פרשת "תזריע" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "תזריע" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים יב, יג.

ההפטרה:  מתוך מלכים ב פרק ד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש לשני העניינים הלה דבר משותף: שניהם עניינם צירופי מילים שאינם מובנים ישירות מתוך המילים המרכיבות אותם, ויש יותר מדרך אחת להסביר איך נוצרה משמעותו של הצירוף  מתוך מילותיו.

עמד בעיניו

פרשת "תזריע" עוסקת בטומאה ובטהרה, ובעיקר בדרכי אבחונו של נגע הצרעת. הצרעת מביאה טומאה על נשאיה, ואבחונה מוטל על הכוהנים (במסגרת כלל אחריותם לענייני טומאה וטהרה). מתוך כך מופיע בפרשה הכתוב הבא: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן [את האיש הנגוע, או את הנגע] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [מאז ראהו לאחרונה] וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר (ויקרא יג 4). ואנחנו מתייחסים כאן לביטוי "עמד בעיניו".

מתוך ההקשר ומתוך הכרת הביטוי (או ביטויים דומים לו), אנחנו מבינים ש"עמד בעיניו" משמעו כאן "לא השתנה", אבל איך ומהיכן נוצרה, מתוך צמד המילים  עמד בעיניו המשמעות הזאת? בנוגע ל עמד הדבר ברור: עמד משמעו כאן "לא זז"; אבל מהי בדיוק המשמעות (כאן) של  בעיניו? לשאלה הזאת מצאנו תשובה ביאורית-בלשנית רחבה ומפורטת אצל הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1270-1194). להלן נביא את דברי הרמב"ן כלשונם, ואחריהם נבהיר אותם בלשוננו. ובכן, אלו דברי הרמב"ן:

  "והנה הנגע עמד בעיניו" – במראהו ובשיעורו הראשון – לשון רש"י. וכמוהו "ועינו כעין הבדולח" (במדבר יא ז), וכן "כעין הקרח הנורא" (יחזקאל א כב). אבל ב"תורת כהנים" (להלן פסוק לז) שָנינו אין לי אלא בעיני עצמו בעיני תלמידו. מנין תלמוד לומר (שם) "ואם בעיניו עמד הנתק" (פסוק לז)? אם כן פירושו: ואם בעיני הכוהן הנזכר עמד הנגע. כלומר שעמד על עמדו – לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכוהן. ולשון מורגל בדברי חכמים "כך נראה בעיני", וכן "ועתה תיקר נפשי בעיניך" (מלכים ב א יד) – בדעתך ובמחשבתך. וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון – אינו צריך למדוד את הנגע".

ועכשיו בלשוננו: הרמב"ן מציג בפנינו שני ביאורים אפשריים – שתי משמעויות שונות – לביטוי "עמד בעיניו", והוא אינו פוסק איזה ביאור תואם יותר לכוונת הכתוב במקרא. וייתכן שעל פי הרמב"ן במקום אחד תואם יותר הביאור הראשון, ובמקום אחר הביאור השני. ביאור אחד שהרמב"ן מציג הוא של רש"י. על פי רש"י "בעיניו" משמעו "מראהו"; ו"עמד בעיניו" משמעו "נשאר במראהו ובשיעורו הראשון". כתמיכה לביאור הזה הרמב"ן מזכיר שני ביטויים דומים המופיעים במקרא: "כעין הבדולח" ו"כעין הקרח הנורא". בשני הביטויים האלה משמעותה של המילה "כעין" היא "כמראֶה" – כמראה הבדולח; כמראה הקרח.

על פי הביאור השני, המילה "עיניו" המופיעה בביטוי שלנו משמעה עיניו של הכוהן המסתכל על הנגע; ומכאן שהביטוי "הנגע עמד בעיניו" משמעו שעל פי הסתכלותו של הכוהן הנגע לא השתנה (מאז הביקור הקודם אצל הכוהן). והרמב"ן מציין שמקורו של הביאור הזה הוא בספר "תורת כהנים" (מדרש לספר ויקרא, הנקרא גם "מדרש ספרא"). וכתמיכה לביאור הזה הרמב"ן מזכיר ביטוי הרווח אצל חכמים: "כך נראה בעיניהם".

לכאורה יש לפנינו שתי משמעויות שונות לביטוי "עמד בעיניו", אבל נראה, לפחות בעיני, שיש חיבור בין שני הביאורים האלה. שכן מראה כלשהו קיים רק באמצעות העיניים שלנו; ובלעדיהן אין שום מראה, אלא רק דברים אפלים וחסרי צורה שאף אחד אינו רואה אותם. ו"עמד בעיניו" משמעו "עמד במראהו הנראֶה לעיני המסתכל".

נשוּא פנים

עיקר ההפטרה לפרשת "תזריע" הוא הסיפור על נעמן, שר צבאו של מלך ארם שחלה בצרעת, ואלישע איש האלוהים הושיע אותו. והסיפור מתחיל כך: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים, כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם (מלכים-ב ה 1). וענייננו כאן הוא הביטוי "נשוא פנים".

 משמעו של הצירוף "נשוּא פנים" אמנם אינו נובע ישירות ממשמעותן של המילים המרכיבות אותו, אבל הוא ברור: "מכובד", "חשוב". ואכן כך מפרש "מצודת דוד" (הפרוש למקרא שכתב רבי דוד אלטשולר, 1765-1687): "ונשוא פנים – הכל היו נושאים לו פנים לכבדו". "נשוא פנים", במשמעות של "נכבד", מופיע במקרא כמה וכמה פעמים; הנה דוגמה נוספת: זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ; וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב (ישעיהו ט 14).

מהיכן נוצר הביטוי שלנו? מהו פשרו התחבירי ומהם רכיבי המשמעות שלו? הצירוף "נשוא פנים" גזור מהצירוף "נשא פנים".משמעו הישיר (הלא מטפורי) של  הפועל  נשא הוא "הרים", או "העביר ממקום למקום";  ו פנים (כאן) הם כמובן חלקו הקדמי של הראש. ומכאן נובע משמעו הראשון והישיר של הצירוף "נשא פנים": הרים את פניו להסתכל אל משהו או מישהו. ואכן "נשא פנים" מופיע בלשון (בנטיות ובנגזרות שונות) במשמעות הזאת; לדוגמה: וַיִּשָּׂא [יהוא] פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר: מִי אִתִּי מִי (מלכים-ב ט 32).

הפועל  נשא מופיע בלשון, ובפרט בלשון המקראית, גם עם איברי גוף אחרים; הנה כמה דוגמאות: נשא ראש, למשל בשופטים ח 28; נשא עיניים, למשל בתהילים קכא 1; נשא ידיים, למשל בויקרא ט 22; נשא רגליים, למשל בבראשית כט 1.

עם זאת יש הבדל – תחבירי ומשמעי – בין הצירוף "נשא פנים" לבין הצירופים של  נשא עם איברים אחרים: הצירופים האחרים – אלה שצוינו לעיל – עניינם אדם הנושא (מרים) איבר זה או אחר של עצמו; ואילו הצירוף "נשא פנים" משמש גם לייצוג מצב אחר – מטפורי – שלפיו אדם נושא (מרומם) את פניו של זולתו. לייצוג הזה יש במקרא שלל משמעויות; למשל לכבד, להפלות לטובה, לחונן, להיענות. הנה שתי דוגמאות:

 שלושה מלכים – יהורם מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה, ומלך סדום – חברו יחד לתקוף את מואב, ונקלעו לקשיים. ואז פנה יהורם לנביא אלישע כדי שזה ישתדל בעדם אצל ה'. ואלישע עונה: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע   … כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ (מלכים-ב ג 14). כלומר: אלישע אומר ליהורם מלך ישראל כי אם לא היה (הוא, אלישע) נושא את פניו של יהושפט מלך יהודה – מכבד את מלך יהודה – לא היה אפילו מביט במלך ישראל.

דוגמה שנייה: אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל (איוב לד 19). "נשא פני …" משמעו כאן הפלה לטובה.

אם כך, הביטוי "נשוא פנים" יכול להתבאר מבחינה תחבירית בשני אופנים. על פי אופן האחד נשוא פנים הוא מי שאנשים נושאים אליו את פניהם (נראה שכך מפרש "מצודת דוד" את הביטוי הזה – ראו לעיל בתחילת הדברים); ועל פי האופן השני נשוא פנים הוא מי שאנשים נושאים (מרוממים) את פניו. אולם, למרות שיש לו לביטוי שלנו שני ביאורים תחביריים שונים, יש לו מובן אחד – נכבד, חשוב, נישא.

פרשת "צו" והפטרתה- עניינים לשוניים

פרשת "צו" והפטרתה- עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרק  ו פסוק 1 עד פרק ח פסוק  36.

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים ז, ח, ט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם  עניינם מטפורות  הנשענות על אברי הגוף.

מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָהוּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם (קהלת ג 19).

כמו קודמתה, גם פרשת "צו" עוסקת בהקרבת הקורבנות, בעיקר בהמות בית: פרים, אילים, עזים וכבשים. בתוך כך הכתוב מרבה לציין איברים וחלקי גוף, עד שנדמה שאנחנו נמצאים באטליז; או בשיעור אנטומיה: אַליה, דם, חזה, חֵלב, כבד, כליות, כסלים (מעיים?), כרעיים, עור, פֶּדֵר (חֵלב), קֶרב (החלק הפנימי של הגוף), ראש, שוֹק.

  מדעי החיים (אנטומיה, פיזיולוגיה, אבולוציה וכדומה), וגם הסתכלות פשוטה, מראים שיש קרבה ביולוגית בין מיני היונקים השונים, ובתוך כך גם בין בני האדם לבהמות הבית. עד כמה היה האדם המקראי (וגם האדם הרגיל בן ימינו) מודע לקרבה הזאת? עדות ישירה למודעות כזאת היא הדברים של קהלת המשמשים כותרת לעניין שלנו (וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם), אבל אפשר לבחון את השאלה הזאת גם דרך הלשון: כאשר הלשון משתמשת במושגים משותפים לגבי בני אדם ולגבי בעלי חיים, היא מעידה בכך שהאדם חש קרבה בינו לבין אותם בעלי חיים. להלן, כדוגמה, שלושה תחומי לשון שבהם קיים שיתוף לשוני כזה.

שמות משותפים לאיברי גוף. הבה נבחן מה המצב בעניין זה אצל איברי הבהמות המוזכרים בפרשה שלנו. מצד אחד יש שמות איברים שהלשון מייחסת אותם לבעלי חיים בלבד, אף שאיברים כאלה קיימים גם אצל בני אדם; למשל  כרעיים:  כרעיים הם רגליים של בעלי חיים, ולא משתמשים במילה הזאת לציון רגליים של בני אדם. כזה הוא גם ה חזה: במקרא  חזה מיוחס לבעלי חיים בלבד, ולא משתמשים במילה הזאת לגבי בני אדם. מצד שני יש שמות איברים שמיוחסים לבני אדם ולבעלי חיים גם יחד; לדוגמה: דם, כבד, כליות, ראש.

מטפורות המשתמשות באיברי גוף של בעלי חיים לייצוג התנהגות אנושית.  דוגמאות: "והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים" (מסכת אבות, פרק ד, כ); "תוריד כבר את הטלפיים שלך מעלי "; "הוא פרש את כנפיו על העובד החדש והדריך אותו בצעדיו הראשונים."

מטפורות שבהן התנהגות של כעלי חיים מיוצגת על ידי מושגים והתנהגויות המיוחסים לבני אדם. לדוגמה:  :ַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה (בראשית ג 4); וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם (במדבר כב 28);  יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א 3).

ליבם הרע

עיקרה של ההפטרה לפרשת "צו" הוא תוכחה שירמיהו משמיע באזני העם: לה' אין חפץ בעולות ובזבחים, כי אם שמוע בקולו ולכת בדרכיו; אבל בני ישראל 'וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע' (ירמיהו ז 24). הבה נסתכל  על הביטוי "ליבם הרע", וננסה לבחון לאיזה סוגה לשונית הוא שייך.

איברי גוף האדם, כשהם מופיעים כמילים בלשון, משמשים לשלושה דברים עיקריים: הדבר הראשון הוא סימון האיברים. לדוגמה: המילה  רגל מסמנת את איבר ההליכה; המילה  צוואר מסמנת את חלק הגוף המחבר בין הראש לכתפיים.

דבר שני הוא כמטפורות: מילות האיברים מייצגות פעמים רבות מושגים מתחומים שאינם גוף האדם. לדוגמה: המילה  ראש מייצגת (בין שאר המושגים) מקום גבוה (למשל "ראש התורן"); וגם אדם העומד בפסגת הארגון או היחידה (כמו "ראש הממשלה", או "ראש המחלקה").  בטן מייצגת מקום פנימי ("בטן האנייה"); המילה  פֶּה מייצגת פתח (למשל "פי הבאר"). 

הדבר השלישי הוא ייצוג סיטואציות אנושיות – מצבי נפש, דרכי התנהגות, תכונות אופי וכדומה. אפשר לראות את הייצוגים מהמין הזה כסוג של מטפורות – מן האדם הפיזי (איברים) אל עצמו הנפשי (רגשות וכד'). הנה כמה דוגמאות:

"הוא משחק אותה ראש קטן, לא לוקח אחריות".

"מגב כפוף נפרוק העול"

"הפה הגדול שלו מביא עליו צרות בעבודה".

"יש לה אף גבוה – היא חושבת שהיא שווה יותר מכולם".

"בשביל למלא את התפקיד הזה צריך עור עבה ".

כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה (שמות לג 3).

וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע (ירמיהו ז 24).

מכל איברי הגוף, הלב הוא  כנראה המייצג הלשוני המקיף והשכיח ביותר של נפש האדם. בעיקר הוא מייצג את הרגשות למיניהם, אבל גם כשרים שכליים, תכונות אופי, התנהגויות וכדומה. הנה כמה מהמצבים והתכונות שהלב מייצג כבר בלשון המקרא וגם בלשון ימינו.

פחד: שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם, וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי (תהילים קיט 161).

חכמה: לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן (משלי טז 11).

כניעה: אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל (ויקרא כו 41).

גאווה: לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי (תהילים קלא 1).

מקום היצר: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח 21).

משכן הנפש: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה".

  צער, דיכאון: "מות בנו שבר את ליבו".

שמחה: "כך הולכים השותלים – רון בלב ואת ביד".

וגם: אומץ לב; רוחב לב; לב זהב; לב חם; לב כבד; לב פתוח; מוג לב, מקרב לב; תשומת לב; דיבר אל ליבו; דיבר על ליבו; שפך את ליבו; ליבו נקרע.

ויש עוד עשרות ביטויים כאלה.