פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות, פרק ל פסוק 11 עד פרק לד פסוק 35

ההפטרה:  מתוך מלכים א' פרק יח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביטויים שמשמעותם היום שונה ממשמעותם המקראית.

בד בבד

פרשת "כי תשא" עוסקת בעניינים שונים הקשורים לאוהל מועד, ובעיקר היא עוסקת בחטא העגל והשלכותיו. אבל אנחנו עוסקים כאן בעניין לשוני המיוצג גם בפרשה שלנו.

יש מילים מקראיות שמשמען בימינו שונה ממשמען במקרא. לדוגמה: במקרא המילה  אביב משמעה שיבולת שגרעיניה רכים, ואילו בימינו משמעה העיקרי הוא תקופת השנה שבאה אחרי החורף. דוגמה אחרת:  תימן משמעה במקרא "דרום", ואילו בימינו  תימן היא מדינה בחצי האי ערב. תופעה דומה, אם כי אולי נפוצה פחות, היא  ביטויים וצירופים שמקורם במקרא, שנמצאים בשימוש גם בזמננו אבל משמעם היום שונה ממשמעם במקרא; וזאת גם אם משמען של המילים המרכיבות את הצירוף לא השתנה. והפרשה שלנו מספקת דוגמה לתופעה הזאת.

הבה  נסתכל בכתוב וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה; בַּד בְּבַד יִהְיֶה (שמות ל 34). משמעו של הביטוי "בד בבד" במקום הזה הוא "בחלקים שווים"; וכך מבאר רש"י: "בד בבד יהיה – אלו הארבעה [הסמים] הנזכרים כאן יהיו שווים משקל במשקל; כמשקלו של זה כך משקלו של זה". אבל בימינו משמעו של הביטוי "בד בבד" הוא "באותו זמן", "במקביל". לדוגמה: "בד בבד עם בניית הבתים נסללו גם כבישי גישה". הנה עוד כמה צירופים שמשמעם היום שונה ממשמעם המקראי.

עד חרמה. בלשון זמננו "עד חרמה" משמעו "עד לחיסול סופי". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב: וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה (דברים א 44). אבל משמעה של  חרמה בפסוק שלנו הוא לא "חיסול סופי", אלא עיר כנענית מסוימת (וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה; שופטים א 17).

מושב זקנים. "מושב זקנים" הוא כינויו הקודם של  המוסד הנקרא בימינו "בית אבות" או "דיור מוגן". הכינוי "מושב זקנים" נזנח כנראה בגלל הריח הלא נעים שהחל לעלות ממנו בזמננו (כמו שקרה גם עם הצירוף "בית כיסא", שהוחלף ב"בית שימוש", וגם זה הוחלף ב"שירותים"). אבל במקרא "מושב זקנים" הוא התוועדות של זקנים חכמים, כפי שאפשר ללמוד מהכתוב וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם; וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ (תהילים קז 32).

שמן זית זך. הצירוף "שמן זית זך" מופיע במקרא בקשר לעבודת המשכן: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כז 20); ומשמעו שם כפשוטו: שמן זית צלול וטהור. אבל בלשון ימינו "שמן זית זך" הוא גם כינוי ביקורתי-אירוני ל"יפי נפש" החושבים עצמם למיוחסים ונעלים על הסובבים אותם.  

אח לצרה. בלשון זמננו "אח לצרה" הוא מי שנמצא גם הוא באותה צרה. הביטוי הזה לקוח מהכתוב בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ; וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז 17); אלא שמשמעו שם שונה ממשמעו בימינו. וכך מבאר רש"י: "ואח לצרה יולד – לעת הצרה יולד לך הרֵע כאח, לעזור לך ולהשתתף בצרתך". כלומר, על פי רש"י "אח לצרה" (במקרא) הוא מי שתומך בך בעת צרתך.

עמק השווה. בלשון זמננו "עמק השווה" משמעו פשרה, הסכם; לדוגמה "אחרי משא ומתן ארוך, שני הצדדים הגיעו לעמק השווה". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ [לקראת אברהם] אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל עֵמֶק שָׁוֵה (בראשית יד 17 ). וברור ש"עמק שווה" במקרא הוא שמו של  עמק מסוים, העמק שבו נפגש אברהם עם מלכיצדק מלך שלם ועם ברע מלך סדום והגיע אתם להסכם, כמפורט בבראשית פרק יד. 

חציר במקרא וחציר בזמננו

עיקרה של ההפטרה לפרשת "כי תשא" הוא סיפור המבחן שעשה אליהו לנביאי הבעל. ההפטרה נפתחת בתיאור של מפגש בין אליהו לבין עובדיהו אשר על בית אחאב מלך ישראל, שיצא לחפש מזון לבהמות המלך. ושם כתוב: וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד (מלכים-א יח 5).

המילה  חציר מופיעה במקרא פעמים רבות, ומשמעה (המקראי) הוא עשב ירוק המשמש מזון לבהמות; לדוגמה: הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת (מלכים-ב יט 26). בלשון ימינו משמעה של המילה  חציר שונה במידה מסוימת. הלשון החקלאית של זמננו ייחדה את המילה  הזאת לאופן אחד מסוים של הכנת מזון לבהמות: מגדלים ירק – בדרך כלל דגן או קטנית; קוצרים אותו בעודו ירוק (כדי שיישמרו בו חומרים בעלי ערך תזונתי גבוה, כמו חלבון); מניחים אותו קצור בשדה עד שיתייבש דיו; וכשהירק יבש כובשים אותו לחבילות ומביאים למתבן. באופן כזה מזון יכול להישמר זמן רב, למשל מאביב אחד ועד האביב שאחריו. הגידולים הפופולריים לחציר הם אספסת (הפרות ממש משתגעות אחרי חציר אספסת); בקיה (מין של קטנית); תערובת של בקיה עם שעורה או שיבולת שועל; תירס אחרי שנקטפו ממנו הקלחים. ויש עוד.

מילה שוות משמעות ל חציר (של זמננו) היא  שחת, שהצטרפה ללשון בתקופת התלמודים, וגם היא נמצאת בשימוש בימינו; לדוגמה: "קוצר לשחת, מאכיל לבהמה" (משנה, מסכת מנחות, פרק י, ח). חנוך אלבק, בפירושו למשנה, מבאר את הכתוב הזה כך: "לשחת – למספוא, לאכילת בהמה. וקוצרים לצורך זה תבואה שלא נגמר בישלה". ואנחנו רואים – מהכתוב ומביאורו – ששחת היא לא הצמח כשלעצמו (כמו שעורה או אספסת), אלא אופן הכנתו (קוצר לשחת) כפי שתיארנו לעיל.

קרבות בשדה הלשון

את המושג  מילה תפוסה שמעתי לראשונה בהרצאה שנתנה הפרופסורית חנה נווה מאוניברסיטת תל אביב. מילה תפוסה (או צירוף תפוס) היא מילה כללית לכאורה (למשל שם כללי), אבל למעשה היא תפוסה על ידי עניין ספציפי, ואי אפשר (כלומר לא מקובל) להשתמש בה לעניינים אחרים. נווה נתנה כדוגמה את המילה  שואה. לכאורה  שואה היא שם כללי לאסון כבד, אבל למעשה היא תפוסה על ידי עניין אחד  – השמדת יהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה.

מילים תפוסות הן לא תופעה יחידה בסוגה. הלשון היא שדה מלחמה שמתחוללים בו קרבות. משמעויות נלחמות ביניהן על מילה זו או אחרת – כל אחת מהלוחמות רוצה לנכס את המילה לעצמה ורק לעצמה (כמו במקרה של  שואה). מצד שני מילים מתחרות ביניהן על ייצוג של משמעות זו או אחרת. ובשולי הזירות מוטלות מילים ומשמעויות שהובסו. במסגרת התמונה הזאת אני מצביע להלן על כמה תופעות נוספות על תופעת המילים התפוסות. ועדיין אין אלה כל התופעות מהסוג הזה המתרחשות בשדה הלשון.

m026p007_m026p007-3-fi
קרדיט: צבי ינאי

מילים מופקעות. מילים תפוסות נתפסות במקרים רבים, אולי ברוב המקרים, באופן ספונטני ובמשך זמן. כזה היה כנראה תהליך תפיסתה של המילה  שואה. אבל יש גם מקרים  שבהם תפיסת המילה נעשית על פי חוק או צו או החלטה של רשות כלשהי. אמנם אין איסור להשתמש במילה המופקעת לצורך משמעות אחרת, אבל זה נעשה לא מקובל. למילים כאלה אנחנו קוראים כאן  מילים מופקעות. הנה כמה דוגמאות:

ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה נקבע ששמה יהיה  ישראל. ועתה  ישראל (כשהיא באה לבדה , כלומר לא בצירוף כמו  עם ישראל או ארץ ישראל), יש לה משמעות אחת בלבד – מדינת ישראל.

שר. עם הקמת המדינה  היה צריך למצוא שם עברי לתפקיד מיניסטר, וקבעו את המילה  שר. ובזאת הפקיעו למעשה את המילה הזאת ממשמעויותיה האחרות (למשל שר צבא, או איש נכבד). וכך גם מילים אחרות, בפרט כאלה שהיה צורך בהן עם כינון המדינה ומוסדותיה, כמו  כנסת,  שגריר, סֶרן.

מילים מנושלות. מילה מנושלת, על פי ההגדרה כאן, היא מילה שהייתה המייצגת השכיחה, או אף הבלעדית, של  משמעות מסוימת, ונושלה מתפקידה זה על ידי מילה אחרת.  הנה שתי דוגמאות:

בית כיסא. זוהי מילה תלמודית שנושלה על ידי  בית שימוש; וגם זו נמצאת בתהליך נישול –  על ידי  שירותים או  נוחיות.

מושב זקנים. הביטוי הזה נחשב כראוי עד לפני כמה עשורים, אבל עם הזמן הפך ללא נעים ופינה את מקומו ל בית אבות. ועתה גם  בית אבות בתהליך נישול, ובמקומו באים  דיור מוגן, כפר גמלאים, בית גיל הזהב וכיוצא באלה שמות שבורחים כביכול  מהזקנה.

משמעויות מנושלות. דבר שדומה לנישול מילים קיים גם אצל המשמעויות: למילה הייתה משמעות מסוימת – יחידה או לא יחידה – והמשמעות הזאת נושלה על ידי משמעות אחרת, והיא כבר לא משמעות אפשרית של אותה מילה. דוגמה: למילה  הגיון יש במקרא שתי משמעויות; האחת – מיתרי הכינור  (עֲלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל;  עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר;  תהילים צב ד); והשנייה – מחשבות (יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה', תהילים יט טו). ובמשך הזמן נושלה המשמעות הראשונה מתוך משמעויותיה של המילה  הזו.

מילים מתות. המילון – כל מילון – גדוש במילים שלא משתמשים בהן כלל; מילים שגם אנשים שיודעים היטב את השפה העברית לא יודעים את פשרן ואפילו לא נתקלו בהן מימיהם. ואני לא מתכוון למילים ששייכות לתחומים ייחודיים או נידחים, אלא למילים שהיו פעם בשימוש כלשהו, אולי אפילו שימוש רחב, אבל נזנחו לגמרי ומתו כבר לפני שנים רבות. הנה כמה מילים שליקטתי ללא קושי ממילון אבן שושן: מְדוּכך –(מדוכא); כְּביר (מקלעת של צמר); כָּבוּן –(עטוף, מהודק); נוֹמֵי (נמק); שַוָּר –(קפצן, רקדן).

מילים אסורות. יש מילים שאסור לדבר או לכתוב אותן, מכל מיני סיבות. ולא אתן דוגמאות שהרי הן אסורות. עם זאת העובדה שהן אסורות מעידה שיש שעוברים על איסורים כאלה; שכן אם כולם היו מקפידים, המילים לא היו מתקיימות ואי אפשר היה לאסור אותן.

שימושים חדשים למילים ישנות

ביטויים רבים שהיו שגורים אפילו רק לפני כמה עשורים כבר אינם בשימוש, או שהם בשימוש מצומצם בלבד. זאת משום שהמציאות שאותה הם ייצגו נעלמה או נדחקה לפינה; או מפני שהוחלפו על ידי ביטויים חדשים ואופנתיים; או בגלל סיבות אחרות כלשהן. לכאורה אין יותר צורך בביטויים כאלה ואפשר לזרוק אותם לפח האשפה של הלשון, או לכל היותר לשים אותם בגנזכי המילים. לא חבל? אולי אפשר לתת להם משמעויות חדשות? אולי אפשר למחזר אותם; כמו שממחזרים פלסטיק, מתכת, או נייר? כדוגמה לאפשרויות מחזור אני מביא להלן כמה ביטויים כאלה; ולכל אחד מהם אני מציע משמעות חדשה; וגם מציג את המשמעות הישנה שלו, זו שהולכת ונשכחת.

אדמה כבדהמגרש בלב תל אביב. בבית הספר החקלאי למדנו: אדמה שחלקיקיה דקים – בדרך כלל זאת אדמה חומה או שחורה – נקראת  אדמה כבדה. ואדמה שחלקיקיה גסים, למשל אדמה חולית, נקראת  אדמה קלה.

אימון הפרטמכון כושר. בבסיס טירונים עברנו אימון הפרט. למשל: פזצטא -פול, זחל, צפה, טווח, אש.

איש הדמיםקפיטליסט חזירי. וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ [את דוד]; צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים (שמואל ב' טז ז).

בא בימיםימאי. על שלושה אנשים נאמר במקרא  בא בימים: על אברהם, על יהושע ועל דוד.

בית הכבודהכנסת. בית כבוד הוא כינוי לבית שימוש, ומקורו (כנראה) בביטוי "בית כיסא של כבוד" שמופיע במשנה, מסכת תמיד א א.

בית כיסאחנות רהיטים. הביטוי  בית כיסא נוסף ללשון בתקופת התלמודים כתחליף מעודן יותר למילה המקראית  מחראות, שכבר עורכי המקרא הסתייגו ממנה ושמו במקומה את המילה  מוֹצאוֹת. עד לפני כמה עשורים  בית כיסא היה עדיין בשימוש, עד שגם הוא החל להדיף ריח לא נעים והוחלף ב בית שימוש, שירותים, נוחיות וכיוצא באלה ביטויים נקיים יותר.

איש בליעל עובד שקידומו נחסם. איש בליעל הוא איש רע, נבל; לדוגמה: אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה (משלי ו יב).

חומה ומגדל – בית סוהר. בשנים 1939-1936 התחולל בארץ המרד הערבי, שנקרא בפי היהודים מאורעות 39-36. באותן שנים הוקמו עשרות יישובים יהודים בשיטה שכונתה  חומה ומגדל: מסביב לחצר היישוב הוקמה חומה, ובמרכז החצר הועמד מגדל תצפית.

כבש המטוס – ארוחה בשרית שמוגשת בטיסה.  כבש המטוס הן אותן מדרגות שבהן ירדו מהמטוס בטרם היות השרוולים.

Anti-capitalism_color
אנשי הדמים, אילוסטרציה משנת 1911.

מושב זקנים – ספסל בשדרה. פעם היו אומרים  מושב זקנים; אחר כך אמרו  בית אבות; היום אומרים  דיור מוגן או  כפר גמלאים.

מחזור זרעים – טיפולי פוריות. בחקלאות הבעל (חקלאות ללא השקייה) היו נהוגים מחזורי גידולים דו שנתיים, תלת שנתיים או ארבע שנתיים. לדוגמה: שנה ראשונה – חיטה; שנה שנייה – דגן קיצי (למשל סורגום או תירס); שנה שלישית – שחת (גידול שנקצר בעודו ירוק; מתייבש בשדה ונכבש לחבילות המאוחסנות במתבן; משמש כמזון לבהמות).

משחק לילה הרפתקת אהבים לילית. בתנועה היינו משחקים משחקי לילה. משחקים כאלה התקיימו (כמובן) בשעות החשכה, בשטח פתוח רחב. החניכים חולקו לשתיים או שלוש קבוצות שהתחרו ביניהן בצורה כלשהי שחייבה תנועה בשטח. למעשה משחקי הלילה תרגלו התנהלות שקטה, הקשבה לרחשי הלילה, התמצאות בשטח בחושך, ניווט, התגברות על פחד.

עט נובע – סופר פורה. עט נובע הוא עט שיש בו מכל קטן של דיו. מדי פעם ממלאים אותו בדיו, ומתוך כך אין צורך לטבול אותו שוב ושוב בקסת הדיו כמו שטובלים עט רגיל. בילדותנו עדיין לא היו קיימים העטים הכדוריים למיניהם, ועט נובע היה ניתן לראשונה רק בכיתה ו' או ז' (בערך באותו זמן שבו קיבלנו את שעון היד הראשון). עד אז כתבנו בעט רגיל. העט הרגיל היה למעשה יוֹרשה המתועש של נוצת הכתיבה. הייתה לו ציפורן מתכת (שהתקלקלה לפרקים והיו מחליפים אותה) ונלוו לו שני אביזרי עזר: קסת דיו ונייר סופג. היו מטבילים את הציפורן בקסת הדיו, כותבים כמה מילים ומספיגים בנייר סופג. וכך שוב ושוב –  מטבילים, כותבים ומספיגים.

עיפרון קופי – גנב ספרותי. היה פעם מין עיפרון שקראו לו  עיפרון קופי (או  עיפרון כימי) שסגולתו הייתה אי מחיקוּתו – שאי אפשר היה למחוק את מה שרשם בו.

עמל כפיים – מסג'. משמעותו של הביטוי  עמל כפיים היא עבודה פיזית. העלייה החלוצית שהתחילה לבוא לארץ בתחילת המאה העשרים העלתה את עמל הכפיים  הנבדלת מ"פרנסות אוויר" (לוּפט געשעפטן) למדרגה של ערך לאומי וחברתי.

קשר שטוח – יחסים זמניים. בתנועת הצופים למדנו לקשור כל מיני קשרים; כמו קשר מוט, קשר הצלה, קשר שטוח.

ריח הזבל – שחיתות באגף התברואה. כנראה שלאפו של המשורר לוי בן אמיתי ריח הזבל הכפרי היה נעים, כפי שמשתמע משירו "שדות שבעמק": "שדות שבעמק קדמוני הלילה בריח הזבל ניחוח חציר". אבל בדרך כלל לזבל, כמו גם לשחיתות, אין ריח טוב.

שביל הנחש – מסלול ההתקדמות של פוליטיקאי. היום אפשר לעלות על צוק המצדה ברכבל, אבל פעם עלו רק ברגל – או בשביל המערבי או בשביל המזרחי שנקרא  שביל הנחש על שום פיתוליו הרבים.

תנועת המושבים – בחירות לכנסת. תנועת המושבים היא התנועה ההתיישבותית המאגדת את מושבי העובדים. מושב העובדים הראשון היה נהלל, והוא נוסד ב-1919; ותנועת המושבים, כארגון התיישבותי, הוקמה ב-1933.