כאשר בתנו רותי סיימה את לימודיה ב-M.I.T (בוסטון, ארה"ב) נסענו לטקס הענקת התארים. הטקס נערך באחד הבקרים של חודש יוני, באחת החצרות של הקמפוס, תחת כיפת השמים. נכחו בו כ-3000 איש ואשה – בוגרים, מורים, חברים ובעיקר הורים. במשך כל שלוש השעות של הטקס (למעשה במשך כל אותו יום) ירד עלינו גשם. לא גשם זלעפות אלא גשם מתון, מן זרזוף כזה. אמנם המארגנים חילקו לבאי הטקס מעילי גשם חד פעמיים שהוכנו מראש למקרה (צפוי לגמרי) שירד גשם, וגם היו לנו מטריות, אבל בכל זאת הזרזוף הזה הטריד. באחת האתנחתות שבמהלך הטקס גברת אחת אחזה במיקרופון ודיברה אל הקהל כדי לעודד אותו וכדי להעביר את הזמן עד הפרק הבא. ובין שאר דבריה היא אמרה (בערך) כך: "גבירות ואדונים נכבדים; אתם אולי חושבים שמה שיורד עליכם עכשיו זה rain; אבל אני מאנגליה, ואצלנו באנגליה יש 18 מילים שונות לגשם, כל מילה מייצגת סוג גשם מסוים שונה מהאחרים; ואצלנו מה שיורד כאן עכשיו לא נקרא rain אלא drizzle".
לאנגלים יש הרבה שמות לגשם; ללָפִּים יש הרבה שמות לשלג; לסינים יש אולי הרבה מילים לאורז. האם גם ללשון העברית, למשל ללשון המקרא, יש התמחויות לשוניות מהסוג הזה, התמחויות שנוצרו מתוך הטבע והמציאות של ארץ ישראל? ובכן, אני מביא לפניכם התמחות אחת כזאת – קוצים. מתברר שבמקרא יש לפחות עשרים שמות שונים של קוצים, ומיד נביא אותם. אבל לפני כן, כמה הערות: א. רשימת הקוצים כוללת רק צמחים שהמילון לעברית מקראית מציין אותם כצמחים קוצניים. ב. יש שמות שמופיעים כאן בלשון רבים ויש שמופיעים בלשון יחיד– וזאת על פי ההופעה השכיחה במקרא. ג. חלק מהשמות הם קיבוציים, כלומר מציינים צמחים קוצניים באופן כללי, למשל קוץ או דרדר. ד. ייתכן, כך אומרים המלומדים, שספרים שונים של המקרא נוקבים בשמות שונים לאותו צמח, ומכאן שמספר הצמחים הקוצניים שהמקרא מכיר אולי קטן ממספר השמות. ואלה הקוצים המקראיים: באשה; ברקן; דרדר; חֵדֶק; חוח; חרול; נעצוץ; סילון; סיר; סנה; סָרָבים; סרפד; צנים; צנינים; קוץ; קימוש; קמשון; שכים; שית; שמיר.
ככלל כותבי המקרא לא מתייחסים לקוצים כאל אובייקטים בזכות עצמם – הקוצים משמשים אותם בעיקר כסמלים וכמטפורות. קוצים הם סמל לחורבן ועזובה, כמו למשל בפסוק הבא: תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה (איוב לא מ). וקוצים הם גם מטפורה לאויבים ולגויים מציקים, לדוגמה: וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִיבֹתָם (יחזקאל כח כד).
והנה עוד כמה פסוקים (או חלקי פסוקים) שבהם נזכרים הקוצים השונים:
למילה בת או בנות יש כמה משמעויות. משמעות אחת היא "ילדה או ילדות ביחס להוריהן"; כמו "מיכל בת שאול", או "בנות לוט". משמעות שנייה היא השתייכות; כמו "בת ציון" או "בנות הכיתה". משמעות אחרת היא גיל, כמו "בת שלוש עשרה". ויש עוד כמה משמעויות, פחות שכיחות. אנחנו נעסוק כאן במשמעות אחת מסוימת – שונה מאלו שצוינו לעיל – ובמופעים שונים שלה.
הבה נסתכל על הפסוק הבא: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת (שיר השירים ב ב). מהי המשמעות של המילה בנות בפסוק הזה? בוודאי לא "בנות להורים", ולא "השתייכות" וגם לא "גיל". אם כן, מהי? לשאלה הזאת אני מציע את התשובה הבאה: בנות, בפסוק המובא לעיל (ובדומים לו), הן נערות המועמדות לאהבה, לרומנטיקה; מועמדות לא רק מטעמם של גברים כלשהם אלא גם מטעם עצמן ומיוזמתן. המרכיב הרומנטי הזה מתקיים בעיקר בצורת הרבים – בנות – ולא בצורת היחיד – בת. נרחיב וניתן דוגמאות.
המילה בנות, כשהיא כוללת גוון רומנטי, מופיעה הרבה בשירים עבריים שנכתבו בארץ ישראל בעת החדשה. למשל, יש שירים כאלה שמתכתבים עם הרומנים הגדולים של ספר בראשית (יצחק ורבקה, יעקב ורחל), ומתוך כך הם גם כוללים מילים שקשורות לרומנים האלה, כמו באר; עין; עדרים; כד; רועָה. דוגמה אחת היא מתוך שירם של יוסף לובן וברכה נאור: בֹּאנָה בֹּאנָה הַבָּנוֹת / מַהֵרְנָה לִשְׁאֹב מַיִם / בַּמִּשְׁעוֹל בֵּין הַגְּבָעוֹת / חִישׁ רֵדְנָה אֶל הָעַיִן. והשנייה היא מתוך שיר של עמנואל זמיר: ערב כבר ירד / בנות תבואנה / שיר פוצחות עם כד / בצחוק תרונָּה.
אבל ההקשר המקראי הוא רק אחד משלל ההקשרים הרומנטיים שהמילה בנות מופיעה בהם בשירים בני זמננו. הדוברת בשיר "אני מצפת" של נתן אלתרמן אומרת: אֲבָל אֲנִי לַכֹּל, לַכֹּל / עוֹנָה בִּצְחוֹק גָּדוֹל: / אִם גַּם בָּנוֹת יֶשְׁנָן לָרֹב / אוֹתִי אֵין לַעֲזֹב! ועוד של אלתרמן, בשיר "אלימלך": יָא אֲנִי גֵּאָה / בֵּין בָּנוֹת מֵאָה / בִּי בָּחַר לוֹ לְרֵעָה.
בשנות הארבעים של המאה ה-20, כאשר העניינים הקיומיים-ביטחוניים (מלחמת העולם השנייה, המרי נגד השלטון הבריטי, הפלמ"ח, מלחמת השחרור) עמדו במרכז עולמו של היישוב, המושג בנות קיבל גוון רומנטי נוסף: בנות הן חלק מההוויה ומההווי של היישוב הלוחם, והן הנערות של הבחורים הגיבורים. הרקע לציטוט הבא הוא מלחמת העולם השנייה, כאשר בחורים מארץ ישראל משרתים כחיילים בצבא הבריטי במלחמה נגד הנאצים. יחיאל חגיז כותב (בשיר שהולחן על ידי יששכר מירון והפך ללהיט עולמי): צֶאנָה! צֶאנָה / הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה: / חַיָּלִים בַּמוֹשָׁבָה / הֵנָּה! הֵנָּה! / אַל נָא תִּתְחַבֵּאנָה / מִבֶּן חַיִל אִישׁ צָבָא!
בנות הפלמ"ח לא היו כנראה ביישניות כמו בנות המושבה. על פי השירים של אותה תקופה הן היו שובבות ואקטיביות, כמו שמתברר מהשיר "מוטי" של חיים חפר. השיר הזה מספר על מוטי הפלמחניק האמיץ שמפגין אדישות כלפי הבנות המחזרות אחריו; והבנות מטכסות עצה איך לחדור אל ליבו: "בָּנוֹת, צָרִיךְ לִמְצֹא עֵצָה! / נוּ, נוּ, נַקְשִׁיבָה! / וּבְכֵן צָרִיךְ לִמְצֹא מוֹצָא מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ / אוּלַי נִפְתַּח עָלָיו פִּתְאֹם בְּאוֹפֶנְסִיבָה? / אַתְּ רַק שָׁכַחַתְּ שֶׁמּוֹטִי זֶה הוּא בַּפַּלְמָ"ח". דוגמה אחרת לאחוות בנות היא השיר "נשים רוקדות" של יורם טהרלב: "באנה באנה באנה הבנות / בשמחה וגם בעצב / כך נרקוד לפי הקצב / אם נרצה או לא נרצה". בין הבנות יש לא רק אחווה אלא גם תחרות, כמו בשיר "ישנן בנות", גם הוא של טהרלב: "ישנן בנות, ישנן בנות / אשר הולכות עם כל אחד / אם הן רואות בחור נחמד / הן מוכנות לטוס מייד / איתו אפילו עד אילת".
ויש גם אחוות בנים מול "הבנות", כמו זאת שמבוטאת בפזמון (שמחברו לא ידוע, אולי לא במקרה) שמושר כביכול מפי בחורים, במנגינתו של מרש האבל הידוע של שופן: "כל הבנות הן יצור של השטן / חוץ מאף אחת אני שונא את כולן / הן מקור הרשע / הן מקור הפשע / כל הבנות הן יצור של השטן". (בנות, אל תיקחו את זה ברצינות, הם סתם משתחצים).
בימינו דרכים הן בעיקר כבישי אספלט שמכוניות נוסעות בהם. וכשרוצים לסלול כביש מביאים מכונות שונות וחומרים שונים וסוללים. אבל בארץ ישראל המקראית דרכים נועדו קודם כל ובעיקר להליכה – של בני אדם ושל בהמות. וזוהי כנראה הסיבה לכך שמושגים שונים הקשורים לדרכים מקורם ברגליים ובהליכה. אני מצאתי את הדוגמאות הבאות, ואולי יש עוד.
דֶּרֶך – לדרוך. משמעות אחת של הפועל לדרוך היא לצעוד, ללכת; לדוגמה: דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (במדבר כד יז). משמעות שנייה היא לרמוס; לדוגמה: וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע (עמוס ט יג). משתי המשמעויות האלה נובע הקשר הכפול בין דֶּרך ל לדרוך: דרך קיימת על מנת שידרכו-ילכו בה; והיא נוצרת (לפחות בימי המקרא) על ידי דריכה-רמיסה. ולצד הדרך (הכביש) העירונית יש מדרכה המיועדת להליכה.
משעול – שַׁעַל. אם נחפש רק בעברית המקראית לא נמצא קשר בין משעול ל שעל. משעול הוא שביל; לדוגמה: וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים – גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה (במדבר כב כד). ו שַׁעַל (במקרא) הוא חופן; לדוגמה: בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם (יחזקאל יג יט). אבל כבר בימי הביניים, ובוודאי בימינו, המשמעות העיקרית של שעל היא צעד, פסיעה, מדרך כף רגל ("על כל צעד ושעל"). ומכאן מתבקשת ההנחה שיש קשר בין משעול ל שעל, גם אם לא ברור איך ומתי נוצר הקשר הזה.
כביש – לכבוש. כביש היא מילה חדשה בעברית, ומקורה בשורש כב"ש. על פי מילון העברית המקראית המשמעות (הראשונה) של כָּבַש היא "דרך ברגלו"; לדוגמה: וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי קֶלַע (זכריה ט טו). הקשר בין לכבוש-לצעוד לבין דרך מומחש בשירה של רחל "אל ארצי": "רק עץ ידי נטעו / חופי ירדן שוקטים, / רק שביל כבשו רגלי / על פני שדות".
מסילה, מסלול – לסלול. במילון אבן שושן לפועל סָלַל יש שתי משמעויות הנוגעות לענייננו. הראשונה: כבש, התקין דרך על ידי יישור הקרקע וכבישתה; ומכאן גם מסילה ומסלול; לדוגמה: סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (ישעיהו סב י). והשנייה: דחס, לחץ. ויש גם להסתולל, שגם משמעותו היא לרמוס, לכבוש. ובכן: מסילה קשורה לפועל לסלול, לסלול מתקשר אל לכבוש, ו לכבוש אל לדרוך.
'Joseph Mallord William Turner,'Study of Sea: Stormy Sky
מהן משמעויותיהן המקראיות של המילים ארץ, שמים, ו ים? שלוש המילים האלה מייצגות כמובן עצמים קונקרטיים המהווים חלק מהעולם המוחשי. הארץ היא האדמה שמתחת לרגלינו; השמים הם החלל שמעל ראשנו; הים הוא הים הגדול שבני אדם שוכנים לחופו וגם משייטים בו. כדוגמה למשמעויות האלה אפשר לתת את ההיגדים המקראיים שלהלן:
עם זאת, לשלוש המילים האלה, בעיקר כאשר הן באות ביחד, יש במקרא משמעות נוספת: הן מייצגות את כלל היקום. אם אדם בן זמננו יישאֵל מהם מרכיבי היקום הוא יענה "חומר ואנרגיה", או "אטומים ומולקולות", או "גלקסיות ושמשות", וכיוצא באלו תשובות מודרניות. אבל על פי המקרא מרכיביו של היקום הם הארץ, השמים והים; כפי שאפשר לראות בדוגמאות הבאות:
יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ; יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ (תהילים צו יא).
גם בעלי החיים במקרא נחלקים בהתאם לכך: על הארץ – חיות; בשמים – עופות; ובים – דגים. כמו שכתוב: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א כח).
מאחר שהשתמשנו במילה יקום על פי משמעותה היום, ראוי לציין שהיא אמנם מופיעה כבר במקרא, אבל משמעותה שם שונה. יקום במקרא הוא כל הדברים – גם יצורים גם רכוש – אשר על פני האדמה. וכך כתוב: וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (בראשית ז ד). המילה המקראית הקרובה למילה יקום במובנה העכשווי היא תבל. לדוגמה: וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם, יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל (שמואל ב' כב טז). וגם: לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ, אַתָּה יְסַדְתָּם (תהילים פט יב).
אחד מי יודע, מתוך קיר. כוריאוגרפיה אוהד נהרין, צילום גדי דגון.
ספרי המקרא, בעיקר הסיפוריים שבהם (ספרי התורה, ספרי נביאים ראשונים, אסתר, דברי הימים ועוד), מלאים במספרים. כל כך הרבה מספרים יש בספרים האלה עד שנראה כאילו היה לכותבי המקרא עניין מיוחד בהיבטים המספריים של היקום.
לכאורה מבחינתו של המקרא כל המספרים המופיעים בו חשובים באותה מידה; אבל בחינת העניין הזה מעלה שיש במקרא מספרים חשובים ויש מספרים רגילים (כלומר שאינם חשובים). המספרים החשובים הם אלה שמופיעים במקרא שוב ושוב הרבה פעמים; או אלה שקשורים להתרחשויות ייחודיות; או אלה שמייצגים משמעויות רחבות וכלליות מעבר לייצוג מציאות כמותית זו או אחרת. מי הם המספרים החשובים ומדוע הם חשובים? בכך עוסקים הדברים שלהלן.
אחד – היחיד והמיוחד
במתמטיקה המספר אחד הוא מהות יחידאית ומיוחדת, ולא נפרט. וגם במקרא אחד מאפיין מהויות יחידאיות ומיוחדות. האחת היא אלוהים; כמו שכתוב בפסוק המכונן: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד). השנייה היא עם ישראל, כמו שכתוב: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב' ז כג). וגם ארץ ישראל, שהרי כתוב גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ; ואין הארץ (עם ה"א היידוע) אלא ארץ ישראל.
אחד הוא גם המספר הראשון שמצוין במקרא. הוא מופיע כבר בפרק הראשון של הספר הראשון, בתיאור היום הראשון לבריאה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה). מדוע כתוב 'אחד' ולא 'ראשון' (כפי שמתבקש לכאורה)? על זה אומר רש"י: "היה לו לכתוב 'יום ראשון', כמו שכתוב בשאר הימים – שני, שלישי, רביעי. למה כתב 'אחד'? לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני". בכך מציג רש"י עוד קשר משמעות בין אחד לבין אלוהים.
שְנים – זוגיות ותחרות
מעבר לתפקידו המספרי הרגיל, שנים מייצג במקרא בעיקר שני עניינים. האחד הוא זוגיות – זכר ונקבה. כמו שכתוב: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָהַ (בראשית ז ט). העניין השני הוא התחרות האכזרית, לפעמים עד מוות, בין שני אחים על הבכירוּת ועל הנבחרוּת. אמנם המילה שנים לא מופיעה בהכרח בסאגות המקראיות האלה, אבל המושג שניים קיים ומניע את העלילות. וכך עולים אל הזירה שנים-שנים – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, אפרים ומנשה. וגם שאינם אחים – שרי והגר, שאול ודוד, רחבעם וירבעם.
שלושה – עמים וזמנים
עניין אחד שבגינו המספר שלושה חוזר שוב ושוב במקרא הוא שְלָשות האנשים (ובפרט האחים) מולידי עמים ומנהיגיהם: שלושת בני נוח– שם חם ויפת – שמהם נולדו כל בני האדם שלאחר המבול; שלושת בני תרח – אברהם, נחור והרן – שמהם יצאו בני ישראל (רבקה, לאה ורחל היו מצאצאי נחור והרן); שלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב; שלושת בני עמרם – משה, אהרן ומרים – מנהיגי יציאת מצרים והמסע במדבר; שלושת המלכים הראשונים, מייסדי הממלכה – שאול, דוד ושלמה. עניין שני שהמספר שלושה מייצג הוא משך זמן – שלוש שנים, שלושה חודשים, ובעיקר שלושה ימים. משך הזמן "שלושה ימים" מופיע במקרא ביותר משלושים התרחשויות שונות; לדוגמה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים (שמות י כב). כדי להשוות, "ארבעה ימים" או "חמישה ימים" לא מופיעים במקרא כלל (או אולי פעמים ספורות בלבד). השוואה כזאת מלמדת שהביטוי "שלושה ימים" אינו מייצג בהכרח שלושה ימים בדיוק, אלא משך זמן קצר כלשהו של כמה ימים.
ארבעה – מרחב, בנים
המספר ארבעה מופיע במקרא פעמים רבות ומונה דברים שונים. עם זאת בולט הקשר שלו לשני עניינים. עניין אחד הוא ישויות ועצמים מרחביים – כיוונים, ישויות גיאוגרפיות, מבנים וכדומה. הנה כמה דוגמאות: ארבע רוחות השמיים (וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחוֹת מֵאַרְבַּע קְצוֹת הַשָּׁמַיִם; ירמיהו מט לו); ארבע כנפות הארץ (ראו למשל ישעיהו יא יב); ארבעת נהרות עדן (וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים; בראשית ב י); תכנית המשכן (למשל: וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים … וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף; שמות לו לו); תכנית המקדש (ראו מלכים א' פרק ז). וגם בתיאור המרכבה שראה יחזקאל המספר ארבעה חוזר שוב ושוב (ראו יחזקאל פרק א).
העניין השני הוא ארבעה בנים. לכמה וכמה דמויות מקראיות – לאו דווקא דמויות מפתח – היו ארבעה בנים; והמקרא (ובפרט ספר דברי הימים א') מדגיש את המספר הזה. לדוגמה: וְלִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפוּאָה יָשׁוּב וְשִׁמְרוֹן – אַרְבָּעָה (דברי הימים א' ז א). הד להדגשה המקראית הזאת נמצא בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה").
שבעה – משך הזמן
המספר שבעה מופיע במקרא לרוב, במיוחד בקשר למועדי קודש וחגים: שבעת ימי השבוע ובפרט יום השבת (כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ; שמות כ י); שבעת ימי הפסח (ויקרא כג ו); שבע השבתות שבין הנפת העומר לחג השבועות (ויקרא כג טו); השבתון שבחודש השביעי (ויקרא כג כד); שבעת ימי חג הסוכות (ויקרא כג לד); שבעת מועדי ישראל (כפי שהם נמנים ב-ויקרא פרק כג ); שבע שנים למניין השמיטה (דברים טו א); שבע שבתות שנים למניין היובל (וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה (ויקרא כה ח). וישנן גם שביעיות שאינן קשורות לקדושה, כמו פעמיים שבע השנים שעבד יעקב עבור רחל, ופעמיים שבע השנים – הטובות והרעות – שעברו על מצרים.
שנים עשר – שבטי ישראל
חשיבותו של המספר שנים עשר במקרא מתחילה ממספר בני יעקב וממספר שבטי ישראל. יש לשים לב שאין התאמה של אחד לאחד בין שתי הקבוצות האלה. מצד אחד יש בני יעקב שאין בגינם שבטים (לוי ויוסף); מצד שני יש שבטים שאינם בגין בני יעקב (אפרים ומנשה, שהם בני יוסף); אבל המספר שנים עשר נשמר. גם לישמעאל היו שנים עשר בנים, כמו שהבטיח ה' לאברהם: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ; הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ … שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד (בראשית יז כ). ובעקבות מספר שבטי ישראל באות קבוצות אחרות בנות שנים עשר אנשים; למשל שנים עשר נשיאי ישראל (ראו במדבר יז כא), או שנים עשר האנשים ששלח יהושע לעבור את הירדן לפני ארון ה' ולהניח אבנים לזיכרון האירוע ב (יהושע ד ד-ו).
שנים עשר הוא גם מניין חודשי השנה. עובדה מספרית זו מצוינת במקרא רק בעקיפין. פעמים רבות נזכר במקרא חודש זה או אחר באמצעות מספרו הסידורי (המתייחסים לחודש ניסן, שהוא החודש הראשון), למשל החודש השלישי או העשירי, או השנים עשר (מלכים ב' כה כז); אבל לא נזכר (כמובן) חודש שמספרו גבוה משנים עשר. ציון עקיף אחר לכך שיש שנים עשר חודשים בשנה נמצא בדיווח על שלמה שמינה שנים עשר ניצבים על כל ישראל, וכל אחד מהם היה חייב לכלכל את המלך חודש אחד בשנה: וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל; וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ – חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל הָאֶחָד לְכַלְכֵּל (מלכים א' ד ז).
ארבעים – משך זמן ארוך
המספר ארבעים מופיע במקרא פעמים רבות, בעיקר כמשך זמן – ארבעים ימים או ארבעים שנים. הרשימה ארוכה ונביא רק חלק ממנה:
ארבעים יום וארבעים לילה ירד הגשם על הארץ (סיפור המבול, בראשית ז יב).
יצחק היה בן ארבעים שנה כאשר לקח את רבקה (בראשית כה כ); וגם עשו היה בן ארבעים שנה כאשר נשא אישה (בראשית כו לד).
משה היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד יח).
בני ישראל היו במדבר ארבעים שנה (דברים ח ב).
האנשים ששלח משה לתור את הארץ שבו אחרי ארבעים יום (במדבר יג כה).
יהושע היה בן ארבעים שנה כאשר נשלח על ידי משה לרגל את הארץ (יהושע יד ז).
שלוש פעמים כתוב בספר שופטים "ותשקט הארץ ארבעים שנה".
בסיפור דוד וגלית – ארבעים יום, השכם והערב, התייצב גלית מול מחנה בני ישראל (שמואל א' יז טז).
דוד מלך על ישראל ארבעים שנה (מלכים א' ב יא). וגם שלמה מלך ארבעים שנה (מלכים א' יא מב).
הדבר המשותף לכל ההתרחשויות האלה שמשך זמנן ארבעים – ארבעים ימים או ארבעים שנים – הוא זמנן הארוך מאוד ביחס לרגיל ולצפוי; כה ארוך עד שלפעמים כבר אין כוח לחכות לסיומן; ארוך מהמצופה בגלל מעורבות אלוהית. כך גשם המבול; כך בני ישראל במדבר; כך משה על ההר; כך יתר ההתרחשויות שמשכן ארבעים – ימים או שנים.
הבה נתבונן בשלושת הפעלים לראות, להביט, להתבונן. שלושתם עניינם ראייה, אבל יש ביניהם הבדלים.
לראות הוא פעולת הראייה כשלעצמה, שלא נעשית בהכרח מתוך התכוונות לראות את הדבר שאותו רואים; לדוגמה: "הוא לא רואה כל כך טוב"; "ראיתי שעץ הרימון פורח". משמעות נוספת של לראות היא ראייה כללית, כוללנית; למשל: "במוצאי שבת ראינו סרט יפה"; "לא ראיתי אותך כבר הרבה זמן".
להביט משמעו לכוון את הראייה אל דבר מסוים כדי לראות אותו היטב; לדוגמה: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים (בראשית טו ה). ליד להביט, שהוא פועל מתקופת המקרא, נמצא הפועל להסתכל, מתקופת התלמודים, שמשמעותו דומה מאוד לזו של להביט; דוגמה: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (משנה, מסכת אבות, ד, כו).
להתבונן משמעו להביט מתוך תשומת לב לפרטי הדברים; לדוגמה: וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי (מלכים א' ג כא). פועל שמשמעותו דומה הוא לצפות, שמשמעו להתבונן במראֶה או בהתרחשות רחבים או ממושכים יחסית, בדרך כלל בלי להיות מעורבים בהתרחשות עצמה; לדוגמה: "אתמול צפינו במשחק של מכבי תל אביב נגד ברצלונה".
Narcissus by Caravaggio
עכשיו נאזין לפעלים לשמוע, להקשיב, להאזין .
לשמוע הוא פעולת השמיעה כשלעצמה, שלא נעשית בהכרח מתוך התכוונות לשמוע את הקול שאותו שומעים; לדוגמה: "שמעתי קולות רמים ויצאתי לראות מה קרה". משמעות נוספת היא שמיעה כללית, כוללנית; כמו: "אתמול שמענו קונצרט יפה"; " לא שמעתי ממנו דבר".
להקשיב משמעו לכוון את השמיעה אל קול מסוים כדי לשמוע אותו היטב; לדוגמה: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם (ישעיהו מח יח).
להאזין משמעו להקשיב מתוך תשומת לב לפרטי הדברים; לדוגמה: "האזנתי אתמול לנאומו של ראש הממשלה ולא שמעתי כל דבר חדש".
אני מפנה את תשומת לבכם לכך שאותה הגדרה – תוך החלפה מתאימה של מילים מסוימות – משמשת גם לפועל לראות וגם לפועל לשמוע; ושאותה הגדרה (שנייה במספר) שמשמשת עבור להביט משמשת גם עבור להקשיב; וגם שאותה הגדרה (שלישית במניין) שמשמשת עבור להתבונן משמשת גם עבור להאזין. ומתוך כך רואים שיש הקבלה בין שלָשת הפעלים לראות-להביט-להתבונן על יחסי המשמעות שביניהם, לבין שלשת הפעלים לשמוע-להקשיב-להאזין על יחסי המשמעות שביניהם. ואפשר גם לומר כך: הפועל לראות אנאלוגי לפועל לשמוע; להביט אנאלוגי ל להקשיב; ו להתבונן אנאלוגי ל להאזין.
יחסי משמעות דומים קיימים גם בתוך שלָשת פעלי הדיבור: לדבר, לאמור (לומר), להגיד: גם בשלָשה הזאת יש עליה באינטנסיביות הפעולה מפועל אחד לשני, כפי שאפשר לראות מתוך הצגת משמעויותיהם.
לדבר היא פעולת הדיבור כשלעצמה. הדברים המדוברים יכולים להיות לכאורה גם חסרי משמעות; ואפשר לדבר גם בלי שמישהו יקשיב (לפעמים אני מדבר אל עצמי).
לאמור משמעו לדבר דברים בעלי משמעות; לדוגמה: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר (בראשית ח טו). וידבר – זאת פעולת הדיבור כשלעצמה; לאמור – זהו תוכנם של הדברים המדוברים.
להגיד משמעו לומר דברים למישהו קונקרטי; לדוגמה: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (ההגדה של פסח).
ראייה, שמיעה, דיבור – שלושתם אמצעי קשר של האדם עם סביבתו, ולא פלא שיש להם מאפיינים משותפים.
פרודוקטיביות, יעילות (efficiency), אפקטיביות – שלוש המילים האלה מייצגות שלושה סוגים שונים של הערכת פעולות (הערכה במובן של evaluation); ויש מקום לעמוד על ההבדלים ביניהם, כמו גם על ההקשרים החברתיים של כל אחד מהם.
פרודוקטיביות. במאה הקודמת, לפחות עד מחציתה, המושגים "עבודה פרודוקטיבית" ו"פרודוקטיביות" רווחו בשיח החברתי-כלכלי הארץ-ישראלי.
המושג "עבודה פרודוקטיבית" (או "עבודה יצרנית") ייצג עבודה שמשתתפת באופן ישיר בתהליך הייצור של תוצרים מוחשיים כלשהם. עבודת שירותים, עיסוק בתיווך, מקצועות חופשיים, עשייה אינטלקטואלית, יצירה אומנותית – כל אלה לא נחשבו עבודה פרודוקטיבית. רק עבודה 'ממשית', בדרך כלל פיזית, כמו בחקלאות, בתעשייה, או בבניין, הייתה עבודה פרודוקטיבית. ו"פרודוקטיביות" – גבוהה או נמוכה – הייתה המידה שבה עבודה מסוימת או עיסוקים מסוימים היו פרודוקטיביים.
השימוש במושג "עבודה פרודוקטיבית" כפי שמושג זה מוגדר למעלה היה קשור בימים ההם למחשבה הציונית-סוציאליסטית (למשל זו של בר בורוכוב, 1881 – 1917) שלפיה אצל היהודים בגולה יש "פירמידה הפוכה" – בסיס צר של עבודה פרודוקטיבית ומעליו קומות רחבות של עבודה לא יצרנית. גם בקיבוצים רווח המושג הזה. עבודה בפלחה או ברפת כונתה "פרודוקטיבית" (או "מכניסה"), ועבודה במטבח או בבתי הילדים תויגה כ"לא פרודוקטיבית". והתנהלות כלכלית נכונה חייבה יחס 'נכון' בין סך העבודה הפרודוקטיבית לסך העבודה הלא פרודוקטיבית. ובאופן כללי, פרודוקטיביות נחשבה כערך יסוד, כבסיס לחברה יצרנית לא טפילית, כאנטיתזה לחיי הגולה, כתנאי לגאולת העם והאדם היהודיים.
.1955 ,Janos Nyari, Tractor Drivers Day
יעילות. יעילות מוגדרת ונמדדת באמצעות היחס שבין תוצאות אלו או אחרות לבין המשאבים שהושקעו בהשגת התוצאות האלה. מערכת יעילה יותר היא כזו שנותנת יותר תוצאות מאותם משאבים (או אותן תוצאות מפחות משאבים). אנשים, ארגונים, תהליכים, מכונות – כל אלה עשויים/עלולים להיות יעילים או לא יעילים. יעילות נתפסת כעניין טכני, כדבר שאפשר למדוד אותו במונחים כמותיים, כמטרה ביצועית. למשל: תפוקה לשעת עבודה של מפעיל ציוד מכני; יבול עגבניות לדונם של חממה; מספר הקילומטרים שנוסעת המכונית בליטר אחד של דלק.
החתירה ליעילות אמנם נחשבת כחיובית, בפרט בסביבה תעשייתית-תחרותית, אבל לפעמים היא נתפסת כשאיפה 'טכנוקרטית' שאינה מתחשבת בערכים ("פיטורי ייעול"), ואפילו נקשרת לניצול ולדורסנות. כמו אלו שהיו קיימים במאה ה-19 או עדיין קיימים במפעלי תעשייה במזרח אסיה, וכמו אלו שתוארו בספרים ובסרטים שונים. למשל בספר "הג'ונגל" של אפטון סינקלר, המספר על משחטות חזירים בשיקגו בסוף המאה ה-19; או בסרט "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין.
אפקטיביות. אפקטיביות נמדדת על פי היחס שבין התוצאות המושגות בפועל לבין התוצאות המיוחלות. למשל, אם חוקים מסוימים חוּקקו כדי להפחית את מספר תאונות הדרכים אבל בפועל הם לא גרמו לצמצום התאונות, אזי אומרים שהם לא אפקטיביים. כפי שמובן מתוך ההגדרות, יעילות ו אפקטיביות הן שני מושגים נבדלים, ואפשר להמחיש את ההבדל ביניהן על ידי הדוגמה הבאה: פעולת פרסום מסוימת הייתה יעילה מאוד – שהיא הגיעה להרבה אנשים תוך עלות נמוכה יחסית; אבל היא הייתה לא אפקטיבית מפני המסר שלה לא השפיע על האנשים כפי שהמפרסמים ציפו שישפיע.
ארבעה עשר גיבורות וגיבורים זכו בתארי יופי מטעם כותבי המקרא. ואלה התארים והזוכים בהם.
יפה: תמר אחות אבשלום בן דויד (שמואל ב' יג א); אבשלום ("יפה להלל") (שמואל ב' יד כה); אבישג השונמית (מלכים א' א ד).
יפה עיניים: דויד בן ישי (שמואל א' טז יב).
יפה/יפת תואר: רחל אשת יעקב (בראשית כט יז); יוסף בן יעקב (בראשית לט ו); אביגיל אשת נבל ודויד (שמואל א' כה ג); אסתר (אסתר ב ז).
יפה/יפת מראה: שרה אשת אברהם (בראשית יב יא); רחל (בראשית כט יז); יוסף (בראשית לט ו); דויד (שמואל א' יז מב), תמר בת אבשלום (שמואל ב' יד כז).
טוב תואר: אדוניה בן דויד (מלכים א' א ו).
טוב/טובת מראה: רבקה אשת יצחק (בראשית כד טז); דויד (שמואל א' טז יב); בת שבע אשת אוריה ודויד (שמואל ב' יא ב); ושתי המלכה (אסתר א יא); אסתר (אסתר ב ז).
איש תואר: דויד (שמואל א' ט זיח).
מלבד בעלי התארים המופיעים בשמותיהם, יש גם ששמם לא מפורש. למשל בנות איוב, שנאמר עליהן וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ (איוב מב טו); או גיבורת שיר השירים, שאהובה אומר לה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי (שיר השירים א טו).
Michelangelo's David
המקרא אינו מסביר את משמעותו המדויקת של כל תואר או את ההבדלים שבין תואר אחד לאחר. לדוגמה: על רחל כתוב וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (בראשית כט יז); וגם על יוסף (בנה של רחל!) כתוב וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט ו). הדעת נותנת שאם כתוב באותו משפט גם "יפת תואר" וגם "יפת מראה", אזי יש הבדל משמעות כלשהו בין שני הביטויים האלה. אבל המקרא לא מבהיר מהו ההבדל הזה, וגם לא המילונים והפרשנים שחיפשתי אצלם.
כפי שאפשר לראות ברשימת התארים והזוכים, דויד המלך זכה בארבעה תארים; רחל, יוסף ואסתר זכו, כל אחד ואחת, בשני תארים; ויתר היפים זכו בתואר אחד בלבד. אם מספר התארים שגיבור זכה בהם משמש כמדד לעוצמת היופי שלו (כפי שאני מציע), הרי שארבעת המנצחים במצעד היופי המקראי הם דויד, רחל, יוסף ואסתר. את כל הארבעה האלה אפשר לכנות "יפים מקצועיים", שכן יופיים השפיע לא רק על חייהם ועל סביבתם, אלא גם על עם ישראל כולו: רחל, שבגלל היותה יפת תואר ויפת מראה יעקב התאהב בה. יוסף, שבגלל יופיו אשת פוטיפר הציקה והתנכלה לו והוא נשלח לבית האסורים, ומשם הובא אל פרעה. דויד, שיופיו הוא התכונה היחידה שהמקרא מציין כאשר שמואל מושח אותו להיות מיועד למלכות. ואסתר, שיופיה נשא אותה אל המלכות (ואל מיטתו של אחשוורוש), וממעמד זה הצילה את עמה.
כמו בימינו, גם במקרא תכונת היופי מיוחסת יותר לנשים מאשר לגברים: בין הזוכים בתארי היופי יש עשר נשים וארבעה גברים. וכל אחד או אחת מהזוכים בתארי היופי נמנה עם אחת משלוש משפחות: משפחת האבות והאימהות (שרה, רבקה, רחל ויוסף); משפחת דויד על נשותיו וצאצאיו (שמונה יפים ויפות); ומשפחת המלך אחשוורוש על נשותיו.
כל צבע – יהא זה אדום, צהוב, או אחר כלשהו – הוא תחושה שחש אדם כתוצאה של קליטת גלי אור באורך מסוים. אנחנו מניחים שלכולנו יש אותה תחושה כאשר אנחנו רואים עצם בצבע מסוים. כולנו מסכימים שצבעם של העגבנייה ושל הדם הוא אדום וצבעם של הים והשמיים הוא כחול; וכן שאר הצבעים. אבל לרוב הצבעים ולמילים המייצגות אותם יש משמעויות גם מעבר לצבע הפיזיקלי. צבעים עשויים לשמש כמטפורות למושגים כלשהם, כסמלים של רעיון או של קבוצה (עם, מפלגה), כהוראות פעולה, כאות אזהרה ועוד. בעיון זה אנחנו מציינים משמעויות וסימולים עיקריים של הצבע הירוק.
מפליא הדבר, אבל המילה ירוק במשמעות של צבע (כמו למשל "עץ ירוק") לא מופיעה במקרא. אמנם מופיעות המילים יָרָק, יֶרֶק, וגם ירוׂק, אבל במשמעות של צמחים – דשא, פרי האדמה, או צמח מרעה. לדוגמה: כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, כָּלָה דֶשֶׁא, יֶרֶק לֹא הָיָה (ישעיהו טו ו). לעומת זאת דווקא הצבע ירקרק כן מופיע: וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר […] נֶגַע צָרַעַת הוּא (ויקרא יג מט). כלומר ירקרק במקום הזה קשור למחלה. גם בתלמוד הצבע הירוק מוזכר בקשר לעניין לא טוב. בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, דף ק"ג, עמוד ב') כתוב: "כשחלה רבי, נכנס ר' חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו: רבי מפני מה אתה בוכה? והתניא [אומר]: מת מתוך השחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו; פניו למעלה סימן יפה לו, פניו למטה סימן רע לו; …; פניו ירוקין סימן רע לו, פניו צהובין ואדומים סימן יפה לו …".
על פי בראשית רבה פנים ירוקות הן סימן לכעס. איך? בספר בראשית (יד יד) כתוב וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו [לוט] וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ. ובראשית רבה (פרק מ"ג) מפרש את הביטוי "וירק את חניכיו" כך: "ר' יהודה אומר: הן [חניכיו של אברם] הוריקו פנים כנגד אברהם. אמרו [החניכים]: הרי מלכים [למשל מלך סדום] לא יכלו לעמוד בהם [באלה ששבו את לוט] ואנו יכולים לעמוד בהם?!". ויקיפדיה אומרת (בין שאר דברים): ירוק הוא סמל לקנאה, והביטויים "ירוק מקנאה" ו"הוריקו פניו" מדגימים את המשמעות הזאת.
The Day Dream – Dante Gabriel Rossetti
בארץ ישראל הציונית המושג ירוק מייצג בדרך כלל ערכים חיוביים. בשנות החמישים להקת הנח"ל שרה שיר שנקרא 'ירוק ירוק זה לא שם גנאי' (המילים של מאיר מוהר והמנגינה של דב זלצר). הרעיון הכללי בשיר הזה הוא ש ירוק אולי נחשב אצל אלה או אחרים כשם גנאי, ככינוי לטירון שלא מכיר את העניינים; אבל אצלנו ירוק הוא תואר מכובד שמייצג את הטבע ואת החקלאות. הבית החוזר בשיר הזה הולך כך: "ירוק, ירוק זה לא שם גנאי / ירוק זה שם טוהר וחסד / שם כבוד שפורח בגיא / ועולה מחלקת האספסת. / ועל כן, ועל כן רבותי / ירוק זה לא שם גנאי". ויש עוד שירים, בעיקר מלפני קום המדינה, שבהם הירוק מסמל את הטבע, את ההתחדשות הציונית, את ההתיישבות על האדמה. הנה שתי דוגמאות.
ט"ו בשבט היה (ועודנו) החג הירוק, גם אם לא כינו אותו כך. יצחק שנהר כתב את המילים ויואל וֶלבֶּה הלחין את המנגינה של השיר הבא ששרנו בילדותנו: "גם בעיר וגם בכפר / ילד קום ישכים, / ויצא לגיא ולהר עם שתילים ירוקים. / זה היום ניטע ונשתול / ונכה פה שורש. / עוד שנה ועוד שנה – / והנה פה חורש." שיר ילדים תמים לכאורה, אבל צפונות בו משמעויות ציוניות. למשל: השתילים הירוקים הם מטפורה לבני העם החוזר לארצו ונאחז באדמתו ("נכה פה שורש"). הביטוי "זה היום" מתכתב עם הפסוק בתהילים זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בו (קיח כד)ֹ.
שיר אחר שנושא את בשורת הירוק ידוע כשיר שאברהם הרצפלד, מאבות ההתיישבות העובדת, היה שר בעת שהיה נפגש עם חלוצי התיישבות, ובפרט בעת עליית יישוב חדש על הקרקע. השיר נקרא "שורו הביטו וראו"; המילים והמנגינה הם של זלמן חן. הבית החוזר הולך כך: "את, מכוש, טוריה וקלשון / נתלכדה בסערה / ונדליקה שוב / שוב את האדמה / בשלהבת ירוקה". מילים רוויות משמעות, סמלים ומטפורות.
בתרבות העולמית, ומתוך כך גם בעברית, המושג ירוק קיבל בעשורים האחרונים משמעות חדשה – הוא מבטא מכלול של עניינים הקשורים להגנת הסביבה: הגנת כדור הארץ, הגנת הטבע, מניעת זיהום אוויר, מִחזור, חיסכון באנרגיה ועוד. ויש ארגונים ירוקים ומפלגות ירוקות ואידיאולוגיה ירוקה ותעשייה ירוקה ובתים ירוקים ושאר ירוקות.
יש עוד עניינים שהירוק מייצג, ונזכיר בקצרה רק שלושה: הצבע הירוק מסמל "אפשר לנוע, להתקדם" (רמזור ירוק), או "הכול תקין" (נורית ירוקה). הצבע הירוק הוא מסמלי האיסלם, ותחת הדגל הירוק המוסלמים כבשו חצי מהעולם העתיק; ואכן בדגליהן של רוב המדינות המוסלמיות מופיע מרכיב ירוק כלשהו. קו שביתת הנשק ששימש כגבולה של מדינת ישראל עד 1967 נקרא "הקו הירוק".
בְּעִבְרִית 