אותו. לכאורה הכינוי הזה אינו עומד בפני עצמו אלא משמש לביטויים כמו "ראוי לשבח", "אינו ראוי לתפקיד" וכדומה. אבל במשך הזמן הכינוי ראוי ספג את המילים (החיוביות) שהיו צמודות לו ונעשה תואר חיובי שעומד בפני עצמו; כמו "הוא איש ראוי", "המעשה הזה אינו ראוי". דבר דומה קרה לתארים אחרים בעלי מבנה סביל, כמו מצוין ("רעיון מצוין") או  טעון ("נושא טעון").

ובכן, מה שקרה עם  מזל או  ראוי קרה כנראה גם עם  בעל בביטוי "בעל בעמיו": לכאורה היה צריך לומר "בעל מעמד נכבד בעמיו", אבל המילה  בעל ספגה, בביטוי הזה, את המושא "מעמד  מכובד", וכך קיבלנו את הביטוי  המקוצץ "בעל בעמיו".

משפטים מקוצצים

כמו הפרשה עצמה, גם ההפטרה לפרשת "אמור" עוסקת בדיני קדושה וטומאה החלים על הכוהנים; אבל אנחנו עוסקים כאן לא בדינים אלא בתופעה לשונית מסוימת המיוצגת בהפטרה.

הבה נסתכל על הכתוב וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם (יחזקאל מד 23). אם מנסים להבין את הפסוק הזה רק על פי המילים הכתובות בו –  הוא לא ברור, חסר בו משהו. כי מה זה "יורו בין קודש לחול"? ואכן "מצודת דוד" מבאר: "ואת עמי יורו – הכהנים ילַמדו את העם להבדיל בין קדש לחולין, גם יודיעום ההבדל בין טמא לטהור". למעשה "מצודת דוד" אומר שבכתוב שלנו חסרה המילה להבדיל, והוא משלים את החסר: יורו (ילמדו) להבדיל בין קודש לחול.

המשפט שלנו מייצג תופעה נפוצה למדי –  נפוצה בלשון המקרא וגם בשכבות לשון מאוחרות יותר, כולל בימינו. אפשר לתאר את התופעה הזאת כך: רכיב תחבירי עיקרי – למשל נושא, נשוא,  או מושא לפועל יוצא – לא מופיע במפורש במשפט; והקורא (או השומע) מתבקש למעשה להבין בעצמו, על סמך הקשר כללי או על סמך משפטים קודמים, מהו הרכיב המקוצץ, ומתוך כך גם להבין את כלל המשפט. למשפט כזה אנחנו קוראים כאן "משפט מקוצץ".

להלן כמה דוגמאות למשפטים מקוצצים; כדי להמחיש את הקיצוץ הצענו, בתוך סוגריים מרובעים, מילה או מילים שאינן נמצאות בכתוב המקורי אבל מתבקשות מתוך הכתוב.

–  לֹא כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם [הם יהיו] כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ (תהילים א 4).

– [אלה הם]  מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל [האמורים כדי] לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה (משלי א 2-1).

– אנטיגנוס איש סוכו קיבל [תורה] משמעון הצדיק (משנה, מסכת אבות א ג).

– מן המרפסת אני צופָה לכאן ולכאן וגם לכאן. [ואני רואה את] דודי השמש, השחפים, מכוניות נוסעות בכביש הראשי (א. קסטל בלום, "היכן אני נמצאת",  עמ' 35).

– "מתי [תתקיים] הפגישה?"  "[היא תתקיים] מחרתיים".

אם תופעה לשונית החורגת מהכללים הרגילים חוזרת ומופיעה בלשון פעמים רבות, היא כנראה לא מקרית. אם כך, מה הסיבה (הכללית) לתופעת המשפטים המקוצצים? אפשר להעלות על הדעת כמה סיבות. אחת היא חיסכון: אם אפשר להשמיט מהמשפט מילה (או מילים) בלי שהבנת המשפט תיפגע – הושג בכך חיסכון. חיסכון גם בעת הכתיבה וגם בעת הקריאה. סיבה שנייה היא סגנונית: משפט חסר עשוי ליצור אצל הקורא תחושה של  קצביות ורזון לשוני. ועוד סיבה סגנונית: במשפט חסר יש עמימות כלשהי שמאלצת את הקורא להשקיע מאמץ בהשלמת המשפט ובהבנתו.

פרשת "וישלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "וישלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית פרק לב פסוק 4 עד פרק לו (כולל)

הפטרה: עובדיה פרק א כולו.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר לשוני בין שני העיונים: שניהם נוגעים להכפלות וכְּפָלים.

הכפלת מילים

פרשת "וישלח" כוללת שני סיפורים עיקריים. סיפור אחד הוא על המפגש בין יעקב, החוזר מפדן לארץ כנען, לבין עשו אחיו. והסיפור השני הוא על דינה בת יעקב ולאה שנאנסה על ידי שכם בן חמור, ועל נקמתם של אחֵיה שמעון ולוי באנשי שכם. ויש בפרשה גם הרבה פרטים גנאולוגיים והיסטוריים על עשו ועל עם אדום שיצא ממנו. אבל אנחנו עוסקים כאן בענייני לשון.

הבה נסתכל על הפסוק הבא המופיע בפרשה שלנו: כִּי אָמַר [יעקב] אֲכַפְּרָה פָנָיו [של עשו] בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי (בראשית לב 21). ארבע פעמים חוזרת בפסוקהזה המילה פנים, בצורות ובצירופים שונים. האם רק מקרה יש כאן, או אולי דפוס סגנוני מכוון?

התשובה לשאלה הזאת נמצאת בעיניו (או אוזניו) של הקורא. אני כשלעצמי חושב שכותב הפסוק שלנו השתמש כאן באופן מכוון בדפוס סגנוני ידוע ונפוץ שמופיע בשירה וגם בפרוזה, במקרא וגם לא במקרא.
את הדפוס הזה אפשר לתאר כך: באותו משפט (או פסוק) מופיעות כמה מילים הגזורות משורש אחד; ולפעמים זו אפילו אותה המילה שחוזרת במשפט. הנה קומץ דוגמאות: עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר (שופטים ה 12). הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (קהלת א 2);"מי יודע עיר לישטינא? עיר לישטין אני יודע!" (ח.נ. ביאליק, מי יודע עיר לישטינא). "והנה יום אחד נשמעה שמועה" (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 165). "בַּלילות אפל וקר. בימים מואר וקר. בחורף קר. בחדר מואר." (דוד אבידן, דיון דחוף). ויש עוד מיליון דוגמאות אחרות.  

[למעשה דפוס המילים החוזרות קיים גם ביצירות לא מילוליות. למשל במוזיקה: רצף צלילים מסוים החוזר פעם אחרי פעם באותו משפט מוזיקלי; לדוגמה, ארבעת הצלילים – שלושה קצרים ורביעי ארוך – המופיעים שוב ושוב במשפטים הראשונים של הסימפוניה החמישית של בטהובן. חזרות מסוג זה יש ובהרבה מאוד יצירות מוזיקליות, שלא לדבר על שירים ופזמונים].

וכמו כדי לחזק את ההבחנה שהחזרה על המילה פנים בפסוק שלנו אינה מקרית, חוזרת הפרשה שלנו ומביאה עוד שני פסוקים שיש בהם חזרת מילים.

וַיָּקָם [יעקב] בַּלַּיְלָה [ה]הוּא …וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם [את נשיו וילדיו] וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ (בראשית לב 24-23). ארבע פעמים חוזרות בפסוק הזה נגזרות של השורש עב"ר.

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית לו 31). וראו זה פלא, שוב ארבע חזרות – על מילים מהשורש מל"ך.

כפל משמעות

ההפטרה לפרשת "וישלח" – הפרק היחיד של ספר עובדיה – היא נבואה על חורבן אדום. זאת לעומת הפרשה עצמה, המספרת על המפגש המוצלח בין יעקב לבין עשו אחיו שוחר השלום.

הבה נסתכל על הכתוב הבא מתוך ההפטרה: בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו (11). המילה  חילו כאן היאצורת סמיכות של חַיִל. משמעויותיה המקראיות של חיל הן כוח, הצלחה, צבא, או עושר; וכאן משמעה, על פי הפרשנים, "עושר";  כפי שהפירוש "מצודת ציון" מפרש: "חילו – ענין עושר; כמו 'ועזבו לאחרים חילם' (תהילים מט 11)".

אבל נראה – לפחות בעיני – שיש לנו כאן כפל משמעות; שכן המילה  חֵילו גם רומזת על המילה  חֵיל, שמשמעה חפירה (תעלה) מחוץ לחומה. הרמיזה הזאת אינה רק דרך דמיון הצורה, אלא גם דרך ההקשר והתוכן: החומה, השערים והחֵיל הם ביצורים שעיר בצורה מתבצרת על ידם; והנה המילה חילו (עושרו) מוקבלת בפסוק שלנו (עובדיה א 11) למילה  שעריו, וכך המשמעות הנרמזת – חֵיל (חפירה) – מתיישבת היטב עם תמונת החילות המסתערים על העיר. ועוד: ההקבלה של עובדיה (חילו – שעריו) מזכירה תקבולת שמופיעה בתהילים: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב 7). בפסוק הזה המילה חילך היא נטייה של חֵיל (חפירה) והיא מוקבלת ל אַרְמְנוֹתָיִךְ. ולסיכום: המילה חילו בפסוק שלנו מעובדיה, שמשמעה "עושרו", מזכירה, ואולי גם נושאת, משמעות נוספת – חפירה מחוץ לחומה.

כפל משמעות כגון זה שראינו לעיל, גם אם הוא סמוי ממבט ראשון, הוא סוג של אמצעי סגנוני שהכותב נוקט בו כדי להעשיר ולהעמיק את הכתוב, ואכן יש אצל עובדיה עוד כפל כזה: נסתכל על הפסוק וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם (18). משמעה כאן של המילה דלקו היא הדליקו, שרפו (הפירוש "מצודת דוד" אומר: "ודלקו בהם – ישראל ידליקו את בית עשו וישרפם"). אבל לפועל דלק יש עוד משמעות – רדף; ונראה שגם היא קיימת כאן; כלומר, יש כאן כפל משמעות.

ואם הקורא חושב שהתובנות המוצעות לעיל הן ספקולציות נועזות מדי, אני מציע לו להסתכל בספרו של פרופ' יאיר זקוביץ "המילון המקראי הסמוי מן העין", ששם ימצא תובנות נועזות פי עשר.

פרשת "תולדות" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "תולדות" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית פרק כה פסוק 19 עד פרק כח פסוק 9.

ההפטרה: מתוך מלאכי  פרקים א, ב.

לפנינו עניין לשוני  הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר לשוני בין שני העניינים: שניהם עוסקים במילים מקראיות יחידאיות.

 

מילים יחידאיות במקרא

פרשת "'תולדות" כוללת שני סיפורים. הסיפור העיקרי הוא על יחסי יעקב ועשו; ובתוך כך על יעקב הקונה מעשו את הבכורה תמורת נזיד עדשים וגם גונב ממנו את ברכת אביהם. הסיפור השני הוא על יחסיו של יצחק עם אבימלך מלך גרר, שבו מסופר בין השאר על בארות שחפרו יצחק ורועיו ועל מריבות שהיו להם עם אבימלך ורועיו בגלל עניין זה. וכך כתוב על אחת הבארות האלה: וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם. וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ (בראשית כו 20). מה משמעה של המילה  התעשׂקו? המשמעות הכללית אולי מובנת מתוך ההקשר, שכן מדובר על מריבה; אבל המשמעות המדויקת התעממה כנראה עם השנים ולכן התבקש  ביאור. רש"י למשל ביאר כך: "כי התעשקו עמו – נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור"; ו"מילון העברית המקראית" אומר:  התעשקו = התאבקו.

על פי מילון אבן שושן השורש עשׂ"ק (עם שי"ן שמאלית) הוא צורה מוקדמת שממנה נוצר השורש עס"ק הנהוג בזמננו. השורש  עס"ק, על נגזרותיו הרבות, אינו קיים במקרא – השימוש בו החל רק בתקופת התלמודים. ונשאלת השאלה האם יש קשר של משמעות בין המילה המקראית  התעשׂק לבין המילה בת זמננו  התעסק? אולי יש. למשל במשפט "לא כדאי להתעסק אתו – הוא מסוכן", למילה  להתעסק יש גוון משמעות של עימות, ריב, מאבק.

מדוע משמעה של המילה  התעשקו אינו ברור לנו? סיבה אחת – כי המילה הזאת, במובנה המקראי, לא נמצאת בשימוש בזמננו. סיבה שנייה –  כי היא יחידאית במקרא [מילה יחידאית במקרא היא כזו שאינה מופיעה במקרא, גם לא בצורות או נטיות שונות, אלא פעם אחת בלבד]; ומכיוון שהיא יחידאית, אנחנו נאלצים להבין אותה רק מתוך הקשר אחד, וזה לא תמיד מספק הבנה מלאה של אותה מילה.

התעשקו  אינה המילה היחידאית היחידה בפרשת "תולדות"; הנה עוד כמה כאלה.

הלעיטני –  וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (בראשית כה 30).

שערים (במשמעות של כמות או יחידת מידה) – וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים (בראשית כו 12).

מורה – וַתִּהְיֶיןָ [נשותיו החתיות של עשו] מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה (בראשית כו 35).

תלי – וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה (בראשית כז 3).

שָעיר – וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק (בראשית כז 11).

גביר – הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (בראשית כז 29).

ואכן, תופעת המילים היחידאיות במקרא שכיחה למדי. בדיקה פשוטה, למשל באמצעות מילון העברית המקראית, מגלה שכ-20 עד 30 אחוזים מסך הערכים המילוניים המקראיים הם מילים יחידאיות.

 

תנות מדבר

פרק א' של ספר מלאכי נפתח בהצהרה אלוהית: וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב, וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר (מלאכי א 3-2). ענייננו כאן הוא המילה  תנות שמובנה אינו ברור מאליו, ופרשנים שונים נותנים לה ביאורים שונים. הנה כמה ביאורים.

– רש"י אומר: "לתנות מדבר –  [ל]מעון תנים". איך (אולי) הסיק רש"י את הביאור הזה? ראשית:  תנות אכן נראה כצורת נקבה של  תנים. שנית: גם הביטוי "תנות מדבר" וגם הביטוי "מעון תנים" מוקבלים במקרא למושג "שממה". ההקבלה בין "תנות מדבר" ל"שממה" נמצאת, כפי שראינו, אצל מלאכי; וההקבלה בין "מעון תנים" ל"שממה" נמצאת אצל ירמיהו (לָשׂוּם אֶת עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעוֹן תַּנִּים, ירמיהו י 22). ואם גם "תנות מדבר" וגם "מעון תנים" מקבילים ל"שממה" – אזי יש ביניהם (על פי רש"י) שוויון משמעות.

– המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר  1879-1809) מבאר כך: "תנות – מין ממיני הנחשים, כמו תנים ובנות יענה".

– הביאור "מצודת ציון", שנכתב על ידי רבי דוד אלטשולר, מחכמי אשכנז במאה ה-17, אומר: "לתנות – מלשון תנין והוא מין נחש".

– על פי "מילון העברית המקראית" תנות הם תנים, כלומר צורת רבים של  תן או תנה. המילון הזה גם מציין שהמילים  תנים ו תנות מופיעות במקרא ברבים בלבד – אין במקרא  תן או  תנה.

ביאורם של רש"י ושל "מילון העברית המקראית", הקושר  תנות ל תנים, נראה פשוט והגיוני; ואם נקבל אותו פתרנו לכאורה את שאלת מובנה של המילה  תנות. בכל זאת העניין לא לגמרי פתור. נשארת השאלה לאיזה בעל חיים מתכוון המקרא כאשר הוא אומר  תנים (או תנות). בלשון זמננו תן הוא אותו בעל חיים ממשפחת הכלביים שמיילל בלילה, אבל "מילון העברית המקראית" מעלה אפשרות שהתן המקראי הוא מין עוף, שכן בכמה מקומות במקרא תנים מוקבלים לעופות אלה או אחרים; לדוגמה: אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה (מיכה א 8).

מדוע פרשנים שונים מבארים את המילה  תנות באופנים שונים? יש כנראה כמה סיבות לכך. סיבה אחת היא ש תנות היא מילה יחידאית במקרא ולכן קשה לעמוד על מובנה. סיבה שנייה: המילה  תנות, גם אם היא צורת נקבה של  תנים, לא השתמרה בלשון. ויש אולי עוד סיבה: הלשון העברית הייתה מנותקת במשך שנים רבות מעולם החי והצומח. כתוצאה מכך, מצד אחד לא נשמרו משמעויותיהם המקוריות-מקראיות של  שמות צמחים או בעלי חיים מקראיים כאלה או אחרים; ומצד שני העברית החדשה נטלה מהמקרא שמות כדי לייצג צמחים או בעלי חיים כלשהם בלי שאותם שמות אכן ייצגו במקרא את אותם צמחים או בעלי חיים. הנה שלוש דוגמאות:

התפוח המקראי (כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, שיר השירים ב 3) הוא בוודאי לא תפוח העץ או תפוח הזהב של ימינו.

באיוב מוזכר בעל חיים ששמו 'בהמות' (הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ; חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל, איוב מ 15), אבל אנחנו לא יודעים לבטח לאיזה בעל חיים הכתוב מתכוון.

הלוויתן המקראי הוא מפלצת ימית בדמות נחש (בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ … עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, ישעיהו כז 1), ובוודאי שהלוויתן הזה אינו בעל החיים הנקרא בימינו לוויתן.

פרשת "שופטים" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "שופטים" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה:  דברים, פרק טז, פסוק 18 עד פרק כא פסוק 9.

הפטרה: מתוך ישעיהו פרקים נא נב.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מאזכרים, אמנם מנקודות התייחסות שונות, את הביטוי "צדק צדק תרדוף".

לרדוף, לבקש, לדרוש

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" כתוב בפרשה שלנו (דברים טז 20). המשמעות הראשונית והשכיחה  – גם בתקופת המקרא וגם בימינו – של הפועל  רדף (למשל על פי מילון אבן שושן) היא "רץ אחרי מישהו כדי להשיגו"; כמו בהיגד אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל (שמות טו 9). אבל בהיגד שלנו המשמעות של  רדף היא מטפורית ומופשטת: חיפש, ביקש להשיג משהו, שאף לדבר כלשהו.

הצירוף "רודף צדק" מופיע במקרא בעוד מקום: שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' (ישעיהו נא 1). הפסוק הזה יוצר הקבלה בין הפועל  רדף לפועל  בִּקש. ההקבלה היא גם בין המשמעויות המוחשיות של שני הפעלים האלה, וגם בין השימושים המטפוריים שלהם. כמו שהפועל  רדף הושאל מהמשמעות הראשונית שלו כדי לייצג חיפוש ושאיפה מופשטים, כך גם הפועל  בקש: המשמעות (המקראית) הראשונית והמוחשית שלו היא חיפש; לדוגמה, וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ, קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת (שמואל-א ט 3). ומהמשמעות המוחשית הזאת הושאל הפועל  בקש לייצג את המשמעות המופשטת "השתדל להשיג", כמו "מבקשי ה' ". דוגמה נוספת להקבלה בין  רדף ל בקש היא הפסוק סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהילים לד 15).

דרך דומה לזו שעשו הפעלים  רדף ו בקש עשה גם הפועל  דרש. משמעותו הראשונית והמוחשית של הפועל הזה הוא "חיפש, השתדל למצוא"; כמו בפסוק דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ (משלי לא 13). ומהמשמעות הזאת הושאל הפועל  דרש לייצוג משמעויות מופשטות כמו "לדאוג לטובתו של מישהו"; לדוגמה, לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם (דברים כג 7). ומכאן כנראה הביטוי השגור "דרישת שלום" ("מסור לו דרישת שלום").

מתוך הדברים שהבאנו לעיל אפשר אולי לקבל רושם שהמשמעויות (המופשטות) של  שלושת הפעלים שלנו קשורות לערכים חיוביים, אפילו נעלים – לרדוף צדק, לבקש שלום, לדרוש טוב. אם כך, כדאי לתקן את הרושם הזה:  המשמעויות עצמן אינן חיוביות – הן ניטרליות. וכמו שהפעלים האלה מופיעים בהקשרים חיוביים, הם מופיעים גם בהקשרים שליליים. הנה שלוש דוגמאות – אחת לכל פועל.

רדף. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים (ישעיהו א 23).

בקש. יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי (תהילים לה 4).

דרש. וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת (תהילים לח 13).

 

 אנכי אנכי הוא מנחמכם

"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם", אומר ה' באמצעות ישעיהו בהפטרה לפרשת "שופטים" (ישעיהו נא 12). ההיגד הזה משתמש במתכונת לשונית שאני קורא לה כאן הכפלת מילה. על פי המתכונת הזאת מילה חוזרת על עצמה ברצף, עם או בלי אותיות יחס או וי"ו החיבור. דוגמאות: "צדק צדק תרדוף"; "בכל דור ודור"; "יש לי יום יום חג"; "גבר גבר". כפי שרואים בדוגמאות, המתכונת הזאת נמצאת כבר במקרא, אבל גם בלשון זמננו. הבה נבחן תחילה את הופעתה המקראית, ואחר כך נגיע לזמננו.

מבחינת תפקידן המשמעי, אפשר להבחין בין שני סוגים של הכפלות מילים במקרא (ואולי בכלל). הסוג הראשון הוא הכפלות שבאות להרחיב או להכליל דבר מסוים; לכאלה אפשר לקרוא הכפלת רוחב. לדוגמה: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר (אסתר ט כח). משמעויותיהן של ההכפלות האלה הן "בכל הדורות", "בכל המשפחות", וכן הלאה. סוג שני של הכפלות מילה, שהוא עיקר ענייננו כאן, הוא הכפלות שבאות ללא וי"ו החיבור ותפקידן העיקרי הוא מתן יתר תוקף למילה המוכפלת. ואפשר לקרוא להן הכפלת תוקף. דוגמה להכפלה כזאת היא ההכפלה שבפסוק שלנו "אנכי אנכי הוא מנחמכם"; והנה עוד כמה דוגמאות: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ (שמות כג 30); מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמואל-ב יג 4); נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם (ישעיהו מ 1); אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהילים כב 2); רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה (משלי כ 14); סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ (קהלת א ו).

עד כמה תופעת הכפלות התוקף שכיחה במקרא? אני עצמי איתרתי למעלה מ-40 הכפלות כאלה (כמחציתן בספר ישעיהו!), ואני מניח שיש עוד כמה וכמה שלא הזדמנו לעיניי.

שלא כמו בהכפלות רוחב, נסיבות השימוש בהכפלות תוקף אינן ברורות מאליהן (ולדעתי זה מה שעושה אותן למעניינות). אפשר לומר שהכפלות תוקף הן "אמצעי סגנוני", אבל זוהי אמירה כללית מדי; ומתבקש לברר מהם המאפיינים המשותפים להכפלות האלה. על סמך הכפלות התוקף המקראיות שמצאנו אפשר להבחין בארבעה מאפיינים משותפים.

א. ככלל, הכפלות תוקף הן לא ביטויים שגורים בלשון. יש אמנם כמה הכפלות שמופיעות במקרא יותר מפעם אחת – למשל עורי עורי (שופטים ה 12, ישעיהו נא 9); מאד מאד (בראשית ז 19, בראשית ל 43), בבוקר בבוקר (שמואל-ב יג 4, ישעיהו כח 19) –  אבל רובן הגדול מופיעות במקרא רק פעם יחידה.

ב. ההכפלה מדגישה ומעצימה את המילה המוכפלת. היא עושה אותה למילה החשובה ביותר בהיגד.

ג.  כמעט כל הכפלות התוקף שמצאנו כלולות בדיבור ישיר, כלומר בדברים הנאמרים על ידי איש אחד אל איש אחר או אל קבוצת אנשים; וההכפלה היא מין מתכונת של דיבור, מין אמצעי רטורי.

ד. כמעט כל (ואולי אפילו כל) האמירות שכוללות הכפלת תוקף נאמרות  בסיטואציות דרמטיות ומתוך התרגשות: ישעיהו מדבר בשם ה' ("אנכי אנכי הוא מנחמכם", "נחמו נחמו עמי" ועוד הרבה); דבורה שרה את שירת הניצחון ("עורי עורי דבורה"); שמעי מקלל את דוד ("צא צא איש הדמים"); דוד מקונן על מות אבשלום ("אבשלום בני בני"); וכך יתר ההכפלות.

הכפלות מילה קיימות גם בלשון זמננו; לדוגמה: "יותר ויותר"; "לאט לאט"; "אדום אדום"; "חזק חזק". נראה שהתופעה הזאת שכיחה בימינו בעיקר אצל תארים; ואולי כל תואר – תואר השם או תואר הפועל – ניתן להכפלה. להכפלות מילה יש כנראה פוטנציאל פואטי, ואכן כמה וכמה כותבי שירים השתמשו בהכפלות כאלה. הנה כמה דוגמאות, כולן משירים ליריים ואפילו עצובים.

"עמוק עמוק העצב בעיניים / עמוק עמוק היין במרתף". מתוך השיר "שלכת"; המילים של יעקב אורלנד, הלחן של מרדכי זעירא.

"את מתקרבת אלי לאט לאט / בין לחישה למבט לאט לאט / את מגלה מי אני לאט לאט / את מגלה לי מי את לאט לאט". מתוך השיר "לאט לאט", מילים ולחן של שלום חנוך.

"רחוק רחוק בראש ההר / הנשר הגדול שוכן לו / עמוק עמוק בתוך ההר / הדוב הענקי ישן לו". מתוך "רחוק רחוק"; מילים ומנגינה של חוה אלברשטיין.

ויש בוודאי עוד ועוד שירים כאלה.

 

סָפר ומנה – ההבדל נחשף בנגזרות

סָפר ומנה – ההבדל נחשף בנגזרות

 האם יש הבדל בין המשמעות של הפועל סָפַר לבין זו של הפועל מָנָה? חיים רבין וצבי רדַי, בהקדמה לספרם "אוצר המלים", אומרים כך: "ספק רב אם יש בלשון חיה בכלל מילים נרדפות, כלומר מילים הניתנות להחלפה זו בזו בלי שישתנה מובן הדברים או לכל הפחות נימתם […] בכל מצב ובכל הקשר יש דווקא רק מילה אחת נכונה וקולעת". אם הדברים האלה נכונים גם ביחס לפעלים  ספר ו מנה, אזי צריכים להימצא היגדים שאי אפשר להחליף בהם את  מנה ב ספר (או להיפך) בלי שמשמעותם או מבעם הסגנוני של אותם היגדים ישתנו, ולו רק במעט.

מה קורה בעניין הזה במקרא? ככלל אין במקרא הבדל משמעות בין  ספר ל מנה – היכן שמופיע  ספר אפשר להחליפו ב מנה, ולהיפך. יתרה מזאת: לאותו סוג ספירה המקרא עשוי להשתמש פעם אחת בפועל  ספר ופעם אחרת בפועל  מנה. הנה שתי דוגמאות:

ספירת כוכבים. מנה: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא (תהילים קמז  ד).

וגם ספר: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם ָ (בראשית טו ה).

ספירת בני אדם. מנה: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה (שמואל ב כד א). וגם ספר: וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (דברי הימים ב' ב טז).

בכל זאת יש במקרא היגדים שבהם החלפה של  ספר ב מנה תפגע, ולו קצת, במשמעותו ובלכידותו של ההיגד. נסתכל על ההיגד וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר, כִּי אֵין מִסְפָּר (בראשית מא מט). לכאורה היה אפשר לכתוב "עד אשר חדל למנות כי אין מספר", אבל אפשר לראות שהנוסח המופיע במקרא עדיף – גם מבחינת המשמעות וגם מבחינת הסגנון. הספירה והמספר הולכים כאן ביחד ואין להחליף את  ספר ב מנה.

הסדק הדק הזה שבין  ספר ל מנה התרחב בעת החדשה כאשר נוספו גם ל מנה וגם ל ספר משמעויות ונגזרות חדשות. הנה דוגמה: "רק לפני שנתיים המפלגה הזאת מנתה עשרת אלפים חברים, והיום היא מונה שלושים אלף". בהיגד הזה אי אפשר להחליף את הפועל  מנה בפועל  ספר. למעשה המשמעות של  מנה במשפט הזה – משמעות שנוספה רק בתקופה החדשה – היא  כָּלל ("היום המפלגה כוללת שלושים אלף"). דוגמה נוספת: "האיש הזה נמנֶה עם מייסדי הקיבוץ". במשמעות ישירה,  נמנה (בניין נפעל של  מנה) הוא מי שמונים אותו; אבל בדרך כלל, כמו גם בהיגד הזה, המשמעות של "נמנֶה עם X" היא "משתייך לקבוצה X ". ויש עוד נגזרות של הפועל  מנה  שלא ניתן להחליפן במילים מהשורש ספ"ר, כמו מנוי (למשל על עיתון), מינה (מינה מישהו לתפקיד),  ממונה. לעומת זאת הפועל  ספר(או השורש ספ"ר) הסתעף בעיקר לתחום המספרים; לדוגמה:  ספרה, סִפרור, מִספור.

ובכן מה ראינו? ראינו שלמרות שבמקרא אין בדרך כלל הבדל בין המשמעויות של  מנה ו-ספר, בימינו אפשר למצוא ביניהם שוני, שוני שנחשף באמצעות המשמעויות והנגזרות שנוספו להם בעת החדשה. פעולת המְנִיה אמנם סופרת את העצמים שבקבוצה מסוימת, אבל יש לה תפקיד נוסף – היא משייכת את העצמים הנספרים לאותה קבוצה. לעומת זאת פעולת הספירה באה לקבוע את מספר העצמים הנספרים ותו לא.

מה שְלום השָלום?

מה שְלום השָלום?

בין ארבע או שש המשמעויות של המילה  שלום יש שתיים עיקריות, שמהן נבעו כנראה יתר המשמעויות; ושתיהן נמצאות כבר במקרא. המשמעות האחת היא  מצב, תקינות, שלֵמות. לא רק מצב טוב ולא רק מצב של בני אדם – גם מצב כלשהו, טוב או לא טוב, של דברים כלשהם. כמו בפסוק וַיִּשְׁאַל דָּוִד [את אוריה [החתי] לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה (שמואל ב' יא ז); או בפסוק לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן (בראשית לז יד). להלן נקרא למשמעות הזאת  מצב. המשמעות העיקרית השנייה, והיא השכיחה בימינו, היא  שלווה, מנוחה, שקט, אי-מלחמה. כמו בדוגמאות הבאות: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב ז); עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם (קהלת ג ח). להלן נקרא למשמעות הזאת  שלווה.

שתי המשמעויות האלה אמנם שונות האחת מהשנייה, אבל נראה שיש ביניהן קשר: אולי  שלווה היא גלגול של  מצב. כדי לעמוד על טבעו של גלגול כזה הבה נסתכל על המילה  מזל. משמעותה המקורית של  מזל היא קבוצת כוכבים (במקרא זוהי המשמעות היחידה של המילה הזאת); כמו בכתוב: וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם (מלכים ב' כג ה). יותר מאוחר, מתוך אמונה בכוחם של המזלות לקבוע גורלות, נוספה למילה  מזל המשמעות  גורל; ומכך באו ביטויים כמו "יש לו מזל רע" (כלומר גורל רע), או ברכות כמו "שיהיה במזל טוב". ובגלגול נוסף, בעיקר בלשון הדיבור, במקום לומר "מזל טוב"  מקצרים ואומרים "מזל"; לדוגמה: "היה לנו מזל ומצאנו מקום חניה". או "היום אין לי מזל". מה שקרה בגלגול הזה הוא שהמשמעות  גורל (של המילה  מזל) ספגה לתוכה את התואר  טוב או  מוצלח וכך קבלה המילה  מזל את המשמעות של  גורל טוב, מקרה טוב.

ייתכן שדבר דומה קרה גם עם המילה  שלום. ייתכן שהמשמעות הנייטרלית  "מצב” ספגה לתוכה משמעויות חיוביות, כמו  "שקט" או  "תקינות טובה", וכך נוצרה המשמעות הנוספת של  שלום  – "שלווה", "אי מלחמה". ובמקום לומר, למשל, "שלום טוב לכולם" אומרים "שלום לכולם".

לדוגמה, הנה עוד כמה מקרים של ספיגת משמעות:

ראוי. ראוי הוא מי (או מה) שרואים אותו. לכאורה התואר הזה אינו עומד לעצמו והוא משמש לביטויים כמו "ראוי לשבח", "אינו ראוי לתפקיד", "ראוי לגנאי". אבל במשך הזמן התואר  ראוי ספג את המילים (החיוביות) שהיו צמודות לו ונעשה תואר חיובי שעומד בפני עצמו; כמו "הוא איש ראוי", "המעשה הזה אינו ראוי". דבר דומה קרה לתארים אחרים בעלי מבנה סביל, כמו  מצוין ("רעיון מצוין") או  טעון ("נושא טעון").

גיוס.  משמעותה של המילה  גיוס היא איסוף כלשהו; כמו "אנחנו עכשיו מגייסים כספים", או "הוא גייס את שארית כוחותיו". אבל כאשר  גיוס מופיעה בהקשר של צבא, היא בדרך כלל סופגת את המילים  צבא או  צה"ל. לדוגמה: "בעוד שלושה חודשים אני מתגייס". לכאורה המשפט הזה הוא חסר משמעות (מתגייס למה?), אבל כל אחד מבין שמדובר בגיוס לצבא.

ירידה.  בתחילה היה הביטוי "ירידה מהארץ"; ואחר כך המילה  מהארץ נספגה, ושארה רק  ירידה. לדוגמה: "מאז ומתמיד תופעת הירידה מעסיקה את הציבור הישראלי".

שבט ומטה

שבט ומטה

 למילה  שֵבֶט יש כמה משמעויות; אנחנו נעסוק כאן בשתיים עיקריות, שתיהן קיימות כבר במקרא. המשמעות האחת היא מקל להכאה, שוט; לדוגמה: וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ – נָקֹם יִנָּקֵם (שמות כא כ). המשמעות השנייה היא קבוצת אנשים או משפחות, חלק מעם; כמו שנים עשר שבטי ישראל. כאשר אנחנו רואים מילה שיש לה שתי משמעויות (או יותר) אנחנו מבקשים לבחון האם יש קשר בין המשמעויות. ובמקרה שלנו, האם יש קשר בין שתי המשמעויות האלה של המילה  שבט. השערה מתקבלת על הדעת היא שיש קשר, וששתי המשמעויות צמחו ממושג קודם אחד – ענף של עץ. אלא שכאשר מסתכלים על המילה  שבט כשהיא לעצמה קשה לאשש את ההשערה הזאת – המשמעות של  שבט כענף של עץ לא מופיעה במקרא. בכל זאת אפשר להראות שיש להשערה הזאת על מה לסמוך. לשם כך ונסתכל על המילה  מַטֶּה. וראו זה פלא: למילה הזאת יש אותן שתי המשמעויות שיש למילה  שבט. הראשונה היא מקל; לדוגמה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל משה] ה': מַה זֶּה בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר: מַטֶּה (שמות ד ב). וכמו שבט, גם מטה יכול לשמש להכאה. המשמעות השנייה היא שבט משבטי ישראל; כמו "מטה בני יהודה". אבל שלא כמו אצל המילה  שבט, אצל המילה  מטה יש במקרא קשר ברור בין שתי המשמעויות, וגם קשר ישיר לענפים של עץ. את הקשר הזה רואים למשל בסיפור על המטות (המקלות) שמשה שם (במצוות ה') באהל מועד – מטה לכל אחד משנים עשר נשיאי (או שבטי) ישראל –  כדי להראות מי הוא השבט המועדף. וכך כתוב: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במדבר יז כג).

עכשיו, מתוך ההקבלה בין  שבט ל מטה, יש בידנו ראיה שיש קשר בין שתי המשמעויות (הנידונות כאן) של המילה  שבט, קשר שקיים גם בין שתי המשמעויות של  מטה. וכדי להוסיף ראיה אפשר להסתכל גם על המילה  ענף. גם למילה זו יש שתי משמעויות, והן מקבילות לאלה של  שבט ו מטה: הראשונה – ענף של עץ; והשנייה – חלק מקבוצה יותר גדולה, למשל ענף של משפחה.

ואכן אצל ביאליק, בשיר "גבעולי אשתקד", מופיעה המילה  שבט במשמעות של ענף דק, כלומר במשמעות שמחברת בין שתי המשמעויות שמהן יצאנו לעיון הזה. וכך כתוב בשיר: כָּכָה יִשְׂגֶּה הַפַּרְדֵּס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי בְּכָל רִבֲבוֹת שְׁבָטָיו.

מצב דומה לזה שבין  שבט ל מטה קיים גם בין המילים  פעם ו-רגל. עיון בנושא זה פורסם בבלוג בעבר, מוזמנים להתעניין ולהזכר: מפעם לפעם.