פרשת "אמור" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "אמור" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא פרקים כא, כב, כג, כד.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרק מד

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עוסקים בקיצוצים לשוניים.

בעל [מעמד נכבד] בעמיו

אחד העניינים שפרשת "אמור" עוסקת בהם הוא איסורים החלים על הכוהנים כדי שלא ייטַמאו בטומאות שונות. ובקשר לכך מופיע בפרשה הכתוב לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ (ויקרא כא 4). מובנו המקראי של הצירוף "בעל בעמיו" המופיע בכתוב הנ"ל אינו ברור. הוא מופיע במקרא רק במקום הזה ויש לו פירושים שונים. למשל: בעל בעמיו הוא הכהן הגדול, ומדובר על היטמאותו בגין מות אשתו. אבל אנחנו כאן לא עוסקים במופעו המקראי של הצירוף הזה, אלא בביטוי "בעל בעמיו" הרווח בלשון זמננו.

אז מה משמעו של הביטוי שלנו? בויקימילון מצאנו את הביאור הבא: "בעל בעמיו – מי שקנה לו מעמד מכובד בחברה". בסדר; אבל איך נוצרה המשמעות הזאת מתוך הצירוף הסתום לכאורה "בעל בעמיו"? המשמעות של  בעמיו ברורה (=בציבור שלו), אבל מה משמעה כאן של המילה בעל?

אפשר אולי לחפש מסלול של משמעות שיוביל מהצירוף המקראי אל הביטוי הרווח בזמננו, אבל אני מציע דרך אחרת. נראה לי שניתן לשייך את המקרה הזה לתופעה לשונית מוכרת ורחבה שאפשר לקרוא לה "ספיגת משמעות". דוגמה מובהקת לתופעה הזאת היא המילה מזל. משמעותה המקורית של מזל היא קבוצת כוכבים (במקרא זוהי המשמעות היחידה של המילה הזאת); כמו בכתוב: וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם (מלכים-ב כג 5). יותר מאוחר, מתוך אמונה בכוחם של המזלות לקבוע גורלות, נוספה למילה  מזל המשמעות "גורל"; ומכך באו ביטויים כמו "יש לו מזל רע" (כלומר גורל רע), או ברכות כמו "שיהיה במזל טוב". ובגלגול נוסף, בעיקר בלשון הדיבור, במקום לומר "מזל טוב" מקצצים ואומרים "מזל"; לדוגמה: "היה לנו מזל ומצאנו חנייה". מה שקרה בגלגול האחרון הוא שהמשמעות  "גורל" (של המילה מזל) ספגה לתוכה את התואר "טוב" או "מוצלח", וכך קיבלה המילה  מזל את המשמעות של "גורל טוב", "מקרה טוב". דוגמה נוספת היא המילה ראוי. ראוי הוא מי (או מה) שרואים אותו. לכאורה הכינוי הזה אינו עומד בפני עצמו אלא משמש לביטויים כמו "ראוי לשבח", "אינו ראוי לתפקיד" וכדומה. אבל במשך הזמן הכינוי ראוי ספג את המילים (החיוביות) שהיו צמודות לו ונעשה תואר חיובי שעומד בפני עצמו; כמו "הוא איש ראוי", "המעשה הזה אינו ראוי". דבר דומה קרה לתארים אחרים בעלי מבנה סביל, כמו מצוין ("רעיון מצוין") או  טעון ("נושא טעון").

ובכן, מה שקרה עם  מזל או  ראוי קרה כנראה גם עם  בעל בביטוי "בעל בעמיו": לכאורה היה צריך לומר "בעל מעמד נכבד בעמיו", אבל המילה  בעל ספגה, בביטוי הזה, את המושא "מעמד  מכובד", וכך קיבלנו את הביטוי  המקוצץ "בעל בעמיו".

משפטים מקוצצים

כמו הפרשה עצמה, גם ההפטרה לפרשת "אמור" עוסקת בדיני קדושה וטומאה החלים על הכוהנים; אבל אנחנו עוסקים כאן לא בדינים אלא בתופעה לשונית מסוימת המיוצגת בהפטרה.

הבה נסתכל על הכתוב וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם (יחזקאל מד 23). אם מנסים להבין את הפסוק הזה רק על פי המילים הכתובות בו –  הוא לא ברור, חסר בו משהו. כי מה זה "יורו בין קודש לחול"? ואכן "מצודת דוד" מבאר: "ואת עמי יורו – הכהנים ילַמדו את העם להבדיל בין קדש לחולין, גם יודיעום ההבדל בין טמא לטהור". למעשה "מצודת דוד" אומר שבכתוב שלנו חסרה המילה להבדיל, והוא משלים את החסר: יורו (ילמדו) להבדיל בין קודש לחול.

המשפט שלנו מייצג תופעה נפוצה למדי –  נפוצה בלשון המקרא וגם בשכבות לשון מאוחרות יותר, כולל בימינו. אפשר לתאר את התופעה הזאת כך: רכיב תחבירי עיקרי – למשל נושא, נשוא,  או מושא לפועל יוצא – לא מופיע במפורש במשפט; והקורא (או השומע) מתבקש למעשה להבין בעצמו, על סמך הקשר כללי או על סמך משפטים קודמים, מהו הרכיב המקוצץ, ומתוך כך גם להבין את כלל המשפט. למשפט כזה אנחנו קוראים כאן "משפט מקוצץ".

להלן כמה דוגמאות למשפטים מקוצצים; כדי להמחיש את הקיצוץ הצענו, בתוך סוגריים מרובעים, מילה או מילים שאינן נמצאות בכתוב המקורי אבל מתבקשות מתוך הכתוב.

–  לֹא כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם [הם יהיו] כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ (תהילים א 4).

– [אלה הם]  מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל [האמורים כדי] לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה (משלי א 2-1).

– אנטיגנוס איש סוכו קיבל [תורה] משמעון הצדיק (משנה, מסכת אבות א ג).

– מן המרפסת אני צופָה לכאן ולכאן וגם לכאן. [ואני רואה את] דודי השמש, השחפים, מכוניות נוסעות בכביש הראשי (א. קסטל בלום, "היכן אני נמצאת",  עמ' 35).

– "מתי [תתקיים] הפגישה?"  "[היא תתקיים] מחרתיים".

אם תופעה לשונית החורגת מהכללים הרגילים חוזרת ומופיעה בלשון פעמים רבות, היא כנראה לא מקרית. אם כך, מה הסיבה (הכללית) לתופעת המשפטים המקוצצים? אפשר להעלות על הדעת כמה סיבות. אחת היא חיסכון: אם אפשר להשמיט מהמשפט מילה (או מילים) בלי שהבנת המשפט תיפגע – הושג בכך חיסכון. חיסכון גם בעת הכתיבה וגם בעת הקריאה. סיבה שנייה היא סגנונית: משפט חסר עשוי ליצור אצל הקורא תחושה של  קצביות ורזון לשוני. ועוד סיבה סגנונית: במשפט חסר יש עמימות כלשהי שמאלצת את הקורא להשקיע מאמץ בהשלמת המשפט ובהבנתו.

מה שְלום השָלום?

מה שְלום השָלום?

בין ארבע או שש המשמעויות של המילה  שלום יש שתיים עיקריות, שמהן נבעו כנראה יתר המשמעויות; ושתיהן נמצאות כבר במקרא. המשמעות האחת היא  מצב, תקינות, שלֵמות. לא רק מצב טוב ולא רק מצב של בני אדם – גם מצב כלשהו, טוב או לא טוב, של דברים כלשהם. כמו בפסוק וַיִּשְׁאַל דָּוִד [את אוריה [החתי] לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה (שמואל ב' יא ז); או בפסוק לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן (בראשית לז יד). להלן נקרא למשמעות הזאת  מצב. המשמעות העיקרית השנייה, והיא השכיחה בימינו, היא  שלווה, מנוחה, שקט, אי-מלחמה. כמו בדוגמאות הבאות: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב ז); עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם (קהלת ג ח). להלן נקרא למשמעות הזאת  שלווה.

שתי המשמעויות האלה אמנם שונות האחת מהשנייה, אבל נראה שיש ביניהן קשר: אולי  שלווה היא גלגול של  מצב. כדי לעמוד על טבעו של גלגול כזה הבה נסתכל על המילה  מזל. משמעותה המקורית של  מזל היא קבוצת כוכבים (במקרא זוהי המשמעות היחידה של המילה הזאת); כמו בכתוב: וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם (מלכים ב' כג ה). יותר מאוחר, מתוך אמונה בכוחם של המזלות לקבוע גורלות, נוספה למילה  מזל המשמעות  גורל; ומכך באו ביטויים כמו "יש לו מזל רע" (כלומר גורל רע), או ברכות כמו "שיהיה במזל טוב". ובגלגול נוסף, בעיקר בלשון הדיבור, במקום לומר "מזל טוב"  מקצרים ואומרים "מזל"; לדוגמה: "היה לנו מזל ומצאנו מקום חניה". או "היום אין לי מזל". מה שקרה בגלגול הזה הוא שהמשמעות  גורל (של המילה  מזל) ספגה לתוכה את התואר  טוב או  מוצלח וכך קבלה המילה  מזל את המשמעות של  גורל טוב, מקרה טוב.

ייתכן שדבר דומה קרה גם עם המילה  שלום. ייתכן שהמשמעות הנייטרלית  "מצב” ספגה לתוכה משמעויות חיוביות, כמו  "שקט" או  "תקינות טובה", וכך נוצרה המשמעות הנוספת של  שלום  – "שלווה", "אי מלחמה". ובמקום לומר, למשל, "שלום טוב לכולם" אומרים "שלום לכולם".

לדוגמה, הנה עוד כמה מקרים של ספיגת משמעות:

ראוי. ראוי הוא מי (או מה) שרואים אותו. לכאורה התואר הזה אינו עומד לעצמו והוא משמש לביטויים כמו "ראוי לשבח", "אינו ראוי לתפקיד", "ראוי לגנאי". אבל במשך הזמן התואר  ראוי ספג את המילים (החיוביות) שהיו צמודות לו ונעשה תואר חיובי שעומד בפני עצמו; כמו "הוא איש ראוי", "המעשה הזה אינו ראוי". דבר דומה קרה לתארים אחרים בעלי מבנה סביל, כמו  מצוין ("רעיון מצוין") או  טעון ("נושא טעון").

גיוס.  משמעותה של המילה  גיוס היא איסוף כלשהו; כמו "אנחנו עכשיו מגייסים כספים", או "הוא גייס את שארית כוחותיו". אבל כאשר  גיוס מופיעה בהקשר של צבא, היא בדרך כלל סופגת את המילים  צבא או  צה"ל. לדוגמה: "בעוד שלושה חודשים אני מתגייס". לכאורה המשפט הזה הוא חסר משמעות (מתגייס למה?), אבל כל אחד מבין שמדובר בגיוס לצבא.

ירידה.  בתחילה היה הביטוי "ירידה מהארץ"; ואחר כך המילה  מהארץ נספגה, ושארה רק  ירידה. לדוגמה: "מאז ומתמיד תופעת הירידה מעסיקה את הציבור הישראלי".