פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות, פרק ל פסוק 11 עד פרק לד פסוק 35

ההפטרה:  מתוך מלכים א' פרק יח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביטויים שמשמעותם היום שונה ממשמעותם המקראית.

בד בבד

פרשת "כי תשא" עוסקת בעניינים שונים הקשורים לאוהל מועד, ובעיקר היא עוסקת בחטא העגל והשלכותיו. אבל אנחנו עוסקים כאן בעניין לשוני המיוצג גם בפרשה שלנו.

יש מילים מקראיות שמשמען בימינו שונה ממשמען במקרא. לדוגמה: במקרא המילה  אביב משמעה שיבולת שגרעיניה רכים, ואילו בימינו משמעה העיקרי הוא תקופת השנה שבאה אחרי החורף. דוגמה אחרת:  תימן משמעה במקרא "דרום", ואילו בימינו  תימן היא מדינה בחצי האי ערב. תופעה דומה, אם כי אולי נפוצה פחות, היא  ביטויים וצירופים שמקורם במקרא, שנמצאים בשימוש גם בזמננו אבל משמעם היום שונה ממשמעם במקרא; וזאת גם אם משמען של המילים המרכיבות את הצירוף לא השתנה. והפרשה שלנו מספקת דוגמה לתופעה הזאת.

הבה  נסתכל בכתוב וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה; בַּד בְּבַד יִהְיֶה (שמות ל 34). משמעו של הביטוי "בד בבד" במקום הזה הוא "בחלקים שווים"; וכך מבאר רש"י: "בד בבד יהיה – אלו הארבעה [הסמים] הנזכרים כאן יהיו שווים משקל במשקל; כמשקלו של זה כך משקלו של זה". אבל בימינו משמעו של הביטוי "בד בבד" הוא "באותו זמן", "במקביל". לדוגמה: "בד בבד עם בניית הבתים נסללו גם כבישי גישה". הנה עוד כמה צירופים שמשמעם היום שונה ממשמעם המקראי.

עד חרמה. בלשון זמננו "עד חרמה" משמעו "עד לחיסול סופי". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב: וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה (דברים א 44). אבל משמעה של  חרמה בפסוק שלנו הוא לא "חיסול סופי", אלא עיר כנענית מסוימת (וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה; שופטים א 17).

מושב זקנים. "מושב זקנים" הוא כינויו הקודם של  המוסד הנקרא בימינו "בית אבות" או "דיור מוגן". הכינוי "מושב זקנים" נזנח כנראה בגלל הריח הלא נעים שהחל לעלות ממנו בזמננו (כמו שקרה גם עם הצירוף "בית כיסא", שהוחלף ב"בית שימוש", וגם זה הוחלף ב"שירותים"). אבל במקרא "מושב זקנים" הוא התוועדות של זקנים חכמים, כפי שאפשר ללמוד מהכתוב וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם; וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ (תהילים קז 32).

שמן זית זך. הצירוף "שמן זית זך" מופיע במקרא בקשר לעבודת המשכן: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כז 20); ומשמעו שם כפשוטו: שמן זית צלול וטהור. אבל בלשון ימינו "שמן זית זך" הוא גם כינוי ביקורתי-אירוני ל"יפי נפש" החושבים עצמם למיוחסים ונעלים על הסובבים אותם.  

אח לצרה. בלשון זמננו "אח לצרה" הוא מי שנמצא גם הוא באותה צרה. הביטוי הזה לקוח מהכתוב בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ; וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז 17); אלא שמשמעו שם שונה ממשמעו בימינו. וכך מבאר רש"י: "ואח לצרה יולד – לעת הצרה יולד לך הרֵע כאח, לעזור לך ולהשתתף בצרתך". כלומר, על פי רש"י "אח לצרה" (במקרא) הוא מי שתומך בך בעת צרתך.

עמק השווה. בלשון זמננו "עמק השווה" משמעו פשרה, הסכם; לדוגמה "אחרי משא ומתן ארוך, שני הצדדים הגיעו לעמק השווה". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ [לקראת אברהם] אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל עֵמֶק שָׁוֵה (בראשית יד 17 ). וברור ש"עמק שווה" במקרא הוא שמו של  עמק מסוים, העמק שבו נפגש אברהם עם מלכיצדק מלך שלם ועם ברע מלך סדום והגיע אתם להסכם, כמפורט בבראשית פרק יד. 

חציר במקרא וחציר בזמננו

עיקרה של ההפטרה לפרשת "כי תשא" הוא סיפור המבחן שעשה אליהו לנביאי הבעל. ההפטרה נפתחת בתיאור של מפגש בין אליהו לבין עובדיהו אשר על בית אחאב מלך ישראל, שיצא לחפש מזון לבהמות המלך. ושם כתוב: וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד (מלכים-א יח 5).

המילה  חציר מופיעה במקרא פעמים רבות, ומשמעה (המקראי) הוא עשב ירוק המשמש מזון לבהמות; לדוגמה: הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת (מלכים-ב יט 26). בלשון ימינו משמעה של המילה  חציר שונה במידה מסוימת. הלשון החקלאית של זמננו ייחדה את המילה  הזאת לאופן אחד מסוים של הכנת מזון לבהמות: מגדלים ירק – בדרך כלל דגן או קטנית; קוצרים אותו בעודו ירוק (כדי שיישמרו בו חומרים בעלי ערך תזונתי גבוה, כמו חלבון); מניחים אותו קצור בשדה עד שיתייבש דיו; וכשהירק יבש כובשים אותו לחבילות ומביאים למתבן. באופן כזה מזון יכול להישמר זמן רב, למשל מאביב אחד ועד האביב שאחריו. הגידולים הפופולריים לחציר הם אספסת (הפרות ממש משתגעות אחרי חציר אספסת); בקיה (מין של קטנית); תערובת של בקיה עם שעורה או שיבולת שועל; תירס אחרי שנקטפו ממנו הקלחים. ויש עוד.

מילה שוות משמעות ל חציר (של זמננו) היא  שחת, שהצטרפה ללשון בתקופת התלמודים, וגם היא נמצאת בשימוש בימינו; לדוגמה: "קוצר לשחת, מאכיל לבהמה" (משנה, מסכת מנחות, פרק י, ח). חנוך אלבק, בפירושו למשנה, מבאר את הכתוב הזה כך: "לשחת – למספוא, לאכילת בהמה. וקוצרים לצורך זה תבואה שלא נגמר בישלה". ואנחנו רואים – מהכתוב ומביאורו – ששחת היא לא הצמח כשלעצמו (כמו שעורה או אספסת), אלא אופן הכנתו (קוצר לשחת) כפי שתיארנו לעיל.

פרשת "תצוה" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות מפרק כז פסוק 20 עד פרק ל פסוק 10.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרק מג.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם אומנויות..

חמש אוּמנויות למלבוש

 פרשת "תצוה" ממשיכה את הפרשה הקודמת לה – פרשת "תרומה" במתן הוראות להקמת המשכן, ובתוך כך הוראות מפורטות להכנת בגדי הקודש שילבשו אהרן ובניו כאשר יכהנו לה'.

חמש אוּמנוּיות – כולן מנוסחות באותה תבנית לשונית – מוזכרות בפרשה שלנו בקשר להכנת מלבושי הקודש, ואלו הן:

1. מעשה חושב (וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב; שמות כח 6). על פי רש"י "מעשה חושב" הוא צורה מסוימת של אריגה; ואכן בכל הפעמים שבהם מופיע במקרא הצירוף "מעשה חושב" מדובר בעבודות טקסטיל כלשהן, כמו יריעות, פרוכת, אפוד, חושן, פתילים. מילה אחרת מהשורש חש"ב שעניינה מלבושים, וגם היא נמצאת בפרשה שלנו, היא חֵשֶב (וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו; שמות כח 8). משמעה של  חשב (על פי רש"י) הוא חגורה מקושטת. מושג מקראי שמשמעותו דומה לזו של "מעשה חושב" הוא "מלאכת מחשבת", שמשמעו אוּמנות באופן כללי;. למשל:  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת; שמות לה 33).

2. מעשה חרש אבן (מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים; שמות כח 11). רש"י מבאר: "מעשה אומן של אבנים", ובמקרה הזה הכוונה לעבודת גילוף ופיסול של אבנים יקרות. למעשה,  חרש במקרא הוא כינוי כללי לאוּמן, בעל מלאכה; והאומנות הספציפית מאופיינת על פי החומר או התוצר. לדוגמה:

חרשי בניה (מלכים ב' כב 6); חרשי ברזל ונחושת (דברי הימים ב כד 12);  

חרשי עץ (מלכים-ב יב 12); חרשי צורפוּת (ירמיהו י 9); חרשי נפחות (ישעיהו נד 16). וכאמור, גם חרשי אבן, כמו בפרשה שלנו.

3. מעשה עבות (וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר; שמות כח 22).

רש"י מבאר: מעשה קליעה; וקדרי (המילון לעברית מקראית) אומר: "ארג פתילים". כלומר, "מעשה עבות" הוא אוּמנות קליעת החבלים.

4. מעשה אורג (וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג; שם כח 32).

5. מעשה רוקם (וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם; שם כח 39).

"מעשה אורג" ו"מעשה רוקם" – מהותם ברורה, גם מתוך לשון זמננו.

ראשית בנייה – תכנון ותוכניות

ההפטרה  לפרשת "תצוה" – יחזקאל פרק מג – מפרטת את מידות בית המקדש השלישי (זה שייבנה בעתיד, אחרי השני) ואת הטקס שיש לקיים ביום שבו יחנך המזבח. להלן אנחנו מתייחסים בעיקר לשלושת הפסוקים המקדימים להפטרה – פסוקים 10 עד 12 של פרק מג של יחזקאל. פסוקים אלה הם למעשה הקדמה ומסגרת לדברים המפורטים בהפטרה עצמה; הנה הפסוקים:

אַתָּה בֶן אָדָם, הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית.  ְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ, צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָו וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם; וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם. זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת: עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת. ובפשטות: ה' מורה לנביא למסור לעם ישראל את התוכניות לבניין בית המקדש כפי שאלה תפורטנה בהמשך הדברים.

יש במקרא כמה סיפורים על בנייה של מבנים או מתקנים. בעיקר מוזכרים מפעלי בנייה מונומנטליים כמו מגדל בבל, תיבת נוח, המשכן, בית ה', חומת ירושלים (בימי נחמיה). כמה מהסיפורים האלה כוללים מידות ותיאורים מפורטים של המבנה או המתקן האמורים להיבנות; למשל תיבת נוח או המשכן. בימינו כל בנייה שאינה זעירה כוללת שלב מקדים, מוּדע ומובדל, של תכנון, שנשען, בין שאר הדברים, על מערכת של מושגים, מונחים ומסמכי תכנון. אבל בתקופת המקרא  – אם נשפוט על פי הכתובים המקראיים – המרכיב התכנוני בדרך כלל לא היה מודגש, והא הובלע בבנייה עצמה. על רקע הדברים האלה בולט המרכיב התכנוני בהקדמה להפטרה שלנו: ה' מורה לבנות את בית ה' על פי ההנחיות התכנוניות שהוא מכתיב, והוא גם משתמש במונחים תכנוניים. להלן המונחים האלה ומשמעם על פי המבארים.

 תכנית. אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת … וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית (יחזקאל מג 10). המילה  תכנית מופיעה במקרא רק שתי פעמים, שתיהן אצל יחזקאל (האחת בהקדמה לפרשה שלנו והשנייה בפרק כח פסוק 12). מ.צ. קדרי (המילון לעברית מקראית) אומר: תכנית הבית = (אולי) מידות הבית.

צורת הבית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו (שם מג 11). המילה  צורה מופיעה במקרא רק בכתוב שלעיל. רש"י מבאר אותה כך: "צורת הבית – גבול הבניין, היאך הוא מלפניו ועד אחריו סדורים לארבע רוחותיו".

תכונת הבית. צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו (שם מג 11). המילה  תכונה מופיעה במקרא שלוש פעמים: ביחזקאל (כמצוין לעיל), באיוב (כג 3), ובנחום (ב 10)."מצודת דוד" (של רבי דוד אלטשולר, מחכמי אשכנז במאה ה-17) אומר: "ותכונתו – מכון [מקום] עמידת כ"א [כל אחד]; כאילו תאמר בית קה"ק [קודש הקודשים] במערב, ואחריו ההיכל וגו', והלשכות והצלעות מזה ומזה וכדומה". וקדרי אומר: תכונה = מידה.

חוקות הבית. וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם (יחזקאל מג 11)

"מצודת דוד" מבאר: "ואת כל חקותיו – מה שראוי להשתמש בכל חדר וחדר".

  תורת הבית. הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת (שם מג 12). קדרי אומר: תורת הבית היא תכנית הבנייה.

מילה אחרת ששייכת לתחום מונחי התכנון, גם אם אינה מופיעה ביחזקאל, היא  תבנית. למילה הזאת יש במקרא כמה משמעויות, וזו הנוגעת לענייננו באה לביטוי בפסוק הבא: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה 9). ועל פי קדרי, תבנית (במקום הזה) משמעה תכנית הבנייה.

גם אם המונחים האלה נראים לנו עמומים במקצת ויש ביניהם אולי חפיפה מסוימת, הם מצביעים על מוּדעות למרכיב התכנוני של בניית הבית.

פרשת "תרומה" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק כה פסוק 1 עד פרק כז פסוק 19.

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרקים ה' ו'.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים למידות ומושגים מתחום הגיאומטריה.

תרומתם של חלקי היד לעולם המידות

עיקרה של פרשת "תרומה" הוא הוראות מפורטות לבניית המשכן וכליו השונים. ההוראות האלה כוללות מידות שונות, בעיקר מידות אורך; לדוגמה: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ (שמות כה 10). כאשר עוסקים במידות צריך שיהיו יחידות מידה; לדוגמה: יחידות משקל (כמו קילוגרם), יחידות נפח (כמו ליטר) או יחידות אורך (כמו מטר או אמה). יחידות המידה כשלעצמן אינן קיימות בטבע – הן הומצאו על ידי האדם – אולם בדרך כלל הן נקבעו על בסיס נתוני טבע אלה או אחרים.

איך קבעו הקדמונים את יחידות המידה ששימשו אותם, ובתוך כך את מידות האורך? אחד המקורות לקביעת יחידות מידה היה גופו של האדם ופעולותיו, ובתוך כך גם חלקי ידיו השונים. וכך אנחנו מוצאים במקרא ארבע יחידות מידה של אורך שמבוססות על מידותיהם של חלקי היד: אמה, אצבע, זרת, טֶפח.

 אמה. בלשון תקופת המקרא למילה אַמָּה (בהבדל מ- אָמָה, שמשמעה שפחה) יש שתי משמעויות עיקריות. משמעות אחת היא חלק היד שמן המרפק ועד שורש כף היד, והמשמעות השנייה היא יחידת מידה שאורכה כחמישים סנטימטרים. צריך לומר שהמילה אמה במשמעות של חלק מן היד אינה מופיעה במקרא; בכל זאת יש להניח שהיא הייתה בשימוש בתקופת המקרא, שהרי יחידת המידה "אמה" נקבעה על בסיס חלק היד הנקרא אמה ולא להיפך. ואכן מילון אבן שושן מתייג את המילה אמה – גם במשמעה כחלק מן היד – כמילה מהתקופה המקראית.

במאמר מוסגר: נראה שהמקרה הזה מדגים מצב שבו מילה, או משמעות, שהייתה בשימוש בתקופת המקרא בכל זאת לא מופיעה במקרא.

אצבע. אצבע היא קודם כל אחד מחמשת החלקים שיש לנו בקצה כל יד או רגל. ועל בסיס משמעות זאת נקבעה יחידת המידה הנקראת "אצבע", שאורכה כשני סנטימטרים; לדוגמה: וְעָבְיוֹ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת נָבוּב (ירמיהו נב 21).

זרת. המילה זרת מופיעה במקרא רק במשמעות אחת: מידת אורך השווה למרחק שבין קצה האצבע הקטנה לקצה האגודל, כאשר היד פרושה ואצבעותיה מפושקות. לדוגמה: זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ [של חושן המשפט] (שמות כח 16). (יחידת המידה הבלתי מדויקת הזאת הייתה קיימת גם בתקופתנו – בלשון הדיבור – והיא נקראה שיבֶּר). המילה זרת במשמעות של האצבע הקטנה בכף היד מופיעה לראשונה בלשון הכתובה רק בתקופת התלמודים; לדוגמה: "זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו אגודל" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף יא א).

טפח. טֶפַח (או טֹפח) הוא רוחבה של כף היד, והוא שימש כיחידת מידה שאורכה כתשעה סנטימטרים. לדוגמה (מתוך הפרשה שלנו): וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב (שמות כה 25). משמעות אחרת של טפח, משמעות שנובעת כנראה, בדרך ההשאלה, מהמשמעות המקורית (רוחב כף היד), היא, כהגדרתו של אבן שושן, "סמל לדבר מועט וקטן"; לדוגמה: "מגלה טפח ומכסה טפחיים" (ביטוי המופיע בתלמוד במסכת נדרים כ ב).

מילים מקראיות שגויסו לייצג מושגים גיאומטריים

עיקר עניינה של ההפטרה לפרשת "תרומה" הוא בניית בית ה' על ידי המלך שלמה. מתוך כך ההפטרה רצופה מונחים מתחום הבנייה; למשל המונח "צלעות" – וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב [הבית] (מלכים-א ו 5). משמעותה העיקרית של המילה צלע היא עצם מהעצמות היוצאות מעמוד השדרה ומקיפות את בית החזה; וכנראה
שעקב המשמעות הזאת באה גם המשמעות המופיעה בפסוקנו – דופן של בית. ובימי הביניים נלקחה המילה צלע לייצג גם משמעות גיאומטרית: "כל אחד מהקווים הגובלים את המצולע"; למשל: "למשולש יש שלוש צלעות".

צלע אינה יחידה – כמה וכמה מושגים גיאומטריים הקיימים בלשון העברית נוספו לה רק בימי הביניים או אף אחריהם, ובדרך כלל כינויָם של מושגים אלה ניתן להם בדרך ההשאלה: מילה שכבר קיימת בלשון ושיש בינה לבין המושג הגיאומטרי זיקה כזאת או אחרת, גויסה לשאת גם את משמעותו של אותו מושג. בפרט גויסו מילים כאלה מתחום הבנייה או מתחום אברי גוף האדם. הנה כמה מילים מקראיות כאלה.

 אנך. במקרא אנך הוא משקולת עשויה מתכת שבנאים משתמשים בה להישיר קיר או עמוד. ובעת החדשה נלקחה המילה הזאת לייצוג מושג גיאומטרי – "קו ישר הניצב לקו ישר אחר".

זווית. המילה זווית מופיעה במקרא רק בצורת רבים (זויות) ורק פעמיים; פעם אחת בזכריה (ט 15) ומשמעה שם פינות המזבח; ופעם שנייה בתהילים (קמד 12) ומשמעה שם (אולי) עמודי הפינה. ובימי הביניים נלקחה המילה הזאת לייצג גם את המשמעות הגיאומטרית שיש לה גם היום; כמו במשפט "סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות".  

יֶתֶר. משמעותה המקראית (הנוגעת לענייננו) של יתר היא חבל או חוט חזק.

ומאז ימי הביניים יתר מייצגת גם את המשמעות הגיאומטרית "הצלע שמול הזווית הישרה במשולש ישר זווית".

מישור. במקרא משמעה של המילה מישור הוא "אזור שטוח ללא גבעות או בקעות"; לדוגמה: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ 4). מאוחר יותר מישור נלקחה לייצג גם את המושג הגיאומטרי "משטח שדרך כל שתי נקודות שבו אפשר להעביר קו ישר שימצא כולו על אותו משטח".

מעלָה. משמעה המקראי (מתחום הבניין) של המילה מעלה היא מדרגה; לדוגמה וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי (שמות כ 22). ומאז ימי הביניים המילה הזאת מייצגת גם משמעות גיאומטרית: "יחידת מידה למדידת זוויות וקשתות, ששיעורה 1/360 של המעגל".

ניצב. למילה ניצב, כשהיא מופיעה כשֵם, יש במקרא שני מובנים. האחד הוא "ממונה, נציב"; והשני "ידית של חרב". וכפועל – מובנָה "עומד"; לדוגמה: וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ (שמות יח 14). והחל מימי הביניים ניצב מייצגת גם מושג גיאומטרי: "קו ישר היוצר עם קו אחר זווית ישרה" (מושג הזהה למושג הגיאומטרי אנך).  

נקודה. המילה נקודה מופיעה במקרא רק ברבים ורק פעם אחת, ומשמעה כדוריות קישוט (תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף; שיר השירים א 11). מאוחר יותר נוספו לה עוד משמעויות, והחל מימי הביניים היא מייצגת גם מושג גיאומטרי: "מקום החיתוך של שני קווים נחתכים".

צלע. כבר דיברנו עליה לעיל.

 קדקוד. המשמעות הראשונית (המקראית) של קדקוד היא ראש או גולגולת; לדוגמה: יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד (תהילים ז 17). ובעת החדשה קדקוד מייצגת גם מושג גיאומטרי: "נקודת פגישה של שני קווים ישרים היוצרים זווית"; לדוגמה: למרובע יש ארבעה קדקודים.

קו. במקרא קו הוא חוט למדידה; לדוגמה: מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע; אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו (איוב לח 5). ומכך הוטל על המילה הזאת לייצג את המשמעות הגיאומטרית-סירטוטית שיש לה בימינו.

שוקיים. המשמעות המקראית של המילה שוֹק היא חלק הרגל שבין הברך לכף הרגל; לדוגמה: גַּלִּי צַמָּתֵךְ, חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל, גַּלִּי שׁוֹק (ישעיהו מז 2). מאוחר ויותר, בגיאומטריה, שוק היא כל אחת משתי הצלעות במשולש הנשענות על הבסיס.

פרשת "משפטים" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק כא מתחילתו עד פרק כד פסוק 18

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים לג לד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים למושגים וביטויים מתחום החופש והשחרור.

ובשביעית יֵצא לחופשי

בתוך שלל המשמעויות והשימושים של הפועל  יצא, על צורותיו ומילות היחס השונות שלו, יש גם ביטויים שמשמעם יציאה ממצב רע כלשהו. ואכן, בפרשה שלנו הפועל  יצא מופיע במשמעות של שחרור מעבדות; ובתחום משמעות זה אנחנו עוסקים להלן.

רוב עניינה  של פרשת "משפטים" הוא חוקים; בעיקר חוקים שעוסקים בקניין, ממון או נזקים. החוק הראשון בפרשה אומר: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם (שמות כא 2). הביטוי "יצא לחופשי" (המופיע במקרא רק בפרשה שלפנינו) הוא מטפורי: העבדות מדומה למקום סגור שהעבד אינו יכול לצאת ממנו בעצמו, והחוק אומר שאחרי שש שנים יש להוציאו החוצה, אל החופש. היציאה המקראית האולטימטיבית מעבדות לחופש היא יציאת בני ישראל ממצרים, המוזכרת במקרא אין ספור פעמים; לדוגמה: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות כ 2). שתי היציאות האלה – יציאת העבד לחופשי ויציאת בני ישראל ממצרים – מתקשרות האחת עם השנייה גם במישור הענייני וגם במישור הלשוני.

במישור הענייני: העבדות במצרים מוזכרת במקרא פעמים רבות כסיבה להגנה ולחמלה על החלשים; לדוגמה: וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב 20). ובמישור הלשוני: שתי היציאות האלה – יציאת העבד לחופשי ויציאת ישראל ממצרים – מתקשרות באמצעות מילים משותפות – בעיקר נגזרות של  יצא ו עבדות – ובאמצעות המטפורה המשותפת  – היציאה החוצה ממקום סגור.   

המושג "יציאה", במשמעות של היחלצות ממקום רע, מופיע במקרא בשימושים נוספים; הנה כמה דוגמאות:

יוסף אומר לשר המשקים: וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה [בית הסוהר]
(בראשית מ 14).

 לִפְקֹח עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר (ישעיהו מב 7).

בְּצִדְקָתְךָ תּוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשִׁי (תהילים קמג 11).

יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק (תהילים קז 14).

ובתלמוד הבבלי (מסכת פסחים, דף קטז ב) כתוב: "לפיכך אנחנו חייבים להודות […] למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו: הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה".

וגם בלשון זמננו יש בביטויים דומים; לדוגמה: "מתי כבר נצא מהבוץ הזה"; "ישראל יוצאת מהמיתון"; "צריך לצאת מהדיכאון ולעשות מעשה".

לקרוא להם דרור

ההפטרה לפרשת "משפטים" נפתחת בדברים הבאים: הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים (ירמיהו לד 9-8).

למילה  דרור יש שתי משמעויות עיקריות. האחת היא שחרור, חופש, חרות. במשמעות הזאת  דרור מופיעה במקרא שש פעמים בלבד: שלוש פעמים בהפטרה שלנו (ירמיהו לד פסוקים 8, 15, 17), וכן ב-ויקרא (כה 10), בישעיהו (סא 1), וביחזקאל (מו 17). אבל בעת החדשה המילה  דרור, במשמעות של חופש, נפוצה למדי, בעיקר בלשון הגבוהה ("כי עוד נפשי דרור שואפת"); ובאותה משמעות היא משמשת גם כשם של בני אדם או ארגונים.  

במשמעות השנייה  דרור הוא שמה של ציפור מסוימת. במשמעות הזאת היא מופיעה במקרא רק פעמיים. פעם אחת בתהילים (פד 4): גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, וּדְרוֹר קֵן לָהּ; ופעם נוספת במשלי (כו 2): כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף, כֵּן קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא. מי היא הציפור הנקראת במקרא דרור? בקשר לכך יש השערות אבל אין ודאות; אולם מי היא הציפור הנקראת בימינו דרור – דבר זה ידוע לרבים, שהרי זוהי ציפור נפוצה מאוד בארץ.

האם שמו של הדרור (הציפור) נובע מהמילה  דרור (חופש)? או אולי להיפך? ואולי לא כך ולא כך? תהיה התשובה לשאלה הזאת אשר תהיה, יש קשר בין שתי המשמעויות האלה:  הציפורים (ככלל) מייצגות דרור (חופש). הנה שלוש דוגמאות לקשר הזה.

א. למעלה הבאנו את הכתוב במשלי "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא". והמלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1879-1809) מבאר: "כצפור, כדרור – הדרור אינה מקבלת מרות והיא תדור אצל בני אדם". כלומר, המלבי"ם אומר שעל פי משלי הציפורים, ובפרט הדרור, מייצגים חופש.

ב.  יש שיר הנקרא "ציפור חופשיה"; המילים הם של דוד חלפון והמנגינה של ארנון אלמסי. ובשיר הזה נאמר: "רוצה להיות כמו ציפור חופשיה / לטייל בכיף ממדינה למדינה". כלומר הציפור היא יצור חופשי.

ג. בלשון זמננו קיים הביטוי "ציפור דרור", ש"המילון השלם" מסבירו כך: "מישהו הנהנה מחופש רב ואינו נתון לעול משמעתי כלשהו".

פרשת "יתרו" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק יח פסוק 1 עד פרק כ פסוק 22

ההפטרה:  מתוך ישעיהו פרקים ו, ז, ט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים לתחום ההרס והחורבן.

מה המשמעות של "יהרסו אל ה' "?

במרכזה של פרשת "יתרו" עומד מעמד הר סיני והדברים אשר דיבר ה' אל בני ישראל במעמד הזה, הלא הם עשרת הדברות. מתוך הפרשה, הבה נסתכל על הפסוק וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב (שמות יט 21). הפועל  הרס מופיע במקרא פעמים רבות ובצורות שונות, וככלל יש לו מובן ברור:  ניתץ, החריב. אבל האם זה מובנו גם בפסוק שלנו?

רש"י מפרש את הפסוק הזה כך: "פן יהרסו וגו' – שלא יהרסו את מצבם ע"י שתאוותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר". כלומר, רש"י דבק במשמעותו הרגילה של הפועל  הרס, הבא כאן (על פי רש"י) על דרך ההשאלה – יהרסו את מצבם. אבל לא כך הבינו אחרים. למשל, מילון אבן שושן מציג שתי משמעויות נבדלות עבור הפועל  הרס: האחת היא המשמעות הרגילה (נתץ); והשנייה (משמעות 2) היא "התפרץ, העפיל, העז". ולפי אבן שושן המשמעות השנייה היא זאת שתקֵפה בפסוק שלנו (שמות יט 21), כמו גם בפסוק 24 הבא קרוב אחריו.

לא לנו לפסוק בין רש"י לבין אבן שושן. עם זאת נראה שעל פי ההֶקשר, המשמעות של  יהרסו בפסוק שלנו היא אכן התפרצו. ואולי המפתח להבחנה בין המשמעות הרגילה של הפועל  הרס לבין משמעות 2 (זו שבפסוקנו) הוא מילות היחס: במשמעות הרגילה הפועל  הרס מופיע עם מילת היחס  את (למשל: וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, שופטים ו 25), או ללא כל מילת יחס (למשל: שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס, ישעיהו יד 17). לעומת זאת במשמעות 2  הרס מופיע עם מילות היחס  אל או  עד, או עם אות היחס למ"ד; כמו אצל הפסוק שלנו (פן יהרסו אל ה'), או כמו אצל ביאליק (בשיר "הציץ ומת"): "היהרוס לבוא עד שער החמישים?"

האם יש קשר של משמעות בין המשמעות הרגילה של  הרס לבין המשמעות השנייה (זו שבפסוקנו)? נראה שיש. משמעותו של הפועל  הרס, כשהוא בא עם מילות היחס  אל או  עד (ׁלמשל  יהרסו אל) היא למעשה צירוף של שני רכיבי משמעות: האחד הוא ניתוץ, והשני הוא כיוון מסוים (אל, עד). ומה הורסים כאן? הורסים מחסומים (מוחשיים או מופשטים), איסורים, מוסכמות וכדומה. מילים דומות למילה  הרס (במשמעות 2) הן  פרץ אל,  חדר אל,  הבקיע –  גם הן כוללות את שני רכיבי המשמעות שמנינו ב הרס אל: ניתוץ מחסום, והתקדמות למקום כלשהו. וכדי להמחיש את משמעות האזהרה שהזהיר ה' (הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת), העלו בדמיונכם את מראה המוני האוהדים ההורסים אל מגרש הכדורגל, הורסים גדרות ופורצים מחסומים; או את קהל המעריצים ההורס אל הבמה לראות מקרוב את נשואי הערצתו; או את רבבות המאמינים ההורסים אל האבן השחורה ומתוך כך דורסים את העומדים בדרכם.

שָׁאה, שואה, השתאות –  האם יש ביניהם קשרי משמעות?

בהפטרה לפרשת "יתרו" מסופר על התגלותו של ה' לישעיהו ועל הקדשתו של ישעיהו לנביא שליח ה'. ה' מיַדע את ישעיהו בדבר הפורענות שתבוא על ישראל עקב חטאיו, וישעיהו שואל "עד מתי?". וה' עונה: עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (ישעיהו ו 11). הצורה שָׁאוּ היא בניין קל, עבר, רבים של הפועל  שאה, שמשמעו שמַם, חרַב, נתרוקן. באותו פסוק מופיעה גם צורת נפעל של הפועל הזה – תִּשָּׁאֶה – שמשמעה דומה.

הפועל  שאה, בבניין קל או נפעל, מופיע במקרא רק ארבע פעמים, כולן מפי ישעיהו: פעמיים בפסוק שלנו; עוד פעם בישעיהו לז 26; ופעם נוספת, גם היא מפי ישעיהו, במלכים ב' יט 25. בזמננו כמעט לא משתמשים בפועל הזה בבניינים האלה; לעומת זאת שכיח השימוש במילה  שואה (הגזורה גם היא מהשורש שא"ה) שמלבד היותה שם פרטי לאסון יהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, משמעה הוא חורבן, הרס, כיליון. לדוגמה: וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא (ישעיהו י 3). מילה שגורה אחרת הגזורה מהשורש שא"ה היא הפועל  השתאה (בניין התפעל).

במקרא הצורה  השתאה מופיעה רק פעם אחת – בסיפור על עבד אברהם הפוגש את רבקה: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא (בראשית כד 21), ורש"י מפרש: משתאה – משתומם ומתבהל.

האם יש קשר משמעות בין  שואה לבין  השתאות? על פני הדברים קשה לראות קשר כזה, אבל כנראה שבכל זאת יש, ואפשר לראות אותו בלפחות שתי דרכים. 

דרך אחרת היא באמצעות רכיב משמעות משותף:  שואה (במשמעה המקורי-מקראי) היא  פורענות שפורעת את הסדר התקין, ומתוך כך היא בדרך כלל גם בלתי מובנת לחווים אותה ומעוררת תדהמה ובהלה. ובניסוח אחר: שואה היא מצב שמטבעו אינו צפוי ואינו מובן ולכן מעורר השתאות.

דרך שנייה לראות את הקשר בין המשמעויות של  שואה ו השתאות היא איתור מקרים נוספים שבהם מאותו שורש גזורה גם מילה שמשמעה אסון או חורבן וגם מילה שמשמעה השתוממות. הימצאותם בלשון של מקרים נוספים כאלה תעיד שהמקרה שלנו לא העומד לעצמו, אלא הוא היקרות של תבנית לשונית חוזרת. והנה שלושה  מקרים דומים:

שמ"מ. מהשורש הזה גזורה המילה  שממה, שמשמעה המקראי זהה למשמעה (המקראי) של המילה  שואה, כלומר חורבן, הרס, כיליון. ומהשורש הזה גזור גם הפועל  השתומם. 

תה"ה. מהשורש הזה גזורה (אולי, על פי ילקוט השורשים במילון אבן שושן) המילה  תֹהוּ שמשמעות אחת שלה היא שממה, ארץ מדבר; לדוגמה: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן (דברים לב 10). ומאותו שורש גזור גם הפועל  תהה (השתומם, התפלא).

תמ"ה. מהשורש הזה גזורה המילה  תמהון, שמשמעה המקראי הוא  מכת בלבול; לדוגמה: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן (זכריה יב 4).  ומאותו שורש גזור גם הפועל  תמה (התפלא).

פרשת "בשלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק יג פסוק 17 עד פרק יז פסוק 16

ההפטרה: מתוך שופטים פרקים ד ה

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים מעורבות נשים באירועי ניצחון או תבוסה.

בתופים ובמחולות

פרשת "בשלח" מתחילה את סיפור מסעם של בני ישראל במדבר, והיא נפתחת בתיאור התשועה שהושיע  ה' את בני ישראל על ים סוף.

כשהמקרא אומר "בני ישראל", או "העם", או "עם ישראל", הוא מתכוון בדרך כלל לגברים ולנשים גם יחד. אבל יש מקרים שבהם נשים ממלאות תפקיד פעיל שהגברים לא לוקחים בו חלק, ואז המקרא מבדיל ביניהן לבין הגברים. וכך קורה גם בפרשה שלנו: אחרי שרכב פרעה ופרשיו טובעו בים סוף, ומשה ובני ישראל שרים את השירה הנקראת "שירת הים" ("אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. …", שמות טו), עולות הנשים על הבמה בתפקיד מיוחד להן: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו 20). בהמשך הדברים נתייחס לביטוי "ותצאנה בתופים ובמחולות", אבל קודם לכך נגיד כמה דברים על מרים כנביאה.

ארבע נשים נקראות במקרא נביאות: מרים (שמות טו 20), דבורה (שופטים ד 4), חולדה (מלכים-ב כב 14), נועדיה (נחמיה ו 14). עם זאת, התלמוד הבבלי מונה שבע נביאות; וכך כתוב במסכת מגילה (פרק א', דף יד): "ת"ר [תנו רבנן] ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל"; והכתוב מציין אותן: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. נועדיה אינה כלולה במניין הנביאות מכיוון שהייתה נביאת שקר, כמו שאומר רש"י: "היא [נעדיה] ושאר נביאי השקר קיבלו שכר מסנבלט וחביריו כדי להפחידני [אותי, נחמיה] בנבואת שקריהם".

בהמשך הדברים מסכת מגילה מביאה דברי חכמים המסבירים (באמצעות סיפורי אגדה) מדוע נקראה כל אחת משבע הנשים האלה נביאה. וזה ההסבר לגבי מרים:

מרים – דכתיב [שכתוב] (שמות טו כ) ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. מדוע [כתוב] אחות אהרן ולא אחות משה? ואמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן [כלומר לפני שנולד משה] ואומרת: "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל". ובשעה שנולד [משה] נתמלא כל הבית כולו אורה. עמד אביה [של מרים] ונשקה על ראשה [ו]אמר לה: "בתי, נתקיימה נבואתך". וכיון [וכאשר] שהשליכוהו [את משה] ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה [של מרים] ואמר לה: "בתי, היכן נבואתך?" היינו דכתיב [שהרי כתוב] (שמות ב ד): ותתיצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו; [כלומר כדי] לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

עד כאן מרים ונבואתה. עכשיו נסתכל בביטוי "לצאת בתופים ובמחולות". הביטוי הזה מופיע במקרא שלוש פעמים. פעם אחת בפרשה שלנו (שמות טו 20);  פעם שנייה בסיפור בת יפתח: וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת (שופטים יא 34); ועוד פעם אחרי שדוד היכה את גלית: וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים (שמואל-א יח 6).

ובכל שלושת הפעמים האלה היציאה בתופים ובמחולות היא מתוך שמחה על מפלת אויבי ישראל, והיוצאים בתופים ובמחולות הם נשים.

בעד החלון נשקפה

ההפטרה לפרשת "בשלח" מביאה את סיפור ניצחונם של בני ישראל, המונהגים ביד ברק ודבורה, על יבין מלך כנען וסיסרא שר צבאו; ואת שירת הניצחון של דבורה וברק. הבה נסתכל על הפסוק הבא, הנמצא באותה שירה: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא (שפטים ה 28).

הביטוי "בעד החלון נשקפה" מופיע במקרא, בשינויי נוסח קלים, שלוש פעמים. פעם אחת בשירת דבורה בפסוק שהבאנו לעיל; פעם שנייה כאשר דוד מביא את ארון ה' לעיר דוד: וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ (שמואל-ב ו 16). ופעם נוספת כאשר יהוא בן יהושפט בן נמשי מורד ביורם בן אחאב מלך ישראל, הורג אותו, ועולה על יזרעאל מקום מושב המלך: וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה; וְאִיזֶבֶל [אשת אחאב ואמו של יורם] שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן (מלכים-ב ט 30). בשלוש הפעמים האלה הנשקפת בעד החלון היא אישה רמת דרג הנקלעת למצב עניינים טרגי שסופו הרג ושכול: אם סיסרא שוכלת את בנה; יחסיה של מיכל עם דוד הם טרגדיה מתמשכת שבסופה דוד מביא להריגתם של ילדיה; ואיזבל מאבדת את בנה וגם נרצחת על ידי יהוא (מלכים-ב ט 37-32). וכך נמזג לתוך הביטוי "בעד החלון נשקפה" גוון של יגון נשי ושכול אימהי.

הערת שוליים: ב-2012 יצא לאור, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הספר "בעד החלון נשקפה" שכתבה לורית רמון. להלן דברים על הספר מתוך אתר ההוצאה: "הספר 'בעד החלון נשקפה', פרי מחקרה המקיף והמרשים של לורית רמון ז"ל, בוחן בעיקר דמויות נשיות, שהסופר המקראי הציבן בחלון כמוטיב המפריד בין חוץ לפנים, דרכו מוקרנת עוצמתן הנשית, הגוברת על המגבלות שהציבה החברה הפטריארכלית בפני האישה. ההתבוננות דרך משקפיים מרחיבים […] פורשת בהעמקה ובהרחבה את דמותן של רחב הזונה, אם סיסרא, מיכל בת שאול, איזבל אשת אחאב ודמויות הנשים במשלי, בשיר השירים ובקהלת. אליהן מצטרף גם דיון מרחיב באבימלך מלך פלישתים ובדוד משיר השירים".

פרשת "בא" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות מפרק י פסוק 1 עד פרק יג פסוק 16

ההפטרה: ירמיהו פרק מו מפסוק 13 עד פסוק 28.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: ששניהם קשורים להגדה של פסח.

הגדה של פסח בנוסח יגור

עניינה העיקרי של פרשת "בא" הוא יציאת בני ישראל ממצרים. מתוך כך הפרשה הזאת, ובעיקר הפרקים יב ו-יג, סיפקה להגדה של פסח כמה פסוקים וביטויים; חלקם הובאו להגדה בציטוט ישיר ומדויק וחלקם הובאו בשינויי נוסח כאלה או אחרים.  עם זאת, יציאת מצרים כשלעצמה, כפי שהיא מתוארת לפרטיה בפרשת "בא", אינה עיקר הטקסט של ההגדה – רוב הטקסט הוא מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, תפילות ופיוטים. צניעות מקומו של סיפור יציאת מצרים בהגדה כנראה לא הייתה לרוחם של  החלוצים שבאו לארץ בראשית המאה ה-20. החלוצים האלה לא הסתפקו בהקמת קיבוצים ובהפרחת שממות, הם גם שאפו ליצור תרבות חדשה שאמנם יונקת מהמסורת אבל גם מבטאת מציאות וערכים חדשים. מוקי צור, חבר קיבוץ וחוקר תרבות שחקר גם את תרבות הגדות הפסח של הקיבוצים, אומר (בדברי ליווי והסבר להגדה של פסח בנוסח קיבוץ יגור) על העניין הזה כך: "הסיפור של יציאת מצרים, שהתגלגל מדור אל דור אך הוצא בניסוחו המקראי מההגדה של פסח, שב להגדה על ידי החלוצים בגדול. הם חשו הזדהות עמוקה עם הרגעים ההיסטוריים ההם וביקשו להם ביטוי שלא יהיה רק הד למסורת הדורות המתגלגלת, אלא יהיה ביטוי ביוגרפי […]. הרי גם העולים ארצה יצאו ממצרים, מן הגולה. גם הם היו צריכים לנווט עצמם במדבר חייהם ולהעז להתחיל מחדש".

ואכן, כאשר בשנות השלושים של המאה ה-20 יהודה שרת עיצב והלחין הגדה של פסח עבור קיבוץ יגור – הקיבוץ שבו היה חבר – הוא צירף להגדה הזאת לא מעט פסוקים מקראיים שאינם כלולים בהגדה המסורתית, והלחין אותם לזמרת מקהלה ולשירת רבים. בין הפסוקים המצורפים האלה יש גם כמה השאובים מהפרשה שלנו. הנה כמה מהם.

בפרשה כתוב: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה', שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שמות יב 42). ובהגדה של יגור מופיע ומזומר הכתוב: "ליל שימורים הוא לה' לכל בני ישראל לדורותם".

ביחס לביטוי "ליל שמורים" (המופיע במקרא רק בפרשה שלנו) ראוי לציין שמשמעו המקראי אינו זה של ימינו (לילה ללא שינה), אלא לילה של שמירה; וכך מבאר רש"י: "ליל שמרים – שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים". והמילון לעברית מקראית (של מ.צ. קדרי) אומר: "ליל שמורים – הלילה שבו שמר ה' על בני ישראל".

פסוק אחר ששרת הלחין וצירף להגדת יגור הוא: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות יג 4). גם ביחס לפסוק הזה ראוי לציין שמשמעה המקראי של המילה אביב אינו כמשמעה בימינו (כלומר עונת השנה שבאה אחרי החורף), אלא שיבולת שגרעיניה רכים, שזה אכן מצבן של שיבולי הדגן בחודש ניסן, בטרם הבשילו כליל.

עוד פסוק מהפרשה שלנו שלא נמצא בהגדה המסורתית אבל שרת הלחין אותו והכניס להגדת יגור: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג 3). ועוד אחד: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א 12).

ויש עוד כאלה.

ירמיהו וההגדה של פסח

הקשר בין הפטרת פרשת "בא" לבין הפרשה עצמה הוא מצרים והמכות שה' הביא (בפרשה) או יביא (בהפטרה) עליה. הקשר הזה אינו רק במישור הענייני, אלא גם בסגנון, במונחים ובמילים. הנה כמה דוגמאות.

– בפרשה מסופר על הארבה שה' העלה על מצרים: וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד (שמות י 14). ואצל ירמיהו כתוב (על מחריבי מצרים): כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר (מו 23).

 – בפרשה כתוב: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב (שמות יא 2). ואצל ירמיהו: כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם (ירמיהו מו 19). ורש"י מבאר: "כלי גולה" – אדם יוצא לדרך מתקן לו חמת ומְקִדה [כוס או קערה] של חרס לשתות בה.

– בפרשה כתוב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות יב 29). ואצל ירמיהו: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם (מו 13). בקשר להכאות האלה ראוי לציין שהמושגים "מכות מצרים" או "עשר המכות", המוכרים לנו מההגדה של פסח (אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּות שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים …) לא קיימים במקרא. המקרא נוקט לעניין זה במילים אחרות, למשל  שפטים (וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים; שמות ו 6), או  אותות ומופתים (וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; שמות ז 3). המושג  מכות ככינוי לשפטים שעשה ה' במצרים מופיע – אולי לראשונה – במשנה (מסכת אבות, פרק ה, ג): "עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצריים, ועשרה על הים".

– בפרשה כתוב: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר (שמות יג 1). ובהפטרה כתוב: הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא (ירמיהו מו 13).

– בפרשה כתוב: כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (שמות יג 9). ובהפטרה חוזרת המילה  יד שוב ושוב, לדוגמה: וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו (מו 26).

בהפטרה שלנו ירמיהו מאזכר את יציאת מצרים רק בעקיפין, אבל במקומות אחרים הוא מזכיר אותה באופן ישיר; לדוגמה: וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר (ירמיהו ב 6). וגם מחוץ לתחומי המקרא יש קשרים בין ירמיהו לבין יציאת מצריים; למשל קשר בין ירמיהו לסדרי פסח בתקופתנו:

כאשר יהודה שרת עיצב והלחין את ההגדה בנוח יגור הוא צירף והלחין להגדה הזאת גם פסוקים מירמיהו (פרק לא פסוקים 15-14): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ […] מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ […] וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. 

פרשת "וארא" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות מפרק ו' פסוק 2 עד פרק ט' פסוק 35.

ההפטרה: מתוך יחזקאל פרקים כח כט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מדברים על מספרים.

חופש הביטוי בעולם המספרים

פרשת "וארא" מספרת על דרישתם של משה ואהרן מפרעה לתת לבני ישראל לצאת למדבר לשלושה ימים כדי לעבוד את ה' אלוהיהם, ועל המכות שירדו על מצרים עקב סירובו של פרעה לדרישה הזאת. ובין לבין, הפרשה מציגה את צאצאי ראובן, שמעון ולוי; ושם כתוב: וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (שמות ו 16).

כפי שאנחנו רואים, סדר הצגת חלקי המספר בפסוק שלנו הוא מלמטה למעלה: ראשית היחידות (שבע), אחריהן העשרות (שלושים), ואחר כך המאות (מאה).

ואכן זהו הסדר השכיח במקרא, ויש לכך דוגמאות רבות לאין מספר. אבל יש במקרא גם מקרים שבהם הסדר הוא מלמעלה למטה, כמו שנהוג בזמננו. הנה דוגמה: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים (בראשית כג 1). ועוד דוגמה: וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ [דויד] שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים (מלכים-א ב 11).

ויש גם סדר מעורב; לדוגמה: וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל (שמות לח 25).

חופש הביטוי הזה, שבו אפשר להציג מספר גם כך וגם אחרת, קיים במקרא גם לגבי מאפיינים אחרים של הצגת מספר באופן מילולי. הנה כמה מאפיינים כאלה.

מספרים לכידים ומספרים פרוקים. בדרך כלל אנחנו תופסים מספר (עשרוני) כעצם לכיד, וזאת גם כאשר מספרים מוצגים כסכום של כמה מחוברים. כך למשל אנחנו תופסים את המספר 137 כמספר אחד לכיד למרות שלמעשה הוא מוצג מילולית כסכום של שלושה מספרים נפרדים – 7, 30, 100. ולכן העצם הנספר (למשל "שקל") מופיע אחרי כלל המספר; למשל: וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל (שמות לח 24). אבל יש במקרא גם מקרים שבהם המספר מפורק למחובריו, והעצם הנספר מופיע אחרי כל מחובר ומחובר. לדוגמה: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וַיָּמֹת (בראשית ט 29). המספר 950 מוצג כאן כסכום של המספרים 900 ו-50. בדוגמה אחרת העצם הנספר הוא "אלף", והמספר מפורק לשלושה מספרים: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים (במדבר לא 32). 

צורת יחיד וצורת רבים של העצמים הנספרים. בדרך כלל, וגם במקרא, כאשר המספר הוא 2 ומעלה, העצם הנספר מופיע בצורת רבים; למשל "ארבעה מלכים", "אלפיים סוסים" וכדומה. עם זאת יש עצמים שלגביהם הכלל המקראי הוא אחר: כאשר מספרם 11 ומעלה הם באים ביחיד. כאלה הם העצמים "יום", "שנה", "איש", "נפש", "שקל". ויש עוד. לדוגמה: "ארבע עשרה שנה" (בראשית לא 41); "שש מאות איש" (שופטים כ 47); "אלפיים וארבע מאות שקל" (שמות לח 29). ככלל, הכלל האחר הזה נשמר היטב לגבי אותם עצמים, ובכל זאת יש במקרא חריגות ממנו. הנה דוגמאות: שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים (דברים א 23). "אנשים" במקום "איש". שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל (שמואל-א יז 7). "שקלים" במקום "שקל". וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים (בראשית נ 22). "שנים" במקום "שנה".

הקדמת שם הנספר למספר. ככלל, וגם במקרא, קודם מצוין המספר (למשל "שבע") ואחריו בא שם הנספר (למשל "פרות"). וכך יש לנו "שבע פרות", "ארבעים יום" וכדומה. אבל לפעמים הסדר מתהפך. לדוגמה: מִסְפָּרָם אֲנָשִׁים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אָלֶף (דברי הימים א ז 40); ועוד דוגמה: וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה (עזרא ח 15).

סמיכות. בלשון זמננו המספר ושם הנספר לא באים בסמיכות. "שבעה ימים" ולא "שבעת ימים"; "מאה אלף" ולא "מאת אלף". לעומת זאת במקרא מתקיימות  שתי הצורות גם יחד. דוגמה: לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים (מלכים-א יב 5); אבל גם: וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים (בראשית מב 17).  ועוד דוגמה: מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר (מלכים-ב ג 4); אבל גם: מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁ אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת (במדבר ב 9).

ארבעים שנים, ארבעים ימים

כמו הפרשה עצמה, גם ההפטרה לפרשת "וארא" מדברת על מכות שיוריד ה' על פרעה מלך מצרים ועל מצרים כולה. ובין שאר הדברים כתוב שם כך: וְעָרֶיהָ [של מצרים] בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה (יחזקאל כט 12). ובהמשך כתוב: מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה (שם, שם, 13).  במקרא המספר 40 אינו סתם מספר. הוא מופיע פעמים רבות, הרבה יותר ממספרים אחרים הנמצאים בסביבתו, וברוב מופעיו הוא מציין משכי זמן – ימים או שנים – של התרחשויות חשובות. ואפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של התרחשויות כאלה.

א. התרחשויות קולוסאליות בעלות חשיבות קוסמית, דתית או לאומית מהמעלה העליונה. יש במקרא לפחות שלוש התרחשויות מהסוג הזה: התרחשות אחת היא המבול – וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז 12). התרחשות שנייה היא עלייתו של משה על הר סיני – וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שמות כד 18). והתרחשות שלישית היא מסעם של בני ישראל במדבר – וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה (במדבר לב 13). להתרחשויות האלה יש מאפיינים משותפים: כאמור, שלושתן קולוסאליות – משנות את המצב היסודי של היקום או של עם ישראל; שלושתן נמשכות זמן ארוך מאוד ביחס לרגיל ולצפוי –  זמן כה ארוך עד שלפעמים כבר אין כוח לשאת אותן; ושלושתן מתרחשות על ידי פעולה ישירה של אלוהים.

ב. מצבים ואירועים הקשורים לבני ישראל וליחסיהם עם העמים הסובבים אותם. בנוסף לפסוק מיחזקאל על מצרים, הנה עוד דוגמאות:

המרגלים שוהים בארץ כנען ארבעים יום: וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם (במדבר יג 25). תקופות השקט בימי השופטים; למשל: וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן (שופטים ח 28). ישראל בידי הפלישתים: וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה (שופטים יג 1).

ג.  ציון זמנם של אירועים חשובים בחייהם של אישים. דוגמאות:

יצחק נושא אישה: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה … לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כה 20).  עשו נושא נשים: וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית … וְאֶת בָּשְׂמַת… (בראשית כו 34). יהושע נשלח לרגל את הארץ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי … לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ (יהושע יד 7). דוד מולך על ישראל: וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה (מלכים-א ב 11).

פרשת "שמות" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק א' פסוק 1 עד פרק ו' פסוק 1.

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרקים כז כח כט; או ירמיהו פרקים א ב; או יחזקאל פרק טז. 

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם הכינויים השונים של ארץ ישראל או עם ישראל.

כינוייה המקראיים של ארץ ישראל

פרשת "שמות" מספרת על מות יוסף, על מלך חדש שקם במצרים שלא ידע את יוסף והתעמר בבני ישראל, ועל ה' המטיל על משה שליחות: להוציא את בני ישראל ממצרים ולהעלותם "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי … " (שמות ג 8).

הפסוק שלעיל כולל שלושה כינויים לארץ ישראל: "ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש", "מקום הכנעני". יש במקרא שלל כינויים ותארים לארץ הזאת, רובם נמנים עם אחד מארבעה  סוגים עיקריים: כינויים המציינים את שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל; כינויים המציינים את שייכותה של הארץ לה'; כינויים על פי אלו שישבו בארץ לפני עם ישראל; כינויי שבח. להלן לקט של כינויים כאלה, מקובצים לפי ארבעת הסוגים שמצוינים לעיל. ליד כל כינוי מובא מקום במקרא (יחיד או לא יחיד) שבו מופיע אותו כינוי.   

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל: אדמת יהודה (ישעיהו יט 17); אדמת ישראל (יחזקאל יא 17); אדמת עמי (ישעיהו לב  13); אחוזת בני ישראל (יהושע כא 39); אחוזת עולם (בראשית מח 4); ארץ אבותיך (בראשית לא 3); ארץ אחוזתכם (ויקרא יד 34); ארץ בני ישראל (יהושע יא 22); ארץ ירושתו [ירושת עם ישראל] (דברים ב 12); ארץ ישראל (שמואל-א יג 19); ארץ מגוריך (בראשית יז 8); ארץ מושבותיכם (במדבר טו 2); ארץ העברים (בראשית מ 15); נחלת יעקב (ישעיהו נח 14); נחלת ישראל (שופטים כ 6); נחלת עבדי ה' (ישעיהו נד 17).

 ארץ ישראל שייכת לה': אדמת ה' (ישעיהו יד 2); אדמת הקודש (זכריה ב 16); ארץ אחוזת ה' (יהושע כב 19); ארץ ה' (הושע ט 3); מקום שֵם ה' צבאות (ישעיהו יח 7 ); נחלת ה' (יואל ב 17).

כינויים המאזכרים עמים שישבו בארץ לפני עם ישראל: ארץ כנען (בראשית יז 8); מקום הכנעני (שמות ג 8); ארץ האמורי (עמוס ב 10).

 כינויי שבח : ארץ דגן ותירוש (דברים לג 28); ארץ הרים ובקעות (דברים יא 11); ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג 8);  ארץ זית שמן (דברים ח 8); ארץ חיטה ושעורה (דברים ח 8); ארץ חמדה (ירמיהו ג 19); ארץ טובה ורחבה (שמות ג 8); ארץ הכרמל  (ירמיהו ב 7); ארץ נחלי מים  (דברים ח 7); ארץ תפארת ישראל (איכה ב 1); נחלת צבי (ירמיהו ג 19); ציון (ישעיהו י כד).

כינויָו המקראיים של עם ישראל

על פי מנהג האשכנזים, ההפטרה לפרשת "שמות" היא מישעיהו, מפרקים כז, כח, כט. כמו נבואות רבות אחרות של ישעיהו (ושל נביאים אחרים), גם הפרקים האלה עוסקים בעם ישראל, באויבי ישראל, ובמעשי ה'; אבל אנחנו מעלים מההפטרה עניין לשוני: כינויָו המקראיים של עם ישראל, והקשרים שבין כינויים אלה לכינוייה (המקראיים) של ארץ ישראל.

ארבעה כינויים שונים לעם ישראל נמצאים בהפטרה שלנו: "יעקב" (ישעיהו כז 6), "ישראל" (שם), "בני ישראל" (שם, כז 12), ו"בית יעקב" (שם כט 22). ארבעה אלה הם רק קומץ מתוך הכינויים הרבים שיש במקרא לעם ישראל. אנחנו עצמנו ליקטנו למעלה מחמישים כינויים שונים, והם מובאים בהמשך הדברים.

 רוב כינויי עם ישראל הם סמיכויות שהמילה הראשונה שלהן – הנסמך – משמעה "עַם". הנסמכים השכיחים הם "בית" (כמו "בית יעקב"); "בנֵי" (כמו "בני ישראל"); "גוי" (כמו "גוי חוטא"); "זרע" (כמו "זרע אברהם"); "עדה" (כמו "עדת ישראל"); "עם" (כמו "עם סגולה"); "קהל" (כמו "קהל ה"). ויש בעניין הזה הקבלה בין כינויי העם וכינויי הארץ: גם רוב כינויי הארץ הם סמיכויות, והנסמך שלהן משמעו "ארץ".  

על פי משמעם, אפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של כינויים לעם ישראל: סוג אחד הוא כינויים המציינים את אבות העם – אברהם, יעקב-ישראל, יהודה; למשל "זרע אברהם", "בני ישראל", "בית יעקב", "בני יהודה". סוג שני הוא כינויי קדושה והשתייכות לה'; למשל "עם ה' " או "גוי קדוש". והסוג השלישי הוא כינויים ותארים המצביעים על תכונותיו – החיוביות או השליליות  – של העם; למשל "גוי צדיק", "עם קשה עורף", "עם לבדד ישכון". וגם בעניין הזה יש הקבלה בין העם והארץ: סוגי הכינויים הקיימים לעם ישראל מקבילים כמעט לגמרי לסוגי כינוייה של לארץ ישראל.

הביטוי הברור ביותר להקבלה בין כינויי העם לכינויי הארץ, הוא אולי אותם זוגות של כינויים – כינוי לעם וכינוי לארץ – שיש להם אותו סומך; לדוגמה: בני ישראל – ארץ ישראל; עם ה'  – נחלת ה'; בני יעקב – נחלת יעקב; בני יהודה –  אדמת יהודה; עם עולם – אחוזת עולם.

 להלן כינויים לעם ישראל מקובצים על פי נסמכיהם. ליד כל כינוי מצוין מקום במקרא (יחיד או לא יחיד) שבו מופיע הכינוי.

בית: בית יעקב  (ישעיהו ב 5); בית ישראל (יחזקאל ג 5).

בני: בני יהודה (ירמיהו ז 30); בני יעקב (מלאכי ג 6); בני ישראל (בראשית לב 32);

בני ציון (תהילים קמט 2).

גוי: גוי גדול (דברים ד 7); גוי ה' (ישעיהו כו 15); גוי חוטא (ישעיהו א 4); גוי חנף (ישעיהו  י 6); גוי צדיק (ישעיהו כו 2); גוי קדוש (שמות יט 6).

זרע: זרע אברהם (תהילים קה 6); זרע יעקב (תהילים כב 24); זרע ישראל (מלכים-ב יז 20).

עדה: עדת בני ישראל (שמות טז 2); עדת ה' (במדבר כז 17); עדת ישראל (שמות יב 3).

עם: עם האלוהים (שופטים כ 2); עם הארץ (יחזקאל יב 19); עם לבדד ישכון (במדבר כג 19); עם בזוז ושסוי (ישעיהו מב 22); עם בני ישראל (שמות א 9); עם ה' (במדבר יא 29); עם יהודה (ירמיהו כו 18); עם ישראל (עזרא ב 2); עם כבד עוון (ישעיהו א 4); עם כלביא יקום (במדבר כג 24); עם מרדכי (אסתר ג ); עם מרי (ישעיהו ל 9); עם מרעיתו (תהילים צה 7); עם נבל ולא חכם (דברים לט 6); עם נחלה (דברים ד 20); עם סגולה (דברים ז 6); עם סורר (ישעיהו סה 2); עם סכל אין לב (ירמיהו ה 21); עם עברתי (ישעיהו י 6); עם עולם (ישעיהו מד 7); עם עז (ישעיהו כה 3); עם עני (צפניה ג 12); עם הקהל (ויקרא טז 33); עם קדוש (דברים כו 19); עם הקודש (ישעיהו סב 12); עם קשה עורף (דברים ט 6); עם תועי לבב  (תהילים צה 10); עם תורתי בליבם (ישעיהו נא 7).

קהל: קהל האלוהים (נחמיה יג 1); קהל ה' (במדבר טז 3); קהל ישראל (ויקרא טז 17); קהל עדת ישראל (שמות יב 6); קהל עם האלוהים (שופטים כ 2).

ויש עוד כינויים, כמו: גאולי ה' (ישעיהו סב 12); יעקב (במדבר כד 5); ישורון (דברים לב 15); ישראל (תהילים קמט 2); היהודים (אסתר ח 5); העברים (שמות ט 1); יושבי הארץ (הושע ד 1); ממלכת כוהנים (שמות יט 6).

פרשת "ויחי" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: בראשית מפרק מז פסוק כח עד וכולל פרק נ.

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרק ב.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביאור מילים נדירות (במקרא).

ביאור למילה שִׂכֵּל

פרשת "ויחי" מספרת על יעקב המתכונן למותו, ובתוך כך מברך את בניו ואת אפרים ומנשה בני יוסף. וכך מסופר: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה; שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר (בראשית מח 14). מה משמעו של הפועל שִׂכֵּל? על פי המשתמע מהסיפור המקראי שִׂכּוּל הוא שינוי הסדר הרגיל, ובפרט החלפת ימין ושמאל. כך מבאר מילון העברית המקראית את המילה הזאת וכך גם משמעותה בימינו. אבל אולי יש לפועל שִׂכֵּל עוד גוונים של משמעות.

שִׂכֵּל היא מילה יחידאית  – היא מופיעה במקרא (בבניין פִּעֵל) רק במקום הזה. וכיוון שכך, היא מאפשרת פרשנויות שונות. למשל, רש"י קושר בין שִׂכֵּל ל שֵׂׂכֶל; וכך הוא אומר: "שִׂכל את ידיו – בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור ואף על פי כן לא שת ימינו עליו".

קשר אחר שאולי קיים הוא בין שִׂכֵּל ל סִכֵּל. כידוע  שׂי"ן (שמאלית) וסמ"ך מתחלפות לפעמים ביניהן. לדוגמה: שׂכין (משלי כג 2) – סכין;  שִׂכלוּת (קהלת א 17) – סִכלוּת (קהלת ב 13); תפש – תפס. אם כך, ייתכן שגם במקרה הזה חלו חילופי עיצורים ולמעשה  שִׂכל בא מ סִכֵּל. ואכן יש לשתי המילים האלה רכיב משמעות משותף: שיבוש, הפרעה של הסדר המקובל.

ואולי יש עוד משהו. אולי יש קשר משמעות גם בין  שִׂכל ל שׂכלוּת (טיפשות); אולי הכתוב רומז לנו שמעשהו של יעקב (שִּכול ידיו) הוא שכלות, כמו שסבר כנראה יוסף: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו ׁ(בראשית מח 17).

ביאור למילה נמרצת

ההפטרה לפרשת "ויחי" מספרת על דוד המלך שימיו קרבים למות, והוא מצווה על שלמה בנו ללכת בדרכי ה', וגם לחסל כמה חשבונות לא גמורים. אחד החשבונות האלה הוא עם שמעי בן גרא שקילל את דוד בברחו מפני אבשלום. וכך כתוב על שמעי: וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל; הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו (שמואל-ב טז 8-7). ודוד אומר לשלמה: וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים; וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם … (מלכים-א ב 9-8).

מה משמעה של המילה נמרצת? לכאורה התשובה ברורה: משמעה (בפי דוד וגם בלשון ימינו) – חזקה, מלאת מרץ. ואכן מילון אבן שושן אומר: נמרץ = עז, תקיף; והוא גם מביא כדוגמה את דברי דוד ומפרש: קללה נמרצת = קללה חמורה.

הפועל מר"צ מופיע במקרא רק ארבע פעמים; שלוש פעמים בבניין נפעל (מלכים-א ב 8, איוב ו 28, מיכה ב 10), ופעם אחת בהפעיל (איוב טז 3). וכנראה שאין די במופעים האלה כדי לקבוע פרשנות מוסכמת. ואכן יש עוד ביאורים; להלן כמה מהם.

– מ.צ. קדרי אומר, ב"מילון העברית המקראית", ש נמרץ פירושו נחלש; ו"קללה נמרצת" היא קללה המביאה חולשה.

– רש"י, בבארו את הביטוי "קללה נמרצת", מפנה את הקורא לאיוב ו 28; שם כתוב: מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר. ועל הכתוב הזה רש"י אומר: "מה נמרצו – כמו קללה נמרצת, לשון 'דבר דבור על אופניו' (משלי כה); וכן 'נמלצו לחכי' (תהלים קיט) – כולן לשון מליצה הם. ולמ"ד מתחלפת ברי"ש". במילים אחרות, רש"י בעצם אומר כך: "קללה נמרצת" היא למעשה "קללה נמלצת" (למ"ד התחלפה ברי"ש), כלומר קללה רהוטה, אמורה היטב (דבר דבור על אופניו).

– רד"ק אומר: נמרצת = חזקה. והוא מוסיף שיש דרש המפרש את המילה נמרצת כראשי תיבות.

– ואכן ילקוט שמעוני מביא דרש המציג את המילה  נמרצת כראשי תיבות; וכך כתוב שם (ילקוט שמעוני, מלכים א' ב, סימן קע): "והוא קללני קללה נמרצת. אמר רבי אחא בר יעקב: נואף הוא; מואבי הוא; רוצח הוא; צורר הוא; תועבה הוא".