סרפד וסילון, חוחים וחרולים

סרפד וסילון, חוחים וחרולים

כאשר בתנו רותי סיימה את לימודיה ב-M.I.T  (בוסטון, ארה"ב) נסענו לטקס הענקת התארים. הטקס נערך באחד הבקרים של חודש יוני, באחת החצרות של הקמפוס, תחת כיפת השמים. נכחו בו כ-3000 איש ואשה – בוגרים, מורים, חברים ובעיקר הורים. במשך כל שלוש השעות של הטקס (למעשה במשך כל אותו יום) ירד עלינו גשם. לא גשם זלעפות אלא גשם מתון, מן זרזוף כזה. אמנם המארגנים חילקו לבאי הטקס מעילי גשם חד פעמיים שהוכנו מראש למקרה (צפוי לגמרי) שירד גשם, וגם היו לנו מטריות, אבל בכל זאת הזרזוף הזה הטריד. באחת האתנחתות שבמהלך הטקס גברת אחת אחזה במיקרופון ודיברה אל הקהל כדי לעודד אותו וכדי להעביר את הזמן עד הפרק הבא. ובין שאר דבריה היא אמרה (בערך) כך: "גבירות ואדונים נכבדים; אתם אולי חושבים שמה שיורד עליכם עכשיו זה rain; אבל אני מאנגליה, ואצלנו באנגליה יש 18 מילים שונות לגשם, כל מילה מייצגת סוג גשם מסוים שונה מהאחרים; ואצלנו מה שיורד כאן עכשיו לא נקרא rain אלא drizzle".

לאנגלים יש הרבה שמות לגשם; ללָפִּים יש הרבה שמות לשלג; לסינים יש אולי הרבה מילים לאורז. האם גם ללשון העברית, למשל ללשון המקרא, יש התמחויות לשוניות מהסוג הזה, התמחויות שנוצרו מתוך הטבע והמציאות של ארץ ישראל? ובכן, אני מביא לפניכם התמחות אחת כזאת – קוצים. מתברר שבמקרא יש לפחות עשרים שמות שונים של קוצים, ומיד נביא אותם. אבל לפני כן, כמה הערות: א. רשימת הקוצים כוללת רק צמחים שהמילון לעברית מקראית מציין אותם כצמחים קוצניים. ב. יש שמות שמופיעים כאן בלשון רבים ויש שמופיעים בלשון יחיד–  וזאת על פי ההופעה השכיחה במקרא. ג. חלק מהשמות הם קיבוציים, כלומר מציינים צמחים קוצניים באופן כללי, למשל  קוץ או  דרדר. ד. ייתכן, כך אומרים המלומדים, שספרים שונים של המקרא נוקבים בשמות שונים לאותו צמח, ומכאן שמספר הצמחים הקוצניים שהמקרא מכיר אולי קטן ממספר השמות. ואלה הקוצים המקראיים: באשה; ברקן; דרדר; חֵדֶק; חוח; חרול; נעצוץ; סילון; סיר; סנה; סָרָבים; סרפד; צנים; צנינים; קוץ; קימוש; קמשון; שכים; שית; שמיר.

ככלל כותבי המקרא לא מתייחסים לקוצים כאל אובייקטים בזכות עצמם – הקוצים משמשים אותם בעיקר כסמלים וכמטפורות. קוצים הם סמל לחורבן ועזובה, כמו למשל בפסוק הבא: תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה (איוב לא מ). וקוצים הם גם מטפורה לאויבים ולגויים מציקים, לדוגמה: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִיבֹתָם (יחזקאל כח כד).

והנה עוד כמה פסוקים (או חלקי פסוקים) שבהם נזכרים הקוצים השונים:

וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ (בראשית ג יח).

וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם (במדבר לג נה).

אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים (שופטים ח ז).

וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת (ישעיהו ה ו).

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (ישעיהו נה יג).

כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ, וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב (יחזקאל ב ו).

דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק (משלי טו יט).

צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ; שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם (משלי כב ה).

וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים (משלי כד לא).

מודעות פרסומת

ישנן בנות

ישנן בנות

למילה  בת או  בנות יש כמה משמעויות. משמעות אחת היא "ילדה או ילדות ביחס להוריהן"; כמו "מיכל בת שאול", או "בנות לוט". משמעות שנייה היא השתייכות; כמו "בת ציון" או "בנות הכיתה". משמעות אחרת היא גיל, כמו "בת שלוש עשרה". ויש עוד כמה משמעויות, פחות שכיחות. אנחנו נעסוק כאן במשמעות אחת מסוימת – שונה מאלו שצוינו לעיל – ובמופעים שונים שלה.

הבה נסתכל על הפסוק הבא: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת (שיר השירים ב ב). מהי המשמעות של המילה  בנות בפסוק הזה? בוודאי לא "בנות להורים", ולא "השתייכות" וגם לא "גיל". אם כן, מהי? לשאלה הזאת אני מציע את התשובה הבאה:  בנות, בפסוק המובא לעיל (ובדומים לו), הן נערות המועמדות לאהבה, לרומנטיקה; מועמדות לא רק מטעמם של גברים כלשהם אלא גם מטעם עצמן ומיוזמתן. המרכיב הרומנטי הזה מתקיים בעיקר בצורת הרבים – בנות – ולא בצורת היחיד – בת. נרחיב וניתן דוגמאות.

המילה  בנות, כשהיא כוללת גוון רומנטי, מופיעה הרבה בשירים עבריים שנכתבו בארץ ישראל בעת החדשה. למשל, יש שירים כאלה שמתכתבים עם הרומנים הגדולים של ספר בראשית (יצחק ורבקה, יעקב ורחל), ומתוך כך הם גם כוללים מילים שקשורות לרומנים האלה, כמו  באר; עין; עדרים; כד; רועָה. דוגמה אחת היא מתוך שירם של יוסף לובן וברכה נאור: בֹּאנָה בֹּאנָה הַבָּנוֹת / מַהֵרְנָה לִשְׁאֹב מַיִם / בַּמִּשְׁעוֹל בֵּין הַגְּבָעוֹת / חִישׁ רֵדְנָה אֶל הָעַיִן. והשנייה היא מתוך שיר של עמנואל זמיר: ערב כבר ירד / בנות תבואנה / שיר פוצחות עם כד / בצחוק תרונָּה.

אבל ההקשר המקראי הוא רק אחד משלל ההקשרים הרומנטיים שהמילה  בנות מופיעה בהם בשירים בני זמננו. הדוברת בשיר "אני מצפת" של נתן אלתרמן אומרת: אֲבָל אֲנִי לַכֹּל, לַכֹּל / עוֹנָה בִּצְחוֹק גָּדוֹל: / אִם גַּם בָּנוֹת יֶשְׁנָן לָרֹב / אוֹתִי אֵין לַעֲזֹב!  ועוד של  אלתרמן, בשיר "אלימלך": יָא אֲנִי גֵּאָה / בֵּין בָּנוֹת מֵאָה / בִּי בָּחַר לוֹ לְרֵעָה.

בשנות הארבעים של המאה ה-20, כאשר העניינים הקיומיים-ביטחוניים (מלחמת העולם השנייה, המרי נגד השלטון הבריטי, הפלמ"ח, מלחמת השחרור) עמדו במרכז עולמו של היישוב, המושג  בנות קיבל גוון רומנטי נוסף: בנות הן חלק מההוויה ומההווי של היישוב הלוחם, והן הנערות של הבחורים הגיבורים. הרקע לציטוט הבא הוא מלחמת העולם השנייה, כאשר בחורים מארץ ישראל משרתים כחיילים בצבא הבריטי במלחמה נגד הנאצים. יחיאל חגיז כותב (בשיר שהולחן על ידי יששכר מירון והפך ללהיט עולמי): צֶאנָה! צֶאנָה / הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה: / חַיָּלִים בַּמוֹשָׁבָה / הֵנָּה! הֵנָּה! / אַל נָא תִּתְחַבֵּאנָה / מִבֶּן חַיִל אִישׁ צָבָא!

בנות הפלמ"ח לא היו כנראה ביישניות כמו בנות המושבה. על פי השירים של אותה תקופה הן היו שובבות ואקטיביות, כמו שמתברר מהשיר "מוטי" של חיים חפר. השיר הזה מספר על מוטי הפלמחניק האמיץ שמפגין אדישות כלפי הבנות המחזרות אחריו; והבנות מטכסות עצה איך לחדור אל ליבו: "בָּנוֹת, צָרִיךְ לִמְצֹא עֵצָה! / נוּ, נוּ, נַקְשִׁיבָה! / וּבְכֵן צָרִיךְ לִמְצֹא מוֹצָא מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ / אוּלַי נִפְתַּח עָלָיו פִּתְאֹם בְּאוֹפֶנְסִיבָה? / אַתְּ רַק שָׁכַחַתְּ שֶׁמּוֹטִי זֶה הוּא בַּפַּלְמָ"ח". דוגמה אחרת לאחוות בנות היא  השיר "נשים רוקדות" של יורם טהרלב: "באנה באנה באנה הבנות / בשמחה וגם בעצב / כך נרקוד לפי הקצב / אם נרצה או לא נרצה". בין הבנות יש לא רק אחווה אלא גם תחרות, כמו בשיר "ישנן בנות", גם הוא של טהרלב: "ישנן בנות, ישנן בנות  / אשר הולכות עם כל אחד / אם הן רואות בחור נחמד / הן מוכנות לטוס מייד / איתו אפילו עד אילת".

ויש גם אחוות בנים מול "הבנות", כמו זאת שמבוטאת בפזמון (שמחברו לא ידוע, אולי לא במקרה) שמושר כביכול מפי בחורים, במנגינתו של מרש האבל הידוע של שופן: "כל הבנות הן יצור של השטן / חוץ מאף אחת אני שונא את כולן / הן מקור הרשע / הן מקור הפשע / כל הבנות הן יצור של השטן". (בנות, אל תיקחו את זה ברצינות, הם סתם משתחצים).

מסעדה מקראית – כיכר העיר

מסעדה מקראית – כיכר העיר

אוכל ומשקה כיד המלך, כולם כשרים ואין בהם טמא

תפריט
————————————————————
לחמים ומצות
מבחר לחמים על השולחן: סולת חיטים, שעורים, דוחן, כסמים [וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם; בראשית יח ה].
חלת לחם שמן [וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת; שמות כט כג].
רקיקים [וְרָקִיק אֶחָד; שמות כט כג].
מצות בנוסח מצרים [וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת; שמואל א כח כד].
פת טבולה בחומץ [וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ; רות ב יד]
————————————————————-
מאכלי חלב
כוס חלב ממותק בדבש [אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; שמות ג ח]
חמאה בספל אדירים [בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה [שופטים ה כה].
חריצי חלב (גבינה) [וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף; שמואל א י זיח]
————————————————————
מנות ראשונות
צלחת יָרָק בשמן זית: קישואים, אבטיחים, בצלים, שומים [אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים; במדבר יא ה].
מרק בשר ישר מהפרור [הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר; שופטים ו יט]
נזיד עדשים או פול [וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים; בראשית כה לד].
ביצים מהמחבת [וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת; ישעיהו י יד]
————————————————————

בשרים
הבשרים עשויים באחת משלוש דרכים: כמעט נא, מבושל, צלי אש [אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ [שמות יב ט].
עגל מרבק על גחלים, כמעט נא [וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת, וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; שמואל א כח כד].
גדי עִזים עשוי טוב [וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים; שופטים ו יט] .
שה כבש בן שנה בתנור [שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים; שמות יב ה].
טלה חלב ביצהר, מבושל בכירים [וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד; שמואל א ז ט]
פרי הציידים: צבי או איל או יחמור [לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר; מלכים א' ה ג].
כל הבשרים מוגשים עם תוספות מפרי האדמה [וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה; דברים כו ב]
———————————————————–
דגים
דגי יאור על האש, עם בצל ושום [זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם; במדבר יא ה]
————————————————————-
עוף
שלו צלוי, בקצח או בכמון [וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו; במדבר יא לב].
ברבורים אבוסים בתנור [וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים; מלכים א' ה ג]
————————————————————
עוגות
עוגת סולת [מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת; בראשית יח ו]
עוגת שעורים [וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה; יחזקאל ד יב]
עוגת מצות אפויה [וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת; שמות יב לט].
עוגת רצפים (עוגה עשויה על פחמים לוהטים) [וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם; מלכים א' יט ו].
צפיחית בדבש [וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ; שמות טז לא].
לביבה חמה ומתוקה [תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת; שמואל ב ' יג ו].
אשישת תפוחים (עוגת פירות) [חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת; שמואל ב ' ו יט].
————————————————————–
יבשים, קלויים, מתוקים
סל צמוקים ודבלים [וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים שמואל א כה יח]
סל פיצוחים: בטנים, שקדים ואגוזים [בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים; בראשית מג יא]. [אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי; שיר השירים ו יא].
קלי (דגן קלוי) [וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי; שמואל א כה יח].
צפחת דבש [אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ; דברים ח ח].
————————————————————-
פירות
קערת פירות טריים: ענבים, תאנים, תמרים, תפוחים, רמון [הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה רִמּוֹן גַּם תָּמָר וְתַפּוּחַ; יואל א יב].
————————————————————–
משקאות
כד מים חיים ממעיינות עין גדי
גביע יין (שישית ההין) מכרמי יהודה [וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת; ירמיהו לה ה]
נבל תירוש [וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב; יהושע ד יא].
עסיס מהרי תקוע [וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, עמוס ט יג].
כוס ממתקים [לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים; נחמיה ח י]

דרך ומשעול, כביש ומסלול

דרך ומשעול, כביש ומסלול

בימינו דרכים הן בעיקר כבישי אספלט שמכוניות נוסעות בהם. וכשרוצים לסלול כביש מביאים מכונות שונות וחומרים שונים וסוללים. אבל בארץ ישראל המקראית דרכים נועדו קודם כל ובעיקר להליכה – של בני אדם ושל בהמות. וזוהי כנראה הסיבה לכך שמושגים שונים הקשורים לדרכים מקורם ברגליים ובהליכה. אני מצאתי את הדוגמאות הבאות, ואולי יש עוד.
דֶּרֶך – לדרוך. משמעות אחת של הפועל לדרוך היא לצעוד, ללכת; לדוגמה: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (במדבר כד יז). משמעות שנייה היא לרמוס; לדוגמה: וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע (עמוס ט יג). משתי המשמעויות האלה נובע הקשר הכפול בין דֶּרך ל לדרוך: דרך קיימת על מנת שידרכו-ילכו בה; והיא נוצרת (לפחות בימי המקרא) על ידי דריכה-רמיסה. ולצד הדרך (הכביש) העירונית יש מדרכה המיועדת להליכה.
משעול – שַׁעַל. אם נחפש רק בעברית המקראית לא נמצא קשר בין משעול ל שעל. משעול הוא שביל; לדוגמה: וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים – גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה (במדבר כב כד). ו שַׁעַל (במקרא) הוא חופן; לדוגמה: בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם (יחזקאל יג יט). אבל כבר בימי הביניים, ובוודאי בימינו, המשמעות העיקרית של שעל היא צעד, פסיעה, מדרך כף רגל ("על כל צעד ושעל"). ומכאן מתבקשת ההנחה שיש קשר בין משעול ל שעל, גם אם לא ברור איך ומתי נוצר הקשר הזה.
כביש – לכבוש. כביש היא מילה חדשה בעברית, ומקורה בשורש כב"ש. על פי מילון העברית המקראית המשמעות (הראשונה) של כָּבַש היא "דרך ברגלו"; לדוגמה: וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע (זכריה ט טו). הקשר בין לכבוש-לצעוד לבין דרך מומחש בשירה של רחל "אל ארצי": "רק עץ ידי נטעו / חופי ירדן שוקטים, / רק שביל כבשו רגלי / על פני שדות".
מסילה, מסלול – לסלול. במילון אבן שושן לפועל סָלַל יש שתי משמעויות הנוגעות לענייננו. הראשונה: כבש, התקין דרך על ידי יישור הקרקע וכבישתה; ומכאן גם מסילה ומסלול; לדוגמה: סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (ישעיהו סב י). והשנייה: דחס, לחץ. ויש גם להסתולל, שגם משמעותו היא לרמוס, לכבוש. ובכן: מסילה קשורה לפועל לסלול, לסלול מתקשר אל לכבוש, ו לכבוש אל לדרוך.

ארץ, שמיים, ים

50863-large
'Joseph Mallord William Turner,'Study of Sea: Stormy Sky

מהן משמעויותיהן המקראיות של המילים  ארץ, שמים, ו ים? שלוש המילים האלה מייצגות כמובן עצמים קונקרטיים המהווים חלק מהעולם המוחשי. הארץ היא האדמה שמתחת לרגלינו; השמים הם החלל שמעל ראשנו; הים הוא הים הגדול שבני אדם שוכנים לחופו וגם משייטים בו. כדוגמה למשמעויות האלה אפשר לתת את ההיגדים המקראיים שלהלן:

ארץ: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא (בראשית כג טו).

שמים: וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה (שמות ט י)

ים: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל … (יהושע ט א).

עם זאת, לשלוש המילים האלה, בעיקר כאשר הן באות ביחד, יש במקרא משמעות נוספת: הן מייצגות את כלל היקום. אם אדם בן זמננו יישאֵל מהם מרכיבי היקום הוא יענה "חומר ואנרגיה", או "אטומים ומולקולות", או "גלקסיות ושמשות", וכיוצא באלו תשובות מודרניות. אבל על פי המקרא מרכיביו של היקום הם הארץ, השמים והים; כפי שאפשר לראות בדוגמאות הבאות:

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם. (שמות כ י).

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ; יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ (תהילים צו יא).

גם בעלי החיים במקרא נחלקים בהתאם לכך: על הארץ – חיות; בשמים – עופות; ובים – דגים. כמו שכתוב: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א כח).

מאחר שהשתמשנו במילה  יקום על פי משמעותה היום, ראוי לציין שהיא אמנם מופיעה כבר במקרא, אבל משמעותה שם שונה.  יקום במקרא הוא כל הדברים – גם יצורים גם רכוש – אשר על פני האדמה. וכך כתוב: וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (בראשית ז ד). המילה המקראית הקרובה למילה  יקום במובנה העכשווי היא  תבל. לדוגמה: וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם, יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל (שמואל ב' כב טז). וגם: לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, אַתָּה יְסַדְתָּם (תהילים פט יב).

מספרים חשובים במקרא

%d7%90%d7%97%d7%93-%d7%9e%d7%99-%d7%99%d7%95%d7%93%d7%a2-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%a7%d7%99%d7%a8-1990-%d7%9b%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%93
אחד מי יודע, מתוך קיר. כוריאוגרפיה אוהד נהרין, צילום גדי דגון.

ספרי המקרא, בעיקר הסיפוריים שבהם (ספרי התורה, ספרי נביאים ראשונים, אסתר, דברי הימים ועוד), מלאים במספרים. כל כך הרבה מספרים יש בספרים האלה עד שנראה כאילו היה לכותבי המקרא עניין מיוחד בהיבטים המספריים של היקום.

לכאורה מבחינתו של המקרא כל המספרים המופיעים בו חשובים באותה מידה;  אבל בחינת העניין הזה מעלה שיש במקרא מספרים חשובים ויש מספרים רגילים (כלומר שאינם חשובים). המספרים החשובים הם אלה שמופיעים במקרא שוב ושוב הרבה פעמים; או אלה שקשורים להתרחשויות ייחודיות; או אלה שמייצגים משמעויות רחבות וכלליות מעבר לייצוג מציאות כמותית זו או אחרת. מי הם המספרים החשובים ומדוע הם חשובים? בכך עוסקים הדברים שלהלן.

אחד – היחיד והמיוחד

במתמטיקה המספר  אחד הוא מהות יחידאית ומיוחדת, ולא נפרט. וגם במקרא אחד מאפיין מהויות יחידאיות ומיוחדות. האחת היא אלוהים; כמו שכתוב בפסוק המכונן: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד). השנייה היא עם ישראל, כמו שכתוב: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב' ז כג). וגם ארץ ישראל, שהרי כתוב גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ; ואין הארץ (עם ה"א היידוע) אלא ארץ ישראל.

אחד הוא גם המספר הראשון שמצוין במקרא. הוא מופיע כבר בפרק הראשון של הספר הראשון, בתיאור היום הראשון לבריאה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה). מדוע כתוב 'אחד' ולא 'ראשון' (כפי שמתבקש לכאורה)? על זה אומר רש"י: "היה לו לכתוב 'יום ראשון', כמו שכתוב בשאר הימים – שני, שלישי, רביעי. למה כתב 'אחד'? לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני". בכך מציג רש"י עוד קשר משמעות בין  אחד לבין אלוהים.

שְנים – זוגיות ותחרות

מעבר לתפקידו המספרי הרגיל,  שנים מייצג במקרא בעיקר שני עניינים. האחד הוא זוגיות – זכר ונקבה. כמו שכתוב: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָהַ (בראשית ז ט). העניין השני הוא התחרות האכזרית, לפעמים עד מוות, בין שני אחים על הבכירוּת ועל הנבחרוּת. אמנם המילה  שנים לא מופיעה בהכרח בסאגות המקראיות האלה, אבל המושג  שניים קיים ומניע את העלילות. וכך עולים אל הזירה שנים-שנים – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, אפרים ומנשה. וגם שאינם אחים – שרי והגר, שאול ודוד, רחבעם וירבעם.

שלושה – עמים וזמנים

עניין אחד שבגינו המספר  שלושה חוזר שוב ושוב במקרא הוא שְלָשות האנשים (ובפרט האחים) מולידי עמים ומנהיגיהם: שלושת בני נוח– שם חם ויפת – שמהם נולדו כל בני האדם שלאחר המבול; שלושת בני תרח – אברהם, נחור והרן – שמהם יצאו בני ישראל (רבקה, לאה ורחל היו מצאצאי נחור והרן); שלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב; שלושת בני עמרם – משה, אהרן ומרים – מנהיגי יציאת מצרים והמסע במדבר; שלושת המלכים הראשונים, מייסדי הממלכה – שאול, דוד ושלמה. עניין שני שהמספר  שלושה מייצג הוא  משך זמן – שלוש שנים, שלושה חודשים, ובעיקר שלושה ימים. משך הזמן "שלושה ימים" מופיע במקרא ביותר משלושים התרחשויות שונות; לדוגמה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים (שמות י כב). כדי להשוות, "ארבעה ימים" או "חמישה ימים" לא מופיעים במקרא כלל (או אולי פעמים ספורות בלבד). השוואה כזאת מלמדת שהביטוי "שלושה ימים" אינו מייצג בהכרח שלושה ימים בדיוק, אלא משך זמן קצר כלשהו של כמה ימים.

ארבעה – מרחב, בנים

המספר  ארבעה מופיע במקרא פעמים רבות ומונה דברים שונים. עם זאת בולט הקשר שלו לשני עניינים. עניין אחד הוא ישויות ועצמים מרחביים – כיוונים, ישויות גיאוגרפיות, מבנים וכדומה. הנה כמה דוגמאות: ארבע רוחות השמיים (וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחוֹת מֵאַרְבַּע קְצוֹת הַשָּׁמַיִם; ירמיהו מט לו); ארבע כנפות הארץ (ראו למשל ישעיהו יא יב); ארבעת נהרות עדן (וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים; בראשית ב י); תכנית המשכן (למשל: וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים … וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף; שמות לו לו); תכנית המקדש (ראו מלכים א' פרק ז). וגם בתיאור המרכבה שראה יחזקאל המספר  ארבעה חוזר שוב ושוב (ראו יחזקאל פרק א).

העניין השני הוא ארבעה בנים. לכמה וכמה דמויות מקראיות – לאו דווקא דמויות מפתח – היו ארבעה בנים; והמקרא (ובפרט ספר דברי הימים א') מדגיש את המספר הזה. לדוגמה: וְלִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפוּאָה יָשׁוּב וְשִׁמְרוֹן – אַרְבָּעָה (דברי הימים א' ז א). הד להדגשה המקראית הזאת נמצא  בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה").

שבעה – משך הזמן

המספר  שבעה מופיע במקרא לרוב, במיוחד בקשר למועדי קודש וחגים: שבעת ימי השבוע ובפרט יום השבת (כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ; שמות כ י); שבעת ימי הפסח (ויקרא כג ו); שבע השבתות שבין הנפת העומר לחג השבועות (ויקרא כג טו); השבתון שבחודש השביעי (ויקרא כג כד); שבעת ימי חג הסוכות (ויקרא כג לד); שבעת מועדי ישראל (כפי שהם נמנים ב-ויקרא פרק כג ); שבע שנים למניין השמיטה (דברים טו א); שבע שבתות שנים למניין היובל (וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה (ויקרא כה ח). וישנן גם שביעיות שאינן קשורות לקדושה, כמו פעמיים שבע השנים שעבד יעקב עבור רחל, ופעמיים שבע השנים – הטובות והרעות – שעברו על מצרים.

שנים עשר – שבטי ישראל

חשיבותו של המספר  שנים עשר במקרא מתחילה ממספר בני יעקב וממספר שבטי ישראל. יש לשים לב שאין התאמה של אחד לאחד בין שתי הקבוצות האלה. מצד אחד יש בני יעקב שאין בגינם שבטים (לוי ויוסף); מצד שני יש שבטים שאינם בגין בני יעקב (אפרים ומנשה, שהם בני יוסף); אבל המספר  שנים עשר נשמר. גם לישמעאל היו שנים עשר בנים, כמו שהבטיח ה' לאברהם: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ; הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ  … שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד (בראשית יז כ). ובעקבות מספר שבטי ישראל באות קבוצות אחרות בנות שנים עשר אנשים; למשל שנים עשר נשיאי ישראל (ראו במדבר יז כא),  או שנים עשר האנשים ששלח יהושע לעבור את הירדן לפני ארון ה' ולהניח אבנים לזיכרון האירוע ב (יהושע ד ד-ו).

שנים עשר הוא גם מניין חודשי השנה. עובדה מספרית זו מצוינת במקרא רק בעקיפין. פעמים רבות נזכר במקרא חודש זה או אחר באמצעות מספרו הסידורי (המתייחסים לחודש ניסן, שהוא החודש הראשון), למשל החודש השלישי או העשירי, או השנים עשר (מלכים ב' כה כז); אבל לא נזכר (כמובן) חודש שמספרו גבוה משנים עשר. ציון עקיף אחר לכך שיש שנים עשר חודשים בשנה נמצא בדיווח על שלמה שמינה שנים עשר ניצבים על כל ישראל, וכל אחד מהם היה חייב לכלכל את המלך חודש אחד בשנה: וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל; וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ – חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל הָאֶחָד לְכַלְכֵּל (מלכים א' ד ז).

ארבעים – משך זמן ארוך

המספר ארבעים מופיע במקרא פעמים רבות, בעיקר כמשך זמן – ארבעים ימים או ארבעים שנים. הרשימה ארוכה ונביא רק חלק ממנה:

ארבעים יום וארבעים לילה ירד הגשם על הארץ (סיפור המבול, בראשית ז יב).

יצחק היה בן ארבעים שנה כאשר לקח את רבקה (בראשית כה כ); וגם עשו היה בן ארבעים שנה כאשר נשא אישה (בראשית כו לד).

משה היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד יח).

בני ישראל היו במדבר ארבעים שנה (דברים ח ב).

האנשים ששלח משה לתור את הארץ שבו אחרי ארבעים יום (במדבר יג כה).

יהושע היה בן ארבעים שנה כאשר נשלח על ידי משה לרגל את הארץ (יהושע יד ז).

שלוש פעמים כתוב בספר שופטים "ותשקט הארץ ארבעים שנה".

בסיפור דוד וגלית – ארבעים יום, השכם והערב, התייצב גלית מול מחנה בני ישראל (שמואל א' יז טז).

דוד מלך על ישראל ארבעים שנה (מלכים א' ב יא). וגם שלמה מלך ארבעים שנה (מלכים א' יא מב).

הדבר המשותף לכל ההתרחשויות האלה שמשך זמנן ארבעים – ארבעים ימים או ארבעים שנים – הוא זמנן הארוך מאוד ביחס לרגיל ולצפוי; כה ארוך עד שלפעמים כבר אין כוח לחכות לסיומן; ארוך מהמצופה בגלל מעורבות אלוהית. כך גשם המבול; כך בני ישראל במדבר; כך משה על ההר; כך יתר ההתרחשויות שמשכן ארבעים – ימים או שנים.

לראות, להביט, להתבונן

הבה נתבונן בשלושת הפעלים  לראות, להביט, להתבונן. שלושתם עניינם ראייה, אבל יש ביניהם הבדלים.

לראות הוא פעולת הראייה כשלעצמה, שלא נעשית בהכרח מתוך התכוונות לראות את הדבר שאותו רואים; לדוגמה: "הוא לא רואה כל כך טוב"; "ראיתי שעץ הרימון פורח". משמעות נוספת של  לראות היא ראייה כללית, כוללנית; למשל: "במוצאי שבת ראינו סרט יפה"; "לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן".

להביט משמעו לכוון את הראייה אל דבר מסוים כדי לראות אותו היטב; לדוגמה: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים (בראשית טו ה). ליד  להביט, שהוא פועל מתקופת המקרא, נמצא הפועל  להסתכל, מתקופת התלמודים, שמשמעותו דומה מאוד לזו של  להביט; דוגמה: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (משנה, מסכת אבות, ד, כו).

להתבונן משמעו להביט מתוך תשומת לב לפרטי הדברים; לדוגמה: וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי (מלכים א' ג כא). פועל שמשמעותו דומה הוא  לצפות, שמשמעו להתבונן במראֶה או בהתרחשות רחבים או ממושכים יחסית, בדרך כלל בלי להיות מעורבים בהתרחשות עצמה; לדוגמה: "אתמול צפינו במשחק של מכבי תל אביב נגד ברצלונה".

rftbac_caravaggio_narcissus
Narcissus by Caravaggio

עכשיו נאזין לפעלים  לשמוע, להקשיב, להאזין .

לשמוע הוא פעולת השמיעה כשלעצמה, שלא נעשית בהכרח מתוך התכוונות לשמוע את הקול שאותו שומעים; לדוגמה: "שמעתי קולות רמים ויצאתי לראות מה קרה". משמעות נוספת היא שמיעה כללית, כוללנית; כמו: "אתמול שמענו קונצרט יפה"; " לא שמעתי ממנו דבר".

להקשיב  משמעו לכוון את השמיעה אל קול מסוים כדי לשמוע אותו היטב; לדוגמה: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם (ישעיהו מח יח).

להאזין משמעו להקשיב מתוך תשומת לב לפרטי הדברים; לדוגמה: "האזנתי אתמול לנאומו של ראש הממשלה ולא שמעתי כל דבר חדש".

 

אני מפנה את תשומת לבכם לכך שאותה הגדרה  – תוך החלפה מתאימה של מילים מסוימות   – משמשת גם לפועל  לראות וגם לפועל  לשמוע; ושאותה הגדרה (שנייה במספר)  שמשמשת עבור  להביט משמשת גם עבור  להקשיב; וגם שאותה הגדרה (שלישית במניין) שמשמשת עבור  להתבונן משמשת גם עבור  להאזין. ומתוך כך רואים שיש הקבלה בין שלָשת הפעלים  לראות-להביט-להתבונן על יחסי המשמעות שביניהם, לבין שלשת הפעלים  לשמוע-להקשיב-להאזין על יחסי המשמעות שביניהם. ואפשר גם לומר כך: הפועל  לראות אנאלוגי לפועל  לשמוע; להביט אנאלוגי ל להקשיב; ו להתבונן אנאלוגי ל להאזין.

יחסי משמעות דומים קיימים גם בתוך שלָשת פעלי הדיבור:  לדבר, לאמור (לומר), להגיד: גם בשלָשה הזאת יש עליה באינטנסיביות הפעולה מפועל אחד לשני, כפי שאפשר לראות מתוך הצגת משמעויותיהם.

לדבר היא פעולת הדיבור כשלעצמה. הדברים המדוברים יכולים להיות לכאורה גם חסרי משמעות; ואפשר לדבר גם בלי שמישהו יקשיב (לפעמים אני מדבר אל עצמי).

לאמור משמעו לדבר דברים בעלי משמעות; לדוגמה: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר (בראשית ח טו).  וידבר – זאת פעולת הדיבור כשלעצמה; לאמור – זהו תוכנם של הדברים המדוברים.

להגיד משמעו לומר דברים למישהו קונקרטי; לדוגמה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור"  (ההגדה של פסח).

ראייה, שמיעה, דיבור – שלושתם אמצעי קשר של האדם עם סביבתו, ולא פלא שיש להם מאפיינים משותפים.