פרודוקטיביות, יעילות, אפקטיביות

פרודוקטיביות,  יעילות (efficiency),  אפקטיביות – שלוש המילים האלה מייצגות שלושה סוגים שונים של הערכת פעולות (הערכה במובן של evaluation); ויש מקום לעמוד על ההבדלים ביניהם, כמו גם על ההקשרים החברתיים של כל אחד מהם.

פרודוקטיביות. במאה הקודמת, לפחות עד מחציתה, המושגים "עבודה פרודוקטיבית" ו"פרודוקטיביות" רווחו בשיח החברתי-כלכלי הארץ-ישראלי.

המושג "עבודה פרודוקטיבית" (או "עבודה יצרנית") ייצג עבודה שמשתתפת באופן ישיר בתהליך הייצור של תוצרים מוחשיים כלשהם. עבודת שירותים, עיסוק בתיווך, מקצועות חופשיים, עשייה אינטלקטואלית, יצירה אומנותית – כל אלה לא נחשבו עבודה פרודוקטיבית. רק עבודה 'ממשית', בדרך כלל פיזית, כמו בחקלאות, בתעשייה, או בבניין, הייתה עבודה פרודוקטיבית. ו"פרודוקטיביות" – גבוהה או נמוכה – הייתה המידה שבה עבודה מסוימת או עיסוקים מסוימים היו פרודוקטיביים.

השימוש במושג "עבודה פרודוקטיבית" כפי שמושג זה מוגדר למעלה היה קשור בימים ההם למחשבה הציונית-סוציאליסטית (למשל זו של בר בורוכוב, 1881 – 1917) שלפיה אצל היהודים בגולה יש "פירמידה הפוכה" – בסיס צר של עבודה פרודוקטיבית ומעליו קומות רחבות של עבודה לא יצרנית. גם בקיבוצים רווח המושג הזה. עבודה בפלחה או ברפת כונתה "פרודוקטיבית" (או "מכניסה"), ועבודה במטבח או בבתי הילדים תויגה כ"לא פרודוקטיבית". והתנהלות כלכלית נכונה חייבה יחס 'נכון' בין סך העבודה הפרודוקטיבית לסך העבודה הלא פרודוקטיבית. ובאופן כללי, פרודוקטיביות נחשבה כערך יסוד, כבסיס לחברה יצרנית לא טפילית, כאנטיתזה לחיי הגולה, כתנאי לגאולת העם והאדם היהודיים.

20
.1955 ,Janos Nyari, Tractor Drivers Day
יעילות. יעילות מוגדרת ונמדדת באמצעות היחס שבין תוצאות אלו או אחרות לבין המשאבים שהושקעו בהשגת התוצאות האלה. מערכת יעילה יותר היא כזו שנותנת יותר תוצאות מאותם משאבים (או אותן תוצאות מפחות משאבים). אנשים, ארגונים, תהליכים, מכונות – כל אלה עשויים/עלולים להיות יעילים או לא יעילים. יעילות נתפסת כעניין טכני, כדבר שאפשר למדוד אותו במונחים כמותיים, כמטרה ביצועית. למשל: תפוקה לשעת עבודה של מפעיל ציוד מכני; יבול עגבניות לדונם של חממה; מספר הקילומטרים שנוסעת המכונית בליטר אחד של דלק.

החתירה ליעילות אמנם נחשבת כחיובית, בפרט בסביבה תעשייתית-תחרותית, אבל לפעמים היא נתפסת כשאיפה 'טכנוקרטית' שאינה מתחשבת בערכים ("פיטורי ייעול"), ואפילו נקשרת לניצול ולדורסנות. כמו אלו שהיו קיימים במאה ה-19 או עדיין קיימים במפעלי תעשייה במזרח אסיה, וכמו אלו שתוארו בספרים ובסרטים שונים. למשל בספר "הג'ונגל" של אפטון סינקלר, המספר על משחטות חזירים בשיקגו בסוף המאה ה-19;  או בסרט "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין.

אפקטיביות. אפקטיביות נמדדת על פי היחס שבין התוצאות המושגות בפועל לבין התוצאות המיוחלות. למשל, אם חוקים מסוימים חוּקקו כדי להפחית את מספר תאונות הדרכים אבל בפועל הם לא גרמו לצמצום התאונות, אזי אומרים שהם לא אפקטיביים. כפי שמובן מתוך ההגדרות, יעילות ו אפקטיביות הן שני מושגים נבדלים, ואפשר להמחיש את ההבדל ביניהן על ידי הדוגמה הבאה: פעולת פרסום מסוימת הייתה יעילה מאוד – שהיא הגיעה להרבה אנשים תוך עלות נמוכה יחסית; אבל היא הייתה לא אפקטיבית מפני המסר שלה לא השפיע על האנשים כפי שהמפרסמים ציפו שישפיע.

מודעות פרסומת

יפֵי המראה והתואר

ארבעה עשר גיבורות וגיבורים זכו בתארי יופי מטעם כותבי המקרא. ואלה התארים והזוכים בהם.

יפה: תמר אחות אבשלום בן דויד (שמואל ב' יג א); אבשלום ("יפה להלל") (שמואל ב' יד כה); אבישג השונמית (מלכים א' א ד).

יפה עיניים: דויד בן ישי (שמואל א' טז יב).

יפה/יפת תואר: רחל אשת יעקב (בראשית כט יז); יוסף בן יעקב (בראשית לט ו); אביגיל אשת נבל ודויד (שמואל א' כה ג); אסתר (אסתר ב ז).

יפה/יפת מראה: שרה אשת אברהם (בראשית יב יא); רחל (בראשית כט יז); יוסף (בראשית לט ו); דויד (שמואל א' יז מב), תמר בת אבשלום (שמואל ב' יד כז).

טוב תואר: אדוניה בן דויד (מלכים א' א ו).

טוב/טובת מראה: רבקה אשת יצחק (בראשית כד טז); דויד (שמואל א' טז יב); בת שבע אשת אוריה ודויד (שמואל ב' יא ב); ושתי המלכה (אסתר א יא); אסתר (אסתר ב ז).

איש תואר: דויד (שמואל א' ט זיח).

מלבד בעלי התארים המופיעים בשמותיהם, יש גם ששמם לא מפורש. למשל בנות איוב, שנאמר עליהן וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ (איוב מב טו); או גיבורת שיר השירים, שאהובה אומר לה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי (שיר השירים א טו).

david-face-760x985
Michelangelo's David

המקרא אינו מסביר את משמעותו המדויקת של כל תואר או את ההבדלים שבין תואר אחד לאחר. לדוגמה: על רחל כתוב  וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (בראשית כט יז); וגם על יוסף (בנה של רחל!) כתוב וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט ו). הדעת נותנת שאם כתוב באותו משפט גם "יפת תואר" וגם "יפת מראה", אזי יש הבדל משמעות כלשהו בין שני הביטויים האלה. אבל המקרא לא מבהיר מהו ההבדל הזה, וגם לא המילונים והפרשנים שחיפשתי אצלם.

כפי שאפשר לראות ברשימת התארים והזוכים, דויד המלך זכה בארבעה תארים; רחל, יוסף ואסתר זכו, כל אחד ואחת, בשני תארים; ויתר היפים זכו בתואר אחד בלבד. אם מספר התארים שגיבור זכה בהם משמש כמדד לעוצמת היופי שלו (כפי שאני מציע), הרי שארבעת המנצחים במצעד היופי המקראי הם דויד, רחל, יוסף ואסתר. את כל הארבעה האלה אפשר לכנות "יפים מקצועיים", שכן יופיים השפיע לא רק על חייהם ועל סביבתם, אלא גם על עם ישראל כולו: רחל, שבגלל היותה יפת תואר ויפת מראה יעקב התאהב בה. יוסף, שבגלל יופיו אשת פוטיפר הציקה והתנכלה לו והוא נשלח לבית האסורים, ומשם הובא אל פרעה. דויד, שיופיו הוא התכונה היחידה שהמקרא מציין כאשר שמואל מושח אותו להיות מיועד למלכות. ואסתר, שיופיה נשא אותה אל המלכות (ואל מיטתו של אחשוורוש), וממעמד זה הצילה את עמה.

כמו בימינו, גם במקרא תכונת היופי מיוחסת יותר לנשים מאשר לגברים: בין הזוכים בתארי היופי יש עשר נשים וארבעה גברים. וכל אחד או אחת מהזוכים בתארי היופי נמנה עם אחת משלוש משפחות: משפחת האבות והאימהות (שרה, רבקה, רחל ויוסף); משפחת דויד על נשותיו וצאצאיו (שמונה יפים ויפות); ומשפחת המלך אחשוורוש על נשותיו.

ירוק זה לא שם גנאי

כל צבע – יהא זה אדום, צהוב, או אחר כלשהו – הוא תחושה שחש אדם כתוצאה של קליטת גלי אור באורך מסוים. אנחנו מניחים שלכולנו יש אותה תחושה כאשר אנחנו רואים עצם בצבע מסוים. כולנו מסכימים שצבעם של העגבנייה ושל הדם הוא אדום וצבעם של הים והשמיים הוא כחול; וכן שאר הצבעים. אבל לרוב הצבעים ולמילים המייצגות אותם יש משמעויות גם מעבר לצבע הפיזיקלי. צבעים עשויים לשמש כמטפורות למושגים כלשהם, כסמלים של רעיון או של קבוצה (עם, מפלגה), כהוראות פעולה, כאות אזהרה ועוד. בעיון זה אנחנו מציינים משמעויות וסימולים עיקריים של הצבע הירוק.

מפליא הדבר, אבל המילה  ירוק במשמעות של צבע (כמו למשל "עץ ירוק") לא מופיעה במקרא. אמנם מופיעות המילים  יָרָק,  יֶרֶק, וגם  ירוׂק, אבל במשמעות של צמחים – דשא, פרי האדמה, או צמח מרעה. לדוגמה: כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, כָּלָה דֶשֶׁא, יֶרֶק לֹא הָיָה (ישעיהו טו ו). לעומת זאת דווקא הצבע  ירקרק כן מופיע: וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר […] נֶגַע צָרַעַת הוּא (ויקרא יג מט). כלומר  ירקרק במקום הזה קשור למחלה. גם בתלמוד הצבע הירוק מוזכר בקשר לעניין לא טוב. בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, דף ק"ג, עמוד ב') כתוב: "כשחלה רבי, נכנס ר' חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו: רבי מפני מה אתה בוכה? והתניא [אומר]: מת מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו; פניו למעלה סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו; …; פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים סימן יפה לו …".

על פי בראשית רבה פנים ירוקות הן סימן לכעס. איך? בספר בראשית (יד יד) כתוב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו [לוט] וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. ובראשית רבה (פרק מ"ג) מפרש את הביטוי "וירק את חניכיו" כך: "ר' יהודה אומר: הן [חניכיו של אברם] הוריקו פנים כנגד אברהם. אמרו [החניכים]: הרי מלכים [למשל מלך סדום] לא יכלו לעמוד בהם [באלה ששבו את לוט] ואנו יכולים לעמוד בהם?!". ויקיפדיה אומרת (בין שאר דברים): ירוק הוא סמל לקנאה, והביטויים "ירוק מקנאה" ו"הוריקו פניו" מדגימים את המשמעות הזאת.

DanteGabrielRossetti-TheDayDream
The Day Dream – Dante Gabriel Rossetti 

בארץ ישראל הציונית המושג  ירוק מייצג בדרך כלל ערכים חיוביים. בשנות החמישים להקת הנח"ל שרה שיר שנקרא 'ירוק ירוק זה לא שם גנאי' (המילים של מאיר מוהר והמנגינה של דב זלצר). הרעיון הכללי בשיר הזה הוא ש ירוק אולי נחשב אצל אלה או אחרים כשם גנאי, ככינוי לטירון שלא מכיר את העניינים; אבל אצלנו  ירוק הוא תואר מכובד שמייצג את הטבע ואת החקלאות. הבית החוזר בשיר הזה הולך כך: "ירוק, ירוק זה לא שם גנאי / ירוק זה שם טוהר וחסד / שם כבוד שפורח בגיא / ועולה מחלקת האספסת. / ועל כן, ועל כן רבותי / ירוק זה לא שם גנאי".  ויש עוד שירים, בעיקר מלפני קום המדינה, שבהם הירוק מסמל  את הטבע, את ההתחדשות הציונית, את ההתיישבות על האדמה. הנה שתי דוגמאות.

ט"ו בשבט היה (ועודנו) החג הירוק, גם אם לא כינו אותו כך. יצחק שנהר כתב את המילים ויואל וֶלבֶּה הלחין את המנגינה של השיר הבא ששרנו בילדותנו: "גם בעיר וגם בכפר / ילד קום ישכים, / ויצא לגיא ולהר עם שתילים ירוקים. / זה היום ניטע ונשתול / ונכה פה שורש. / עוד שנה ועוד שנה – / והנה פה חורש." שיר ילדים תמים לכאורה, אבל צפונות בו משמעויות ציוניות. למשל: השתילים הירוקים הם מטפורה לבני העם החוזר לארצו ונאחז באדמתו ("נכה פה שורש"). הביטוי "זה היום" מתכתב עם הפסוק בתהילים זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בו (קיח כד)ֹ.

שיר אחר שנושא את בשורת הירוק ידוע כשיר שאברהם הרצפלד, מאבות ההתיישבות העובדת, היה שר בעת שהיה נפגש עם חלוצי התיישבות, ובפרט בעת עליית יישוב חדש על הקרקע. השיר נקרא "שורו הביטו וראו"; המילים והמנגינה הם של זלמן חן. הבית החוזר הולך כך: "את, מכוש, טוריה וקלשון / נתלכדה בסערה / ונדליקה שוב / שוב את האדמה / בשלהבת ירוקה". מילים רוויות משמעות, סמלים ומטפורות.

בתרבות העולמית, ומתוך כך גם בעברית, המושג  ירוק קיבל בעשורים האחרונים משמעות חדשה – הוא מבטא מכלול של עניינים הקשורים להגנת הסביבה: הגנת כדור הארץ, הגנת הטבע, מניעת זיהום אוויר, מִחזור, חיסכון באנרגיה ועוד. ויש ארגונים ירוקים ומפלגות ירוקות ואידיאולוגיה ירוקה ותעשייה ירוקה ובתים ירוקים ושאר ירוקות.

יש עוד עניינים שהירוק מייצג, ונזכיר בקצרה רק שלושה: הצבע הירוק מסמל "אפשר לנוע, להתקדם" (רמזור ירוק), או "הכול תקין" (נורית ירוקה). הצבע הירוק הוא מסמלי האיסלם, ותחת הדגל הירוק המוסלמים כבשו חצי מהעולם העתיק; ואכן בדגליהן של רוב המדינות המוסלמיות מופיע מרכיב ירוק כלשהו. קו שביתת הנשק ששימש כגבולה של מדינת ישראל עד 1967 נקרא "הקו הירוק".

מחשבות מקראיות

כאשר בוחנים את מופעיה של המילה  מחשבה (על נטיותיה השונות) במקרא, רואים שיש שוני בין משמעותה והקשריה המקראיים לבין משמעותה המשתמעת בימינו. ונראה שאפשר להבחין בשלושה רכיבי שוני עיקריים.

א. אם נשפוט על פי מופעיה של המילה  מחשבה במקרא, האדם המקראי הרגיל אינו חושב מחשבות. חושבי המחשבות המקראיים הם ישויות מופשטות או נישאות; ובפרט: אלוהים; כלל בני ישראל; גויים שונים; אנשים רמי מעלה (למשל מלכים). והמחשבות של הישויות האלה אינן עוסקות במציאות היום-יומית, אלא בעניינים יסודיים של כלל העם, או כלל בני האדם, או אף כלל הבריאה. אולי משום כך כמעט תמיד המקרא מדבר על מחשבות (לשון רבים) ולא על מחשבה. הנה שתי דוגמאות:

וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה' וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ (מיכה ד יב).

ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם; הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים (תהילים לג י).

ב. מחשבות במקרא הן למעשה כוונות, תכניות פעולה, דרכי התנהגות. כדוגמה לכך אפשר להביא שוב את שני הפסוקים המוזכרים למעלה. בשניהם המחשבות מוקבלות לעצה; ועצה (בפסוקים האלה ובעוד מופעים במקרא) היא כוונה, תכנית פעולה. דוגמה נוספת: לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת ה' אֲשֶׁר יָעַץ אֶל בָּבֶל, וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים (ירמיהו נ מה).

ג. כאשר המקרא מדבר על מחשבות של בני אדם, כמעט תמיד אלה מחשבות רעות, כוונות זדון. דוגמאות:

סיפור המבול מתחיל כך: וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם (בראשית ו ה).

ישעיהו אומר על עם ישראל: מַחְשְׁבֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם (ישעיהו נט ז).

במגילת אסתר כתוב: וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ […] לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי  וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים (אסתר ח ג).

2sun.b4.nat-solomon-prophet0010
שלמה המלך, ענק המחשבה.

האם באמת צריך להסיק מהמקרא שהאדם המקראי לא חשב מחשבות רגילות? בוודאי שלא. אמנם המקרא אינו מרבה לתאר את מה שמתרחש בתודעתם של גיבוריו,  בכל זאת יש בו דיווחים רבים על חשיבה ומחשבות. אלא שהוא משתמש לכך במושגים ספציפיים שמייצגים את פעולות החשיבה הספציפיות שעליהן מדובר. הנה כמה מושגים כאלה, ולכל אחד גם דוגמה:

בחינה. הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן (איוב יב יא).

דמיון. אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים (אסתר ד יג).

הבנה. לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם (דברים לב כט).

 הֲגִייָה. כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם (משלי כד ב/

הקשבה. וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב (ישעיהו כא ז).

זיכרון. וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ (שמואל א' א יא).

חקירה.  וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב (דברים יג טו).

ידיעה. שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים (משלי ל יח).

תימהון. וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (בראשית מג לג).

תשומת לב. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' (שמות ט כא).

בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת -קללות בכלל ומקראיות בפרט

מהי מהותו של מעשה הקללה? אלו סוגי קללות יש? מה מאפיין את הקללות המקראיות?

ג'.ל. אוסטין (פילוסוף בריטי, 1960-1911) בספרו  איך עושים דברים עם מילים(J.L.Austin: How to do things with words)  מבחין, לצורך העניין שהספר עוסק בו, בין שלושה סוגים של מבעים. הראשון הוא מבעים קביעתיים, שעיקר תפקידם הוא העברת תוכן; למשל תיאורים, הבעת מחשבות, דיווחים. לדוגמה: "אתמול הטמפרטורות היו גבוהות מהרגיל"; "הרומן האחרון של עמוס עוז מצא חן בעיני מאוד". הסוג השני, על פי אוסטין, הוא מבעים שעצם אמירתם היא פעולה כלשהי של האומר; למשל בקשה, שאלה, הבטחה. לדוגמה: "אני מבטיח לדבר אתו עד יום חמישי". הסוג השלישי הוא מבעים שגורמים להתרחשות של דברים במציאות המוחשית, למשל על ידי כך שהם משפיעים על התנהלותו של השומע. לדוגמה, כאשר אומרים למישהו  "סגור בבקשה את הדלת", והוא אכן סוגר את הדלת.

על פי הניתוח הזה לאיזה סוג מבעים שייכות הקללות? הן בוודאי אינן רק העברת תוכן. אם כך (לפחות על פי אוסטין), קללה (וכן גם ברכה) שייכת לסוג המבעים המהווים פעולה, בדומה לבקשה או דרישה או החלטה. ומי שמאמין בכוחן של קללות להתגשם, בפרט של קללות אלוהיות, ישייך אותן לסוג השלישי, כלומר למבעים שגורמים לשינוי המציאות. כך או אחרת, קללות הן חלק מהתרבות ומהלשון העבריות עוד בתקופות קדומות, ותעדנה על כך קללות רבות שמופיעות במקרא ומהוות מרכיב חשוב בהשתלשלות של אירועים אלו או אחרים. להלן נתמקד בקללות המקראיות.

לכל מעשה קללה – מקראי או לא מקראי – יש ארבעה רכיבים עיקריים: המקלל; המקולל; סיבת הקללה; תוכן הקללה. ברוב הקללות המקראיות המקלל הוא ה' – באופן ישיר או באמצעות נביאיו. מסכת קללותיו של ה' מתחילה כבר עם האדם הראשון: אלוהים קוצף על אדם וחוה על שהפרו את איסוריו והוא מקלל אותם. לאדם הוא אומר: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ; כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג יט). ולחוה: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ (בראשית ג טז). אבל לא רק ה' מקלל. למשל, שאול מקלל את יהונתן בנו אחרי שזה עזר לדוד להימלט: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת; הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ (שמואל א' כ ל).

curse-of-ham
נח מקלל את בנו חם, בראשית פרק ט'.

ברוב הקללות המקראיות המקוללים הם בני ישראל, אם כי גם עמים אחרים מקוללים וגם בני אדם ספציפיים. דוגמה לעמים מקוללים היא משא הקללות שנושא עמוס על אויבי ישראל, למשל על ארם: וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן הֲדָד; וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת אָוֶן (עמוס א ד-ה). ובהמשך הדברים מקוללות גם עזה, צור, אדום ועמון. דוגמה אחת לקללות שהמקולל בהן הוא אדם ספציפי היא קללת שאול את יהונתן (המובאת לעיל), ודוגמה אחרת היא קללת נתן הנביא את דוד: כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת (שמואל ב יב יא). ולא רק בני אדם ועמים במקוללים; למשל, ירמיהו מקלל את יום היוולדו: אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ (ירמיהו כ יד).

סיבות הקללות המקראיות שונות ורבות, אבל כאשר המקלל הוא ה' והמקוללים הם בני ישראל, סיבת הקללה היא מעשיהם הרעים של ישראל ובעיקר אי מילוי מצוותיו של ה' ונְהיָה אחרי אלוהים אחרים. כמו שעולה מדברי ה' אל שלמה עם גמר בניית בית ה': אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם …  וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (מלכים א' ט ו-ז).

גם תכני הקללות המקראיות רבים ומגוונים. באופן כללי אפשר להבחין בין שלושה סוגי תכנים. הראשון הוא איחול רָעות; כמו למשל קללת ה' את אדם וחוה או קללת נתן את דוד. סוג שני הוא גידוף; כזו היא קללתו של שאול את בנו יהונתן ("בן נעוות המרדות"). ושלישי: קללת איום – אם… אז…; כאלה הם למשל דברי ה' אל שלמה המובאים לעיל.

דוגמה מצוינת למגוון התכנים שקללות עשויות לכלול היא קובץ הקללות המונומנטלי שבספר דברים פרק כח. הקובץ נפתח באזהרה כללית לעם ישראל: וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ (פסוק טו). ואחרי האזהרה באים חמישים ושלושה פסוקים רצופים מלאי  קללות מקללות שונות, והנה כמה מהן (בסוגריים מצוין הפסוק מתוך פרק כח).

אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה (טז). אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (יט). יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ (כב). יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר, מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ (כד). וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד (כו). יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב (כח). וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ (כט). בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ (לב). הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב (מג-מד). וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ (מח). וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ (נג). וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה (סו-סז).