פרשת "אמור" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "אמור" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים כא, כב, כג, כד.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרק מד

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים בקיצוצים לשוניים.

בעל [מעמד נכבד] בעמיו

אחד העניינים שפרשת "אמור" עוסקת בהם הוא איסורים החלים על הכוהנים כדי שלא ייטַמאו בטומאות שונות. ובקשר לכך מופיע בפרשה הכתוב לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא 4). מובנו המקראי של הצירוף "בעל בעמיו" המופיע בכתוב הנ"ל אינו ברור. הוא מופיע במקרא רק במקום הזה ויש לו פירושים שונים. למשל: בעל בעמיו הוא הכהן הגדול, ומדובר על היטמאותו בגין מות אשתו. אבל אנחנו כאן לא עוסקים במופעו המקראי של הצירוף הזה, אלא בביטוי "בעל בעמיו" הרווח בלשון זמננו.

אז מה משמעו של הביטוי שלנו? בויקימילון מצאנו את הביאור הבא: "בעל בעמיו – מי שקנה לו מעמד מכובד בחברה". בסדר; אבל איך נוצרה המשמעות הזאת מתוך הצירוף הסתום לכאורה "בעל בעמיו"? המשמעות של  בעמיו ברורה (=בציבור שלו), אבל מה משמעה כאן של המילה בעל?

אפשר אולי לחפש מסלול של משמעות שיוביל מהצירוף המקראי אל הביטוי הרווח בזמננו, אבל אני מציע דרך אחרת. נראה לי שניתן לשייך את המקרה הזה לתופעה לשונית מוכרת ורחבה שאפשר לקרוא לה "ספיגת משמעות". דוגמה מובהקת לתופעה הזאת היא המילה מזל. משמעותה המקורית של מזל היא קבוצת כוכבים (במקרא זוהי המשמעות היחידה של המילה הזאת); כמו בכתוב: וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם (מלכים-ב כג 5). יותר מאוחר, מתוך אמונה בכוחם של המזלות לקבוע גורלות, נוספה למילה  מזל המשמעות "גורל"; ומכך באו ביטויים כמו "יש לו מזל רע" (כלומר גורל רע), או ברכות כמו "שיהיה במזל טוב". ובגלגול נוסף, בעיקר בלשון הדיבור, במקום לומר "מזל טוב" מקצצים ואומרים "מזל"; לדוגמה: "היה לנו מזל ומצאנו חנייה". מה שקרה בגלגול האחרון הוא שהמשמעות  "גורל" (של המילה מזל) ספגה לתוכה את התואר "טוב" או "מוצלח", וכך קיבלה המילה  מזל את המשמעות של "גורל טוב", "מקרה טוב". דוגמה נוספת היא המילה ראוי. ראוי הוא מי (או מה) שרואים אותו. לכאורה הכינוי הזה אינו עומד בפני עצמו אלא משמש לביטויים כמו "ראוי לשבח", "אינו ראוי לתפקיד" וכדומה. אבל במשך הזמן הכינוי ראוי ספג את המילים (החיוביות) שהיו צמודות לו ונעשה תואר חיובי שעומד בפני עצמו; כמו "הוא איש ראוי", "המעשה הזה אינו ראוי". דבר דומה קרה לתארים אחרים בעלי מבנה סביל, כמו מצוין ("רעיון מצוין") או  טעון ("נושא טעון").

ובכן, מה שקרה עם  מזל או  ראוי קרה כנראה גם עם  בעל בביטוי "בעל בעמיו": לכאורה היה צריך לומר "בעל מעמד נכבד בעמיו", אבל המילה  בעל ספגה, בביטוי הזה, את המושא "מעמד  מכובד", וכך קיבלנו את הביטוי  המקוצץ "בעל בעמיו".

משפטים מקוצצים

כמו הפרשה עצמה, גם ההפטרה לפרשת "אמור" עוסקת בדיני קדושה וטומאה החלים על הכוהנים; אבל אנחנו עוסקים כאן לא בדינים אלא בתופעה לשונית מסוימת המיוצגת בהפטרה.

הבה נסתכל על הכתוב וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם (יחזקאל מד 23). אם מנסים להבין את הפסוק הזה רק על פי המילים הכתובות בו –  הוא לא ברור, חסר בו משהו. כי מה זה "יורו בין קודש לחול"? ואכן "מצודת דוד" מבאר: "ואת עמי יורו – הכהנים ילַמדו את העם להבדיל בין קדש לחולין, גם יודיעום ההבדל בין טמא לטהור". למעשה "מצודת דוד" אומר שבכתוב שלנו חסרה המילה להבדיל, והוא משלים את החסר: יורו (ילמדו) להבדיל בין קודש לחול.

המשפט שלנו מייצג תופעה נפוצה למדי –  נפוצה בלשון המקרא וגם בשכבות לשון מאוחרות יותר, כולל בימינו. אפשר לתאר את התופעה הזאת כך: רכיב תחבירי עיקרי – למשל נושא, נשוא,  או מושא לפועל יוצא – לא מופיע במפורש במשפט; והקורא (או השומע) מתבקש למעשה להבין בעצמו, על סמך הקשר כללי או על סמך משפטים קודמים, מהו הרכיב המקוצץ, ומתוך כך גם להבין את כלל המשפט. למשפט כזה אנחנו קוראים כאן "משפט מקוצץ".

להלן כמה דוגמאות למשפטים מקוצצים; כדי להמחיש את הקיצוץ הצענו, בתוך סוגריים מרובעים, מילה או מילים שאינן נמצאות בכתוב המקורי אבל מתבקשות מתוך הכתוב.

–  לֹא כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם [הם יהיו] כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ (תהילים א 4).

– [אלה הם]  מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל [האמורים כדי] לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה (משלי א 2-1).

– אנטיגנוס איש סוכו קיבל [תורה] משמעון הצדיק (משנה, מסכת אבות א ג).

– מן המרפסת אני צופָה לכאן ולכאן וגם לכאן. [ואני רואה את] דודי השמש, השחפים, מכוניות נוסעות בכביש הראשי (א. קסטל בלום, "היכן אני נמצאת",  עמ' 35).

– "מתי [תתקיים] הפגישה?"  "[היא תתקיים] מחרתיים".

אם תופעה לשונית החורגת מהכללים הרגילים חוזרת ומופיעה בלשון פעמים רבות, היא כנראה לא מקרית. אם כך, מה הסיבה (הכללית) לתופעת המשפטים המקוצצים? אפשר להעלות על הדעת כמה סיבות. אחת היא חיסכון: אם אפשר להשמיט מהמשפט מילה (או מילים) בלי שהבנת המשפט תיפגע – הושג בכך חיסכון. חיסכון גם בעת הכתיבה וגם בעת הקריאה. סיבה שנייה היא סגנונית: משפט חסר עשוי ליצור אצל הקורא תחושה של  קצביות ורזון לשוני. ועוד סיבה סגנונית: במשפט חסר יש עמימות כלשהי שמאלצת את הקורא להשקיע מאמץ בהשלמת המשפט ובהבנתו.

פרשת "אחרי מות" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "אחרי מות" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא, פרקים טז, יז, יח

ההפטרה:  מתוך יחזקאל פרק כב

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים, אמנם רק בדרך אגב, גם במושגים המייצגים כסף.

מוכן ומזומן

פרשת "אחרי מות" מפרטת תנאים והלכות בנוגע לעבודת הכהן והקרבת הקרבנות; והיא גם עוסקת באיסורי גילוי עריות. אחת המצוות המצוינות בפרשה היא שליחת שעיר (תיש) לעזאזל (מקום במדבר יהודה); ובקשר לכך מופיע שם הכתוב וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וְשִׁלַּח [את השעיר] בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה (ויקרא טז 21).

התואר עתי מופיע במקרא רק בפסוק שלעיל. הוא גזור מהמילה עת, אבל מה משמעו? רש"י מפרש: "איש עתי" – המוכן לכך מיום אתמול. מדרש ספרא (מדרש לספר ויקרא) אומר: "עתי" – שיהיה מזומן. ומילון העברית המקראית מבאר: "עתי"  – מיועד לזמן מיוחד. הפרשנויות האלה מצביעות למעשה על הקבלה שקיימת בין המילה  עתי למילה הפוסט מקראית הנפוצה  מזומן: לשתי המילים האלה יש משמעויות דומות, וגם למילים שמהן הן גזורות – עת ו זמן (בהתאמה)  – יש משמעויות דומות.

התואר עתי לא הצליח להשתרש בלשון, ומלבד אי אילו שימושים ספציפיים, שגם הם לא נפוצים כל כך (למשל "עיתונות עתית"), אין לו כמעט שימוש. ובכלל, המילה עת נדחקה מהמקום הלשוני החשוב שהיה לה במקרא; ויעיד על כך מיעוטן של המילים החדשות שנגזרו ממנה בתקופות שלאחר המקרא. לעומת זאת המילה  זמן, על אף נדירותה במקרא, כבשה מקום נכבד בלשון שלאחר המקרא, ובפרט בימינו, וזכתה לנגזרות ולשימושים רבים. לדוגמה: פעלים – לזמן, להזמין, להזדמן; שמות עצם –  הזמנה, הזדמנות; תארים –  זמני, זמין,  מזומן.

לתואר  מזומן – מקבילו של התואר  עתי –  יש משמעות נוספת:  מזומן, או מזומנים, הם כסף זמין; למשל מטבעות ושטרות. לדוגמה: "התשלום לא בצ'קים ולא בכרטיס אשראי, אלא רק במזומן". ומתברר שהקשר בין מושגי זמן לבין כסף מצוי לא רק בלשון העברית; לדוגמה: בשפה האנגלית  current  משמעה "נוכחי, עכשווי, של הזמן הזה". ו-currency משמעה "מטבע, כסף".

דמים

ההפטרה לפרשת "אחרי מות" מביאה את תוכחתו של יחזקאל על הפָרת איסורי העריות, וכך זה מתחיל: וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ (יחזקאל כב 2). ענייננו כאן הוא המילה  דמים. המילה הזאת היא אמנם צורת הרבים של  דם, אבל אפשר לחוש שמבחינת משמעותה היא אינה בדיוק ריבוי של  דם; על כל פנים לא כמו שהרים הם ריבוי של הר או עמים הם ריבוי של עם. אם כך, מה משמעה? והאם יש הבדל משמעות בינה לבין המילה דם? אולי הדברים שלהלן עונים על השאלות האלה.

בדיקת  מופעיה במקרא של המילה  דמים מראה שהמילה הזאת מייצגת תמיד דם אדם (ולא דם חיה), והיא מופיעה בהקשר של רצח ושפיכות דמים. לדוגמה: וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ [את דויד]: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל (שמואל-ב טז 7). ו"מצודת דוד" מפרש: "צא – רצה לומר צא ממלכותך אתה האיש השופך דמים". לעומת זאת המילה  דם (בצורת יחיד) עשויה לייצג גם דם כנוזל הגוף וללא הקשר של הרג אדם; למשל דם של בעלי חיים המוקרבים כקורבנות; לדוגמה: וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ (שמות כט 12).

 ויש עוד הבדל בין  דם ל  דמים. בלשון הפוסט מקראית למילה  דמים יש גם  משמעות של כסף, תשלום. לדוגמה: "מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סה, ב משנה). ובלשון ימינו רווחים הביטויים "דמי מזונות", "דמי כניסה", "דמי כיס", וכדומה. מקורה של המילה  דמים במשמעות של כסף אינו ברור. אולי מקורה בשורש דמ"ה (כלומר שווה), ואולי מקורה בשפה היוונית. על כל פנים קשה לראות קשר של משמעות בין  דמים של דם לבין  דמים של כסף. ובכל זאת אולי יש ביניהן איזשהו קשר משמעות.  

נסתכל למשל על הפסוק אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ: שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם (שמות כב 2).  על פי פירוש מקובל המילה  דמים כאן גזורה מהמילה  דם, ומשמעה "רציחה". עם זאת, על פי ההקשר ("שלם ישלם") אפשר לבאר את המילה  דמים גם כ"כסף" (ישלם דמים). ואם כך, שתי המשמעויות יכולות להתחלף כאן.

והנה (אולי) עוד מופע של משמעות כפולה: נסתכל על הפסוק מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת; נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד; אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים (ישעיהו לג 15). על פי פירוש מקובל גם כאן המילה דמים באה מהמילה דם ומשמעה "הסתה לרצח". מצד שני, מקבילותיה של המילה דמים בפסוק שלנו הן המילים  בצע ו –שוחד, הקשורות לתחום הכסף. ואפשר אולי להבין שמשמעותה כאן  של המילה  דמים היא גם "תשלום" או "כסף". 

פרשת "תזריע" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "תזריע" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים יב, יג.

ההפטרה:  מתוך מלכים ב פרק ד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש לשני העניינים הלה דבר משותף: שניהם עניינם צירופי מילים שאינם מובנים ישירות מתוך המילים המרכיבות אותם, ויש יותר מדרך אחת להסביר איך נוצרה משמעותו של הצירוף  מתוך מילותיו.

עמד בעיניו

פרשת "תזריע" עוסקת בטומאה ובטהרה, ובעיקר בדרכי אבחונו של נגע הצרעת. הצרעת מביאה טומאה על נשאיה, ואבחונה מוטל על הכוהנים (במסגרת כלל אחריותם לענייני טומאה וטהרה). מתוך כך מופיע בפרשה הכתוב הבא: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן [את האיש הנגוע, או את הנגע] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [מאז ראהו לאחרונה] וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר (ויקרא יג 4). ואנחנו מתייחסים כאן לביטוי "עמד בעיניו".

מתוך ההקשר ומתוך הכרת הביטוי (או ביטויים דומים לו), אנחנו מבינים ש"עמד בעיניו" משמעו כאן "לא השתנה", אבל איך ומהיכן נוצרה, מתוך צמד המילים  עמד בעיניו המשמעות הזאת? בנוגע ל עמד הדבר ברור: עמד משמעו כאן "לא זז"; אבל מהי בדיוק המשמעות (כאן) של  בעיניו? לשאלה הזאת מצאנו תשובה ביאורית-בלשנית רחבה ומפורטת אצל הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1270-1194). להלן נביא את דברי הרמב"ן כלשונם, ואחריהם נבהיר אותם בלשוננו. ובכן, אלו דברי הרמב"ן:

  "והנה הנגע עמד בעיניו" – במראהו ובשיעורו הראשון – לשון רש"י. וכמוהו "ועינו כעין הבדולח" (במדבר יא ז), וכן "כעין הקרח הנורא" (יחזקאל א כב). אבל ב"תורת כהנים" (להלן פסוק לז) שָנינו אין לי אלא בעיני עצמו בעיני תלמידו. מנין תלמוד לומר (שם) "ואם בעיניו עמד הנתק" (פסוק לז)? אם כן פירושו: ואם בעיני הכוהן הנזכר עמד הנגע. כלומר שעמד על עמדו – לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכוהן. ולשון מורגל בדברי חכמים "כך נראה בעיני", וכן "ועתה תיקר נפשי בעיניך" (מלכים ב א יד) – בדעתך ובמחשבתך. וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון – אינו צריך למדוד את הנגע".

ועכשיו בלשוננו: הרמב"ן מציג בפנינו שני ביאורים אפשריים – שתי משמעויות שונות – לביטוי "עמד בעיניו", והוא אינו פוסק איזה ביאור תואם יותר לכוונת הכתוב במקרא. וייתכן שעל פי הרמב"ן במקום אחד תואם יותר הביאור הראשון, ובמקום אחר הביאור השני. ביאור אחד שהרמב"ן מציג הוא של רש"י. על פי רש"י "בעיניו" משמעו "מראהו"; ו"עמד בעיניו" משמעו "נשאר במראהו ובשיעורו הראשון". כתמיכה לביאור הזה הרמב"ן מזכיר שני ביטויים דומים המופיעים במקרא: "כעין הבדולח" ו"כעין הקרח הנורא". בשני הביטויים האלה משמעותה של המילה "כעין" היא "כמראֶה" – כמראה הבדולח; כמראה הקרח.

על פי הביאור השני, המילה "עיניו" המופיעה בביטוי שלנו משמעה עיניו של הכוהן המסתכל על הנגע; ומכאן שהביטוי "הנגע עמד בעיניו" משמעו שעל פי הסתכלותו של הכוהן הנגע לא השתנה (מאז הביקור הקודם אצל הכוהן). והרמב"ן מציין שמקורו של הביאור הזה הוא בספר "תורת כהנים" (מדרש לספר ויקרא, הנקרא גם "מדרש ספרא"). וכתמיכה לביאור הזה הרמב"ן מזכיר ביטוי הרווח אצל חכמים: "כך נראה בעיניהם".

לכאורה יש לפנינו שתי משמעויות שונות לביטוי "עמד בעיניו", אבל נראה, לפחות בעיני, שיש חיבור בין שני הביאורים האלה. שכן מראה כלשהו קיים רק באמצעות העיניים שלנו; ובלעדיהן אין שום מראה, אלא רק דברים אפלים וחסרי צורה שאף אחד אינו רואה אותם. ו"עמד בעיניו" משמעו "עמד במראהו הנראֶה לעיני המסתכל".

נשוּא פנים

עיקר ההפטרה לפרשת "תזריע" הוא הסיפור על נעמן, שר צבאו של מלך ארם שחלה בצרעת, ואלישע איש האלוהים הושיע אותו. והסיפור מתחיל כך: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים, כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם (מלכים-ב ה 1). וענייננו כאן הוא הביטוי "נשוא פנים".

 משמעו של הצירוף "נשוּא פנים" אמנם אינו נובע ישירות ממשמעותן של המילים המרכיבות אותו, אבל הוא ברור: "מכובד", "חשוב". ואכן כך מפרש "מצודת דוד" (הפרוש למקרא שכתב רבי דוד אלטשולר, 1765-1687): "ונשוא פנים – הכל היו נושאים לו פנים לכבדו". "נשוא פנים", במשמעות של "נכבד", מופיע במקרא כמה וכמה פעמים; הנה דוגמה נוספת: זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ; וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב (ישעיהו ט 14).

מהיכן נוצר הביטוי שלנו? מהו פשרו התחבירי ומהם רכיבי המשמעות שלו? הצירוף "נשוא פנים" גזור מהצירוף "נשא פנים".משמעו הישיר (הלא מטפורי) של  הפועל  נשא הוא "הרים", או "העביר ממקום למקום";  ו פנים (כאן) הם כמובן חלקו הקדמי של הראש. ומכאן נובע משמעו הראשון והישיר של הצירוף "נשא פנים": הרים את פניו להסתכל אל משהו או מישהו. ואכן "נשא פנים" מופיע בלשון (בנטיות ובנגזרות שונות) במשמעות הזאת; לדוגמה: וַיִּשָּׂא [יהוא] פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר: מִי אִתִּי מִי (מלכים-ב ט 32).

הפועל  נשא מופיע בלשון, ובפרט בלשון המקראית, גם עם איברי גוף אחרים; הנה כמה דוגמאות: נשא ראש, למשל בשופטים ח 28; נשא עיניים, למשל בתהילים קכא 1; נשא ידיים, למשל בויקרא ט 22; נשא רגליים, למשל בבראשית כט 1.

עם זאת יש הבדל – תחבירי ומשמעי – בין הצירוף "נשא פנים" לבין הצירופים של  נשא עם איברים אחרים: הצירופים האחרים – אלה שצוינו לעיל – עניינם אדם הנושא (מרים) איבר זה או אחר של עצמו; ואילו הצירוף "נשא פנים" משמש גם לייצוג מצב אחר – מטפורי – שלפיו אדם נושא (מרומם) את פניו של זולתו. לייצוג הזה יש במקרא שלל משמעויות; למשל לכבד, להפלות לטובה, לחונן, להיענות. הנה שתי דוגמאות:

 שלושה מלכים – יהורם מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה, ומלך סדום – חברו יחד לתקוף את מואב, ונקלעו לקשיים. ואז פנה יהורם לנביא אלישע כדי שזה ישתדל בעדם אצל ה'. ואלישע עונה: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע   … כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ (מלכים-ב ג 14). כלומר: אלישע אומר ליהורם מלך ישראל כי אם לא היה (הוא, אלישע) נושא את פניו של יהושפט מלך יהודה – מכבד את מלך יהודה – לא היה אפילו מביט במלך ישראל.

דוגמה שנייה: אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל (איוב לד 19). "נשא פני …" משמעו כאן הפלה לטובה.

אם כך, הביטוי "נשוא פנים" יכול להתבאר מבחינה תחבירית בשני אופנים. על פי אופן האחד נשוא פנים הוא מי שאנשים נושאים אליו את פניהם (נראה שכך מפרש "מצודת דוד" את הביטוי הזה – ראו לעיל בתחילת הדברים); ועל פי האופן השני נשוא פנים הוא מי שאנשים נושאים (מרוממים) את פניו. אולם, למרות שיש לו לביטוי שלנו שני ביאורים תחביריים שונים, יש לו מובן אחד – נכבד, חשוב, נישא.

פרשת "שמיני" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "שמיני" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים ט, י, יא.

ההפטרה:  מתוך שמואל ב' פרקים ו, ז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים לאוכל.

אכלנו חצץ

פרשת "שמיני" עוסקת בשני עניינים עיקריים: חנוכת המשכן ואיסורי אכילה.

בעת חנוכת המשכן חרגו וחטאו נדב ואביהוא בני אהרן, ואז: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'." (שמות י 2). הביטוי "ותצא אש  … ותאכל אותם" הוא מטפורי: במובנה המקורי והרגיל אכילה היא פעולתו של בעל חיים כשהוא מכניס מזון לפיו ובולע אותו, אולם בפסוקנו המושג אכילה מייצג השמדה. כפי שנראה להלן יש בלשון מקרים רבים ומגוונים שבהם מונחים מתחום האכילה מייצגים מושגים מתחום האסונות והפגעים. ואפשר להבחין בכמה סוגי ייצוג כאלה.

  אסונות ופגעים אוכלים בני אדם. כבר ראינו לעיל שאש "אוכלת" בני אדם; אבל לא רק אש. גם חרב אוכלת: הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב (שמואל-ב ב 26). גם דבר ורעב: וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכְלֶנּוּ (יחזקאל ז 15). גם ארץ אוכלת, לדוגמה: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא (במדבר יג 32). וגם חורב וקרח: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה (בראשית לא 40).

מילת אכילה אחרת שמושאלת לתחום הפגעים היא  בליעה; למשל: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם (במדבר טז 32). ויש גם  נגיסה, שאולי אינה פגיעה אלימה אבל יש בה מרכיב של עוינות או כוחנות; לדוגמה: "החוק החדש נוגס בזכויות הפרט". וגם כרסום שייך לכאן.

צרות ופגעים הם אוכל –  בני אדם אוכלים אותם. הנה דוגמאות: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה (איכה ג 15)"; "אכלנו הרבה חצץ, אבל לבסוף הצלחנו לשקם את החברה"; "הוא האכיל אותנו צפרדעים עד שנמאס לנו וזרקנו אותו". "אכלתי הרבה קש"; "אכלנו אותה כהוגן עם המכונית יד שנייה שקנינו";  "לקח לו הרבה זמן לעכל את העובדה שפיטרו אותו".

בני אדם אוכלים אלה את אלה, וגם את עצמם. לדוגמאות: בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי (תהילים כז 2); כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר, וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם (הושע ז 7); "הוא אוכל את כולם לארוחת הבוקר". "היא אוכלת את עצמה על שוויתרה על הילד".

מונחים מתחום האכילה והמזון מייצגים זנות ואלימות מינית. הנה כמה דוגמאות.

דוגמה אחת: ביהושע (פרק ב פסוק 1) כתוב: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה. לכאורה ברור מהי "אישה זונה", והכתוב אפילו רומז: "וישכבו שמה". אבל רש"י מבאר: "אשה זונה – תרגם יהונתן פונדקיתא מוכרת מיני מזונות". וגם "מצודת ציון" (של רבי דוד אלטשולר) מבאר כך.

דוגמה שנייה: במשלי (פרק ל פסוק 20) כתוב: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת: אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ. "מצודת דוד" מבאר: "כן דרך – רוצה לומר כי כן הוא הדרך של האישה המנאפת, מסתרת זנותה ומקנחת פיה של מטה אחר הזנות". והמבין מבין מהו "אכלה" כאן ומהו "פיה של מטה".

דוגמה שלישית: טחינה הוא מונח מתחום המזון והאכילה: טוחנים קמח, ויש גם שיניים טוחנות.  בתוך כך אנחנו מוצאים את הכתוב תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין (איוב לא 10). יש שמפרשים "תטחן לאחר אשתי" כפשוטו, כלומר: אשתי תעבוד אצל אחרים. אבל רש"י מבאר: "תטחן לאחר אשתי – רבותינו פירשוהו לשון תשמיש". ובמילים אחרות: אשתי תשכב עם אחר (מתוך אונס או זנות). וכדי להסביר מהיכן נובע הביאור הזה, רש"י מפנה אותנו לכתוב בשופטים (טז 21): וַיְהִי [שמשון] טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים. ובביאור לפסוק בשופטים אומר רש"י: "ויהי טוחן – בריחיים, מלאכה כבדה; ורבותינו (סוטה י א) פירשו מה שפירשו". עד כאן רש"י. ומה פירשו רבותינו? הנה מה שכתוב בתלמוד בבלי, מסכת סוטה (י א): "ויהי טוחן בבית האסורים – א"ר [אמר רבי] יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה, וכן הוא אומר (איוב לא) 'תטחן לאחר אשתי', מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר". כלומר על פי רבי יוחנן "לטחון" משמעו (בשופטים וגם באיוב) – "לשכב עם", ובפרט בנסיבות של זנות או אונס.

אֶשפָּר ואֲשישה

בהפטרה לפרשת "שמיני" מסופר על העלאת ארון האלוהים לירושלים על ידי המלך דוד. ובין שאר הדברים כתוב שם:  וַיְחַלֵּק [רור] לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת (שמואל ב' ו 19).

מהם המאכלים האלה שחילק דוד? מהי חלת לחם – דבר זה ידוע וברור.  גם מהי  אשישה ברור ומוסכם: אשישה מופיעה במקרא כמה פעמים, ועל דעת הפרשנים והמילונים (לפחות על דעת רובם) משמעה עוגת פירות.

ומה משמעה של המילה  אשפר הנזכרת בפסוקנו? עניין זה קשה יותר. רש"י הולך בעניין הזה בעקבות התלמוד. על פי התלמוד הבבלי, מסכת פסחים דף לו ב, אשפר הוא ראשי תיבות של אחד משישה בפָּר [כלומר שישית הפר]. גם מצודת ציון מפרש על פי התלמוד, והוא מוסיף: "רוצה לומר מנה יפה בשר". לעומת זאת מילון העברית המקראית משאיר את העניין סתום, והוא אומר: אשפר – אוכל בלתי ידוע.

פרשת "תצוה" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "תצוה" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות מפרק כז פסוק 20 עד פרק ל פסוק 10.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרק מג.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם אומנויות..

חמש אוּמנויות למלבוש

 פרשת "תצוה" ממשיכה את הפרשה הקודמת לה – פרשת "תרומה" במתן הוראות להקמת המשכן, ובתוך כך הוראות מפורטות להכנת בגדי הקודש שילבשו אהרן ובניו כאשר יכהנו לה'.

חמש אוּמנוּיות – כולן מנוסחות באותה תבנית לשונית – מוזכרות בפרשה שלנו בקשר להכנת מלבושי הקודש, ואלו הן:

1. מעשה חושב (וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב; שמות כח 6). על פי רש"י "מעשה חושב" הוא צורה מסוימת של אריגה; ואכן בכל הפעמים שבהם מופיע במקרא הצירוף "מעשה חושב" מדובר בעבודות טקסטיל כלשהן, כמו יריעות, פרוכת, אפוד, חושן, פתילים. מילה אחרת מהשורש חש"ב שעניינה מלבושים, וגם היא נמצאת בפרשה שלנו, היא חֵשֶב (וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו; שמות כח 8). משמעה של  חשב (על פי רש"י) הוא חגורה מקושטת. מושג מקראי שמשמעותו דומה לזו של "מעשה חושב" הוא "מלאכת מחשבת", שמשמעו אוּמנות באופן כללי;. למשל:  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת; שמות לה 33).

2. מעשה חרש אבן (מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים; שמות כח 11). רש"י מבאר: "מעשה אומן של אבנים", ובמקרה הזה הכוונה לעבודת גילוף ופיסול של אבנים יקרות. למעשה,  חרש במקרא הוא כינוי כללי לאוּמן, בעל מלאכה; והאומנות הספציפית מאופיינת על פי החומר או התוצר. לדוגמה:

חרשי בניה (מלכים ב' כב 6); חרשי ברזל ונחושת (דברי הימים ב כד 12);  

חרשי עץ (מלכים-ב יב 12); חרשי צורפוּת (ירמיהו י 9); חרשי נפחות (ישעיהו נד 16). וכאמור, גם חרשי אבן, כמו בפרשה שלנו.

3. מעשה עבות (וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר; שמות כח 22).

רש"י מבאר: מעשה קליעה; וקדרי (המילון לעברית מקראית) אומר: "ארג פתילים". כלומר, "מעשה עבות" הוא אוּמנות קליעת החבלים.

4. מעשה אורג (וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג; שם כח 32).

5. מעשה רוקם (וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם; שם כח 39).

"מעשה אורג" ו"מעשה רוקם" – מהותם ברורה, גם מתוך לשון זמננו.

ראשית בנייה – תכנון ותוכניות

ההפטרה  לפרשת "תצוה" – יחזקאל פרק מג – מפרטת את מידות בית המקדש השלישי (זה שייבנה בעתיד, אחרי השני) ואת הטקס שיש לקיים ביום שבו יחנך המזבח. להלן אנחנו מתייחסים בעיקר לשלושת הפסוקים המקדימים להפטרה – פסוקים 10 עד 12 של פרק מג של יחזקאל. פסוקים אלה הם למעשה הקדמה ומסגרת לדברים המפורטים בהפטרה עצמה; הנה הפסוקים:

אַתָּה בֶן אָדָם, הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית.  ְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ, צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָו וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם; וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם. זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת: עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת. ובפשטות: ה' מורה לנביא למסור לעם ישראל את התוכניות לבניין בית המקדש כפי שאלה תפורטנה בהמשך הדברים.

יש במקרא כמה סיפורים על בנייה של מבנים או מתקנים. בעיקר מוזכרים מפעלי בנייה מונומנטליים כמו מגדל בבל, תיבת נוח, המשכן, בית ה', חומת ירושלים (בימי נחמיה). כמה מהסיפורים האלה כוללים מידות ותיאורים מפורטים של המבנה או המתקן האמורים להיבנות; למשל תיבת נוח או המשכן. בימינו כל בנייה שאינה זעירה כוללת שלב מקדים, מוּדע ומובדל, של תכנון, שנשען, בין שאר הדברים, על מערכת של מושגים, מונחים ומסמכי תכנון. אבל בתקופת המקרא  – אם נשפוט על פי הכתובים המקראיים – המרכיב התכנוני בדרך כלל לא היה מודגש, והא הובלע בבנייה עצמה. על רקע הדברים האלה בולט המרכיב התכנוני בהקדמה להפטרה שלנו: ה' מורה לבנות את בית ה' על פי ההנחיות התכנוניות שהוא מכתיב, והוא גם משתמש במונחים תכנוניים. להלן המונחים האלה ומשמעם על פי המבארים.

 תכנית. אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת … וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית (יחזקאל מג 10). המילה  תכנית מופיעה במקרא רק שתי פעמים, שתיהן אצל יחזקאל (האחת בהקדמה לפרשה שלנו והשנייה בפרק כח פסוק 12). מ.צ. קדרי (המילון לעברית מקראית) אומר: תכנית הבית = (אולי) מידות הבית.

צורת הבית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו (שם מג 11). המילה  צורה מופיעה במקרא רק בכתוב שלעיל. רש"י מבאר אותה כך: "צורת הבית – גבול הבניין, היאך הוא מלפניו ועד אחריו סדורים לארבע רוחותיו".

תכונת הבית. צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו (שם מג 11). המילה  תכונה מופיעה במקרא שלוש פעמים: ביחזקאל (כמצוין לעיל), באיוב (כג 3), ובנחום (ב 10)."מצודת דוד" (של רבי דוד אלטשולר, מחכמי אשכנז במאה ה-17) אומר: "ותכונתו – מכון [מקום] עמידת כ"א [כל אחד]; כאילו תאמר בית קה"ק [קודש הקודשים] במערב, ואחריו ההיכל וגו', והלשכות והצלעות מזה ומזה וכדומה". וקדרי אומר: תכונה = מידה.

חוקות הבית. וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם (יחזקאל מג 11)

"מצודת דוד" מבאר: "ואת כל חקותיו – מה שראוי להשתמש בכל חדר וחדר".

  תורת הבית. הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת (שם מג 12). קדרי אומר: תורת הבית היא תכנית הבנייה.

מילה אחרת ששייכת לתחום מונחי התכנון, גם אם אינה מופיעה ביחזקאל, היא  תבנית. למילה הזאת יש במקרא כמה משמעויות, וזו הנוגעת לענייננו באה לביטוי בפסוק הבא: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה 9). ועל פי קדרי, תבנית (במקום הזה) משמעה תכנית הבנייה.

גם אם המונחים האלה נראים לנו עמומים במקצת ויש ביניהם אולי חפיפה מסוימת, הם מצביעים על מוּדעות למרכיב התכנוני של בניית הבית.

פרשת "ויגש" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ויגש" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: בראשית פרק מד פסוק 18 עד פרק מז פסוק 27

הפטרה: מתוך ספר יחזקאל פרק לז

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מתייחסים לתפוצתם של שמות פרטיים אלה או אחרים.

שמות חוזרים ושמות יחידאיים

פרשת"ויגש" מספרת על התוודעותו של יוסף לאֶחיו ועל רדתם של יעקב ובני ביתו למצרים. בין שאר ענייניה, הפרשה מונה את צאצאי יעקב שירדו מצריימה, ובין הנמנים נמצא גם אחד ששמו שאול: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן [בן יעקב] יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית (בראשית מו 10). ומתברר שמלבד שאול המלך יש במקרא עוד שלושה אנשים ששמם שאול, שכמעט לא מסופר עליהם דבר. אחד הוא שאול בן שמעון בן יעקב שכבר הזכרנו; השני הוא אחד ממלכי אדום הקדומים (בראשית לו 37); והשלישי הוא מצאצאי קהת בן לוי בן יעקב (דברי הימים א' ו 9).

עד כמה ובאלו נסיבות התופעה הזאת – מספר אנשים שנושאים אותו שם – נפוצה במקרא ולאיזה עניינים אחרים היא קשורה? כדי להתייחס לשאלה הזאת, ולו באופן חלקי, אני מעלה שתי הבחנות.

הבחנה אחת היא בין שמות חוזרים לשמות יחידאיים. לפי הגדרתנו כאן שם חוזר הוא שם שכמה אנשים במקרא נושאים אותו. לדוגמה: יונתן (ישנם במקרא תשעה אנשים ששמם יונתן); יהושע (ישנם שלושה ששמם יהושע); יהודה (חמישה); תמר (שלוש); מרים (שתיים).ושם יחידאי הוא שם שרק אדם אחד במקרא נושא אותו; לדוגמה: אברהם, משה, קהת, פרץ, בגתן.

 הבחנה שנייה היא בין אנשים ידועים לאנשים מוצנעים. האנשים והנשים הידועים הם אלה הממלאים תפקיד בלפחות עלילה מקראית אחת, אם לא בעלילות רבות או אף רבות מאוד; ומתוך כך שמם מוזכר במקרא כמה פעמים – או אף הרבה פעמים – בכמה פסוקים או פרקים או אף ספרים. כאלה הם כמובן עשרות גיבוריו הראשיים של המקרא, כמו אברהם, יצחק, יעקב, שמואל, דוד, ישעיהו, איוב ודומיהם; אבל גם מאות דמויות משניות כמו נוח, ישמעאל, יתרו,  בלעם, רחב, יפתח, מנוח, ירבעם. לעומת הידועים, יש במקרא מאות, ואולי אלפי, אנשים מוצנעים שמוזכרים במקרא רק פעם אחת, בדרך כלל בפסוק אחד בלבד; והמקרא אינו מספר עליהם דבר, מלבד אולי שהם צאצאים או אבות שלאחרים, או שהם נמנים עם רשימה כלשהי, למשל רשימת צאצאי יפת, או רשימת צאצאי יעקב שירדו איתו למצרים, או רשימת האנשים ששבו מהגולה עם זרובבל.

מתוך בחינת התפלגותם של השמות המקראיים לפי ההבחנות המצוינות לעיל ומתוך בירור הקשרים שבין שתי ההבחנות האלה, עולים הממצאים הבאים:

1.  רוב השמות המופיעים במקרא הם יחידאיים, כלומר משמשים רק אדם מקראי אחד.

2. רוב האנשים המופיעים במקרא נושאים שמות יחידאיים. [הממצא הזה עומד בפני עצמו ואינו נובע בהכרח מהממצא הראשון, שכן ייתכן לכאורה מצב שבו רוב השמות הם יחידאיים, אבל רוב האנשים נושאים שמות חוזרים].

3. רוב האנשים המוזכרים במקרא הם מוצנעים. יש במקרא מאות או אלפי אבות של, בנים של, מלכים, שרי צבא, משרתים וסתם אנשים, שבאו לפסוק אחד בלבד וחזרו אל חביונם.

4. בניגוד למצב הכללי שלפיו רוב האנשים המופיעים במקרא נושאים שמות יחידאיים (ממצא  2), רוב האנשים הידועים נושאים שמות חוזרים. לדוגמה: מתוך שנים עשר בני יעקב, שבעה נושאים שמות חוזרים; מתוך חמישה עשר הנביאים שיש בגינם ספר במקרא, תשעה נושאים שמות חוזרים; מתוך עשרים מלכי יהודה, שישה עשר נושאים שמות חוזרים.

5. הממצא החמישי עומד לכאורה בסתירה לממצא הרביעי. מתברר שלרוב אבות האומה יש דווקא שמות יחידאיים. למשל, לשישה מתוך שבעת האושפיזין – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ודוד – יש שם יחידאי; ורק ליוסף יש שם חוזר. וגם ארבע האימהות נושאות שמות יחידאיים.

בן אדם, בן בוזי

ההפטרה לפרשת "ויגש" מתחילה כך: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד… (יחזקאל לז 16-15) ".

לאורך כל ספר יחזקאל, כאשר ה' מדבר אל הנביא הוא לא מסתפק בשם הגוף (אתה), והוא מוסיף את הכינוי "בן אדם"; והכינוי הזה חוזר בספר יחזקאל 92 פעמים. מדוע ה' מכנה את יחזקאל "בן אדם"? הביאור "מצודת דוד", שנכתב עלידי רבי דוד אלטשולר, מחכמי אשכנז במאה ה-17, אומר כך: "קְרָאוֹ 'בן אדם' כדי שלא יתגאה ויחשוב עצמו כאחד מן המלאכים לפי שראה המראה הגדולה הזאת" [כלומר ראה את מעשה המרכבה]. וגם רש"י אומר דברים דומים.

סממן אחר של הנמכה הוא שם אביו של יחזקאל – בוזי. רד"ק, בפירוש שלו לספר יחזקאל, מביא מהכתוב ב"תרגום ירושלמי": "יחזקאל נביא בר ירמיהו נביא; ונקרא ירמיהו בוזי על שהיו מבזין אותו". כלומר: על פי רד"ק, שלקח מ"תרגום ירושלמי", יחזקאל היה בנו של ירמיהו הנביא, וירמיהו נקרא בוזי כי היו מבזים אותו.

וב"ילקוט שמעוני" (ספר ירמיהו, פרק א', סימן רנ"ז) כתוב: "ויחזקאל, היו ישראל מזלזלים אחריו ואומרים 'לא מבני בניה של רחב הזונה הוא'; הוצרך הכתוב ליחסו [לציין את ייחוסו]: 'היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן'. ירמיהו, היו מזלזלים אחריו ואומרים 'לא מבני בניה של רחב הזונה הוא'; וצריך הכתוב ליחסו: 'דברי ירמיהו בן חלקיהו'". מהדברים האלה שב"ילקוט שמעוני" משתמע שלהיות מצאצאיה של רחב הזונה נחשב לכבוד גדול. ואכן התלמוד ומדרשים שונים ייחסו לרחב סגולות יקרות, למשל: רחב התגיירה והתחתנה עם יהושע; ויצאו ממנה שמונה נביאים ושמונה כוהנים (ראו הערך 'רחב' בויקיפדיה).

סימן אחר לצניעותו (או הצנעתו) של יחזקאל הוא מיעוט אזכור שמו. כאשר רוצים להאדיר מישהו חוזרים ומזכירים את שמו; אבל אצל יחזקאל, בכל ארבעים ושמונה פרקי הספר השם יחזקאל מוזכר רק פעמיים (בפרק א פסוק 3; ובפרק כד פסוק 24). זאת לעומת שפע האזכורים אצל הקולגות שלו: השם ירמיהו מופיע בספר ירמיהו 122 פעמים; והשם  ישעיהו מופיע בספר ישעיהו 33 פעמים.

פרשת "וישלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "וישלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית פרק לב פסוק 4 עד פרק לו (כולל)

הפטרה: עובדיה פרק א כולו.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר לשוני בין שני העיונים: שניהם נוגעים להכפלות וכְּפָלים.

הכפלת מילים

פרשת "וישלח" כוללת שני סיפורים עיקריים. סיפור אחד הוא על המפגש בין יעקב, החוזר מפדן לארץ כנען, לבין עשו אחיו. והסיפור השני הוא על דינה בת יעקב ולאה שנאנסה על ידי שכם בן חמור, ועל נקמתם של אחֵיה שמעון ולוי באנשי שכם. ויש בפרשה גם הרבה פרטים גנאולוגיים והיסטוריים על עשו ועל עם אדום שיצא ממנו. אבל אנחנו עוסקים כאן בענייני לשון.

הבה נסתכל על הפסוק הבא המופיע בפרשה שלנו: כִּי אָמַר [יעקב] אֲכַפְּרָה פָנָיו [של עשו] בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי (בראשית לב 21). ארבע פעמים חוזרת בפסוקהזה המילה פנים, בצורות ובצירופים שונים. האם רק מקרה יש כאן, או אולי דפוס סגנוני מכוון?

התשובה לשאלה הזאת נמצאת בעיניו (או אוזניו) של הקורא. אני כשלעצמי חושב שכותב הפסוק שלנו השתמש כאן באופן מכוון בדפוס סגנוני ידוע ונפוץ שמופיע בשירה וגם בפרוזה, במקרא וגם לא במקרא.
את הדפוס הזה אפשר לתאר כך: באותו משפט (או פסוק) מופיעות כמה מילים הגזורות משורש אחד; ולפעמים זו אפילו אותה המילה שחוזרת במשפט. הנה קומץ דוגמאות: עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר (שופטים ה 12). הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (קהלת א 2);"מי יודע עיר לישטינא? עיר לישטין אני יודע!" (ח.נ. ביאליק, מי יודע עיר לישטינא). "והנה יום אחד נשמעה שמועה" (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 165). "בַּלילות אפל וקר. בימים מואר וקר. בחורף קר. בחדר מואר." (דוד אבידן, דיון דחוף). ויש עוד מיליון דוגמאות אחרות.  

[למעשה דפוס המילים החוזרות קיים גם ביצירות לא מילוליות. למשל במוזיקה: רצף צלילים מסוים החוזר פעם אחרי פעם באותו משפט מוזיקלי; לדוגמה, ארבעת הצלילים – שלושה קצרים ורביעי ארוך – המופיעים שוב ושוב במשפטים הראשונים של הסימפוניה החמישית של בטהובן. חזרות מסוג זה יש ובהרבה מאוד יצירות מוזיקליות, שלא לדבר על שירים ופזמונים].

וכמו כדי לחזק את ההבחנה שהחזרה על המילה פנים בפסוק שלנו אינה מקרית, חוזרת הפרשה שלנו ומביאה עוד שני פסוקים שיש בהם חזרת מילים.

וַיָּקָם [יעקב] בַּלַּיְלָה [ה]הוּא …וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם [את נשיו וילדיו] וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ (בראשית לב 24-23). ארבע פעמים חוזרות בפסוק הזה נגזרות של השורש עב"ר.

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית לו 31). וראו זה פלא, שוב ארבע חזרות – על מילים מהשורש מל"ך.

כפל משמעות

ההפטרה לפרשת "וישלח" – הפרק היחיד של ספר עובדיה – היא נבואה על חורבן אדום. זאת לעומת הפרשה עצמה, המספרת על המפגש המוצלח בין יעקב לבין עשו אחיו שוחר השלום.

הבה נסתכל על הכתוב הבא מתוך ההפטרה: בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו (11). המילה  חילו כאן היאצורת סמיכות של חַיִל. משמעויותיה המקראיות של חיל הן כוח, הצלחה, צבא, או עושר; וכאן משמעה, על פי הפרשנים, "עושר";  כפי שהפירוש "מצודת ציון" מפרש: "חילו – ענין עושר; כמו 'ועזבו לאחרים חילם' (תהילים מט 11)".

אבל נראה – לפחות בעיני – שיש לנו כאן כפל משמעות; שכן המילה  חֵילו גם רומזת על המילה  חֵיל, שמשמעה חפירה (תעלה) מחוץ לחומה. הרמיזה הזאת אינה רק דרך דמיון הצורה, אלא גם דרך ההקשר והתוכן: החומה, השערים והחֵיל הם ביצורים שעיר בצורה מתבצרת על ידם; והנה המילה חילו (עושרו) מוקבלת בפסוק שלנו (עובדיה א 11) למילה  שעריו, וכך המשמעות הנרמזת – חֵיל (חפירה) – מתיישבת היטב עם תמונת החילות המסתערים על העיר. ועוד: ההקבלה של עובדיה (חילו – שעריו) מזכירה תקבולת שמופיעה בתהילים: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב 7). בפסוק הזה המילה חילך היא נטייה של חֵיל (חפירה) והיא מוקבלת ל אַרְמְנוֹתָיִךְ. ולסיכום: המילה חילו בפסוק שלנו מעובדיה, שמשמעה "עושרו", מזכירה, ואולי גם נושאת, משמעות נוספת – חפירה מחוץ לחומה.

כפל משמעות כגון זה שראינו לעיל, גם אם הוא סמוי ממבט ראשון, הוא סוג של אמצעי סגנוני שהכותב נוקט בו כדי להעשיר ולהעמיק את הכתוב, ואכן יש אצל עובדיה עוד כפל כזה: נסתכל על הפסוק וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם (18). משמעה כאן של המילה דלקו היא הדליקו, שרפו (הפירוש "מצודת דוד" אומר: "ודלקו בהם – ישראל ידליקו את בית עשו וישרפם"). אבל לפועל דלק יש עוד משמעות – רדף; ונראה שגם היא קיימת כאן; כלומר, יש כאן כפל משמעות.

ואם הקורא חושב שהתובנות המוצעות לעיל הן ספקולציות נועזות מדי, אני מציע לו להסתכל בספרו של פרופ' יאיר זקוביץ "המילון המקראי הסמוי מן העין", ששם ימצא תובנות נועזות פי עשר.