צדיק ורשע -זוגות של מילים ניגודיות

צדיק ורשע -זוגות של מילים ניגודיות

הבה נסתכל על זוגות של מילים שמשמעויותיהן מנוגדות; למשל: צדיק רשע;  קרוברחוק;  חושך – אור. כאשר שתי מילים כאלה באות במשפט אחד, נשענות אחת על השנייה, הן מייצרות בדרך כלל משמעות מוּספת, שנבדלת משתי המילים כשהן לעצמן. יש סוגים שונים של משמעויות מוספות כאלה, הנה כמה מהם.

קצוות של מרחב. בסוג הזה שתי המילים מייצגות שני קצוות של מרחב, ולמעשה את כלל המרחב. לדוגמה: שִׁמְעוּ רְחוֹקִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וּדְעוּ קְרוֹבִים גְּבֻרָתִי (ישעיהו לג יג). הקרובים והרחוקים הם קצוות של הקהל שהדובר מדבר אליו, קצוות שמסמנים את כלל הקהל הזה. [כל הדוגמאות בעיון הזה לקוחות מן המקרא, אולם יש בוודאי דוגמאות רבות גם בלשון הלא מקראית]. דוגמה נוספת: וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל (שמואל א' ל יט). משמעות דומה של קצוות נוצרת גם על ידי הזוגות  כף-רגל ראש; ראשון – אחרוןמזרחמערב. ויש כמובן עוד כאלה.

שני חלקים המצטרפים לשלם אחד. נסתכל על הפסוק: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתו (בראשית ח כב). יום ולילה הם  שני חלקי היממה; קיץ וחורף – שתי עונות השנה; וכן יתר הזוגות שבפסוק. זוגות אחרים כאלה הם  שמים – ארץ; חושך – אורהר – בקעה; ים – יבשה.

ערכים אלטרנטיביים. בפני האדם עומדים ערכים מנוגדים והוא נדרש לבחור ביניהם. דוגמה: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (דברים ל טו). עוד דוגמה: אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע (תהילים מה ח). דוגמאות נוספות:  אמת  – שקר; משפט – משפח; עבדות – חרות.

פעולות מנוגדות – יצירה והרס. ברהמא, וישנו ושיווה הם האלים העיקריים בהינדואיזם. ברהמא אחראי על היצירה, וישנו על השימור, ושיווא על ההרס. ושלושתם ביחד אחראים על מעגל הקיום שכולל גם יצירה גם שימור וגם הרס. רעיון דומה מובע בפרק ג' של קהלת; אלא שאצל קהלת האדם הוא שיוצר והורס. קהלת מונה ארבעה עשר זוגות של פעולות מנוגדות – יצירה והרס. כל אחת מזוג פעולות כאלה היא לגיטימית ואף נחוצה בעיתה: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ; עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא (פסוקים ב-ג). וכך עוד אחד עשר זוגות של פעולות מנוגדות.

מִנעד מצביו של האדם. נסתכל על הפסוק: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ (קהלת ב יד). החכם והכסיל  – זה ליד זה, זה לעומת זה – מסמנים את מנעד מצביו של האדם בתחום החוכמה. דוגמה נוספת: וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִישׁ וְאִשָּׁה, וְנִפַּצְתִּי בְךָ זָקֵן וָנָעַר; וְנִפַּצְתִּי בְךָ  בָּחוּר וּבְתוּלָה (ירמיהו נא כב). וכך גם זוגות המילים  צדיק – רשע (הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? בראשית יח כג); ראשזנב (וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב; דברים כח יג). דלעשיר; עבד – אדון.

מודעות פרסומת

פחדן, קמצן וקשקשן נפגשו

פחדן, קמצן וקשקשן – שלוש המילים האלה נמנות על קבוצה של מילים שמאופיינות על ידי שלושה מאפיינים עיקריים. מאפיין אחד הוא צורתן: שתי הברות סגורות שבאות בתנועת אָ; ההברה השנייה סגורה על ידי נו"ן סופית שאינה שורשית. אפשר לקרוא לצורה הזאת צורת  "פחדן". מאפיין שני הוא אופן היווצרותן: הן גזורות מפעלים בבניין פָּעַל, פִּעֵל או צִלצֵל. מאפיין שלישי הוא תפקידן: הן משמשות כתארים שמוקנים בדרך כלל לבני אדם (אם כי הם עשויים לתאר גם בעל חיים או אפילו עצם דומם, למשל "החורף האחרון היה קמצן בגשמים"). התואר מצביע על כך שהפעולה שממנה הוא גזור נעשית (על ידי בעל התואר) באופן מתמשך או אף קבוע, עד שהיא (הפעולה) מתקבעת כתכונה או כעיסוק קבוע של בעל התואר; ואכן לפעמים התואר הופך להיות שם עיסוק, למשל  רקדן,  עסקן או קניָן. [יש לשים לב שלא כל מילה מהצורה "פחדן" שייכת לקבוצה שלנו (שאפשר לקרוא לה "קבוצת תארי פחדן"); למשל המילים  רפתן או  חשמן אינן גזורות מפעלים ולכן אינן שייכות]. תארים אחרים בקבוצה הזאת הם למשל  אכלןדברן, חששן, נקמן, צנחן, גרגרן. ויש עוד הרבה.

caricatures-parisiennes-1810s
.Caricature Parisiennes, 1810's

הסתכלות במילות הקבוצה מגלה דבר מעניין: רובם הגדול של התארים הם לא חיוביים. הם מדביקים לנושא אותם תווית לא נעימה, לפעמים ממש שלילית. למשל:  טרחן, צעקן, כעסן, שמרן, קמצן. (אם כי יש בקבוצת פחדן גם תארים נייטרליים או אף חיוביים, למשל  למדן, סבלן, שתקן. במקרים רבים, אולי ברוב המקרים, לא הפעולה עצמה היא שגורמת לתואר להיות שלילי, אלא תדירותה; ביצועה עוד ועוד פעמים; יותר מדי פעמים. לדוגמה: אמירה כמו "הוא טרח הרבה בעניין הזה" מייצגת בדרך כלל הערכה חיובית (או לפחות נייטרלית) לטרחתו של אותו אדם; אבל אם אומרים על אדם שהוא טרחן – זאת בוודאי אמירה לא חיובית. ואם אדם חושש מעניין כלשהו  – זה כשלעצמו לא דבר רע (הוא זהיר, לא פזיז); אבל  חששן – כלומר אדם שמרבה לחשוש – הוא תואר לא מחמיא.

על העניין הזה הרמב"ם אומר את הדברים הבאים (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק א', ד'): "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם".

חוצות את גבולות חלקי הדיבור

מילון אבן שושן (מהדורת 2003), בנספח "תקציר הדקדוק העברי" (בסוף הכרך השישי), בסעיף העוסק בחלקי הדיבור, מגדיר מעין חוק לשוני: "אוצר המילים של הלשון מתחלק לפי תוכנן ומשמען של המילים לעשר קבוצות עיקריות הנקראות  חלקי הדיבור". הכוונה היא לקבוצות כמו שמות עצם, פעלים, תארי השם, תארי הפועל וכדומה. ואכן מילונים מציינים ליד כל ערך מילוני את חלק הדיבור שהערך משתייך אליו.

parting-red-sea
כמו משה החוצה את ים סוף, כך השפה חוצה את גבולות חלקי הדיבור. בפחות דרמה, אבל בהחלט.

 

מתוך הדברים האלה אפשר אולי להסיק שכל מילה בלשון משתייכת לחלק דיבור זה או אחר ולו בלבד; וכך יש גם חוק וגם סדר. אבל הדברים אינם כך. שלא כמו חוקים מתמטיים או משפטיים, חוקים לשוניים הם פעמים רבות רק הכללות או תיאורי מצב שנוסחו על ידי דקדוקאים, הכללות שלא מחייבות את הלשון עצמה. ומתברר שבמקרים רבים מילים ששייכות לחלק דיבור אחד רוקדות גם על חלק דיבור אחר. המתבונן בתופעה הזאת יכול להבחין בכמה דגמים כלליים, כמו אלה המובאים להלן (ויש בוודאי דגמים נוספים).

שם כללי משמש כתואר. ביטוי שבו שם משמש כתואר הוא בדרך כלל מטפורה.

דוגמאות: חמור ("הוא ממש חמור");  זבל ("מניות זבל"); פצצה ("יש לי רעיון פצצה");  צונאמי("הפרשה הזאת היא צונאמי").

שם עצם כללי משמש כשם פרטי של אדם. שימוש כזה שכיח אצל שמות פרטיים חדשים, כלומר  אצל שמות שהחלו לקרוא בהם רק בעת החדשה. דוגמאות: גיא; ענבל; נועם, רקפת.

שם פרטי משמש כתואר. דוגמאות: המן (צורר ישראל);  דון ז'ואן (רודף נשים); תרח (זקן טיפש וטרחן). הדגם הזה הוא למעשה מטונימיה – במקום מילה מסוימת (למשל  צורר) באה מילה שקרובה במשמעותה למילה המסוימת (למשל  המן).

שם מספר משמש כתואר. דוגמאות: אפס – לא שווה כלום ("הוא אפס גמור");  עשר – מצוין ("הרעיון הזה הוא עשר"); מיליון – הרבה מאוד ("יש לי מיליון סיבות למה לא להסכים").

פועל משמש כשם. דוגמאות: שומר; פועל; מעביד; מפעיל. בדגם הזה הפועל הוא בדרך כלל בבניין פָּעל או הפעיל, בזמן הווה, והשם הוא בדרך כלל שמו של עיסוק שנובע מהפועל.

פועל משמש כתואר. דוגמאות: מדהים; מכובד; שמוּר. הדגם הזה מתקיים עבור פעלים בבניינים שונים בזמן הווה.

תואר משמש כשם. דוגמאות: זקן; חכם; עליז (במובן של הומו). בפרט הדגם הזה  מתקיים כאשר התואר מתאר תכונה מובנית וקבועה. ויש גם מקרים שבהם קשה לומר האם המילה עצמה (בכל שימושיה) היא שם או תואר. לדוגמה: בירה (עיר); אלוף (במובן קצין); מנהיג.

תואר משמש כשם פרטי. דוגמאות: נאווה;  טובה;  חביבה;  איתן. שמות מהסוג הזה נהוגים בעיקר אצל בנות, וכמובן התארים מחמיאים.

מילת שאלה משמשת כמילת חיבור. דוגמאות:  מתי ש.. ("תבוא מתי שאתה רוצה"); איפה ש.. (נפגש איפה שתגידי"). הדגם הזה קיים בעיקר בשפת הדיבור.

מילת יחס משמשת כתואר. דוגמה:  על (מחשב על); עם (ללכת עם ולהרגיש בלי).

זה קורה אתמול – הזמן הדקדוקי וזמן ההתרחשות.

כידוע, בלשון העברית פועַל יכול לבוא בשלושה זמנים דקדוקיים: עבר, הווה ועתיד. בדרך כלל פועל שבא בזמן עבר אכן מייצג פעולה שהתרחשה בעבר, פועל שבא בהווה מייצג פעולה שמתרחשת בהווה, ופועל שבא בזמן עתיד מייצג פעולה שתתרחש מחר, בחודש הבא, אחרי החגים וכד'.

לכאורה זה הכלל, אבל למעשה הכלל הזה לא מחייב בכלל, ופועל שבא בזמן דקדוקי מסוים יכול לציין זמן התרחשות אחר; לדוגמה: הצורה "וילך" (זמן דקדוקי עתיד) מציינת למעשה התרחשות בעבר (וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'; בראשית יב ד). "אי התאמות" כאלה רווחות לרוב כבר במקרא, אבל גם בלשון זמננו. להלן סוגים שונים של אי התאמות, בלוויית דוגמאות.

whatever happens tomorrow
מכרזת הסט המקסים 'Groundhog day'.

פועל בזמן עבר מציין פעולה שמתרחשת בהווה. דוגמאות:

א. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס (איכה א א). ישבה, היתה – הפעולות האלה מתרחשות בזמן הווה של המספר.

ב. "הלכנו, אמר יוסי לשושנה והחל ללכת לעבר היציאה". ה"הלכנו" של יוסי מתרחש בהווה שלו, לא לעבר.

פועל בזמן עבר מציין פעולה עתידית

דוגמה: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם  (יחזקאל לו כד). ולקחתי = אֶקח;  הו"ו שלפני הפועל (ולקחתי) הופכת את הזמן מעבר לעתיד.

פועל בזמן עבר מציין מצב על זמני

מצב על-זמני, על פי הגדרתנו כאן, הוא מצב שמתקיים בכל זמן – עבר, הווה ועתיד. דוגמה: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם (קהלת א ה).

פועל בזמן הווה מציין פעולה שנעשתה בעבר

"זה קורה אתמול בבוקר קרוב לשעה שמונה. ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן גבר צעיר תוקף אישה מבוגרת שהולכת ברחוב. הוא חוטף את ארנקה ומתחיל לרוץ …"

המתכונת הלשונית שלפיה אירוע שהתרחש בעבר מתואר על ידי פעלים בזמן הווה רווח במיוחד בתיאורי אֶקשן, למשל כאשר אנשי משטרה או כתבים צבאיים מדווחים על אירוע דרמטי כלשהו. הדיווח בלשון הווה נותן תחושה של מוחשיות וקונקרטיות.

 פועל שבא בזמן הווה מציין פעולה בעתיד. דוגמאות:

א. וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן (מלכים ב' ד טז). הפועל  חובקת הוא בהווה, אבל הכוונה היא לפעולה שתתרחש בעתיד.

ב. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' (מופיע הרבה פעמים במקרא).

ג.  בלשון הדיבור: מחר אני הולך להסתפר.

האם יש הבדל משמעות בין  "הנה ימים באים" לבין, למשל, "הנה יבואו ימים"?

ובכלל, האם השימוש בזמן הווה עבור פעולות שתתרחשנה בעתיד משנה, ולו במעט,   את  משמעות ההיגד? אני מציע בקשר לכך את התובנה הבאה: פעולה הנעשית בהווה היא מוחשית – אפשר לראות או לשמוע או להרגיש אותה. ואילו פעולה שתתחולל בעתיד היא מופשטת – אי אפשר לחוש אותה. לכן כאשר נוקטים זמן הווה עבור פעולה עתידית כאילו ממחישים אותה, מקרבים אותה, עושים אותה יותר רלבנטית. כשאני אומר  "מחר אני הולך להסתפר" – ההליכה שלי כבר מוחלטת, כאילו כבר קיימת. וכשאני אומר "מחר אלך להסתפר" יש באמירה הזאת פחות תוקף.

פועל שבא בהווה מצין מצב על זמני. דוגמאות:

א. אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל; נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ (משלי י ה).

ב. פנסי הרחוב בשכונה שלנו דולקים משמונה בערב עד חמש בבוקר.

פועל בזמן עתיד מציין פעולה שנעשתה בעבר

דוגמה: וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה (מלכים א' יט ג). המתכונת הלשונית הזאת, המאופיינת על ידי ו' ההיפוך, שכיחה מאוד במקרא. ל-ו' יש תפקיד כפול – היא גם מחברת למה שנאמר קודם וגם הופכת את משמעות הזמן מעתיד לעבר.

פועל בזמן עתיד מציין פעולה שנעשית בהווה. דוגמאות:

א. כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ, וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם (משלי א טז). הכותב מתאר מצב קיים, לא עתידי.

ב. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל (תהילים א ג).  העץ שהצדיק משוּל לו קיים ונותן את פריו עכשיו, לא בעתיד.

פועל בזמן עתיד מציין מצב על זמני. דוגמאות:

א. בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב (משלי  י א).ֹ

ב. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי (תהילים כג ד).

 

לאחר כל הדברים האלה יש מקום גם להסתייגויות מסוימות. במקרים רבים, אולי ברוב המקרים, ההבחנות שלעיל אכן מאבחנות נכון את זמנה של ההתרחשות (השונה מהזמן הדקדוקי); עם זאת במקרים לא מעטים הפעולה המתוארת בטקסט אינה מקבלת על עצמה זמן חד משמעי. למשל  "בן חכם ישמח אב": אמרנו שהפועל בהיגד הזה מציין מצב על זמני; אבל אולי בכל זאת הוא מייצג עתיד? או אולי הווה?

במקרים כאלה, שלא מדובר בהם על דיווח היסטורי או על עדות משפטית או על הוראות פעולה – במקרים כאלה "רשאי" כל אחד להבין ולפרש על פי הבנתו וטעמו.

נפלת על הראש? שאלות שלא מצפות לתשובות

פעמים רבות יש פער בין משמעותם של מילים והיגדים כפי שהיא נובעת מהגדרות מילוניות או ממאפיינים תחביריים, לבין המשמעות שהדובר מתכוון אליה; והשומע או הקורא סוגרים את הפער הזה על בסיס הכרת ההקשר שבו נאמרו הדברים. כך הדבר במקרים רבים גם עם היגדים המנוסחים כשאלה.

מבחינת המשמעות, שאלה (במובנה כאן) היא היגד שמבקש תשובה על דבר כלשהו. מבחינה תחבירית, שאלה מאופיינת על ידי סימנים בתחילת ההיגד ובסופו. הסימן שבתחילת ההיגד הוא מילת שאלה ( מה, מתי, איזה וכד') או ה"א השאלה (האם תבואי מחר?); ובסוף ההיגד בא סימן שאלה. בדיבור סימון ההיגד כשאלה נעשה גם על ידי טון הדיבור, ולפעמים זהו הסימון היחיד ("אתה בא מחר?").

עם זאת לא כל היגד שיש לו סימנים של שאלה נאמר כדי לקבל תשובה. למשל ההיגד "אתה יכול להעביר לי את המלח?" אינו שאלה בדבר יכולתו של הנמען, אלא בקשה לקבל את המלח. להלן נכנה היגדים כאלה בכינוי  "כמו-שאלה". מתי ולאילו שימושים אנשים משתמשים בכמו-שאלה? הנה כמה סוגי שימושים כאלה; לכל סוג שימוש נתנו דוגמה או שתיים מהמקרא ודוגמה או שתיים מלשון זמננו.

do-i-look-like-i-was-born-yesterday

 

שלילה. במקום שלילה ישירה משתמשים לעיתים בכמו-שאלה. דוגמאות: במקום לומר "אין יתרון לאדם…", קהלת אומר מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ? (קהלת א ג). קהלת לא שואל שאלה; הוא קובע שאין יתרון. עוד דוגמה: במקום לומר "אין לנו חלק…", ישראל כמו-שואלים: מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי? (מלכים א' עב טז). ובלשון זמננו: במקום לומר "אני לא צריך את זה" אומרים גם "בשביל מה אני צריך את זה?"

 הוראה, בקשה.  הוראה או בקשה – לפעמים ההבדל ביניהן עמום – עשויות להינתן בצורת שאלה במטרה לרכך את ההוראה או הבקשה ולהקנות להן מרכיב של נימוסיות. דוגמה מקראית: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו, הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ? (בראשית מא לח). פרעה לא מצפה שישיבו לו "כן" או "לא", כפי שמתבקש אם הייתה כאן אכן שאלה, אלא מורה לעבדיו למצוא איש אשר רוח אלוהים בו. עוד דוגמה: אברהם פונה אל ה' בקשר לסדום: הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? (בראשית יח כד). הוא אינו מבקש תשובה; הוא מבקש בקשה מאת ה' – שירחם על העיר. דוגמאות מלשון זמננו: "האם אתה מוכן לשתוק לרגע?"; "אתה יכול לסגור בבקשה את הדלת?"

תמיהה, השתאות.  מעצם מהותה, תמיהה היא סוג של שאלה, אולם התמה בדרך כלל לא מחכה לתשובה. לדוגמה: "לא יכולת לחכות עד שאגיע?". וגם דוגמה מקראית: בסיפור על נעמי ורות נאמר וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? (רות א יט).

לעג, בוז. הלועג שם סימן שאלה על חשיבותם או ערכם של עניין או אדם אלה או אחרים. דוגמה מקראית: דוד אומר על גלית: כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים? (שמואל א' י זכו). דוגמה מלשון הדיבור של זמננו: "מי הוא בכלל שיגיד לנו מה לעשות:"

שאלה רטורית.  הדובר מציב כמו-שאלה כפתיח להצגת התשובה שהוא עצמו נותן.  דוגמה מקראית: פרק לח של איוב מכיל כמו-שאלות רבות שה' כמו-שואל את איוב. למשל: הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם? אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ? (איוב לח לג). עוד דוגמה מקראית: ה' אומר למשה: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה' (שמות ד יא). ודוגמה מלשון זמננו: "אתם יודעים מה סוד כוחנו? אני אגיד לכם".

 תלונה, תרעומת, כעס, גערה, תוכחה.  רגשות כאלה מתעוררים פעמים רבות בעקבות  מעשה או אירוע פוגעני שלא מובן לדובר; והוא שואל, מתוך כעס, איך ומדוע קרה הדבר. דוגמה מקראית: וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא (שמות יז ג). עוד דוגמה: ה' מצווה על אליהו לומר לאחאב: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתּ? (מלכים א' כא יט). ובלשון זמננו: "איך יכולת לעשות לי את מה שעשית?"

צער, תאניה, תסכול, ואכזבה. גם במקרים כאלה הדובר שואל למה ואיך קרה מה שקרה. דוגמה מקראית: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה? (איכה א א). דוגמה מזמננו: ההספד העצמי של דן בן אמוץ: "איך הלך מאתנו זה בלי אזהרה מוקדמת?"

 

באופן כללי אפשר לומר כך: אם היגד חיווי הוא חד כיווני (אינו שואל ואינו מצפה למענה), ושאלה היא דו-כיוונית (שואלת ומצפה למענה) – "כמו-שאלה" נמצאת בין שניהם – שואלת שאלה אבל לא מצפה לתשובה.

פיזיקה של ג'ינג'ים

אוצר המילים של העברית נמצא בתנועה מתמדת: מילים מתיישנות ומוצאות משימוש, מילים חדשות מומצאות ומתווספות ללשון, מילים משפות אחרות מיובאות ונקלטות. לעומת זאת יש דברים בלשון שלא משתנים – נכסי צאן ברזל. למשל כללי הלשון; למשל עיצורי הלשון, שמיוצגים על ידי עשרים ושתיים האותיות. ובכן, גם אלה משתנים; גם בהם נושך הזמן. הנה שתי דוגמאות.

Vincent Van Gogh
וינסנט ואן גוך, הג'ינג'י האהוב עלינו

דוגמה ראשונה – כלל בג"ד כפ"ת. קיים בשפה העברית הכלל הבא (הניסוח על פי מילון אבן שושן): "אותיות בג"ד כפ"ת [כלומר ב,ג,ד,כ,פ,ת] נדגשות בדגש קל בבואן בראש המילה וכן בבואן באמצע המילה אך ורק אחרי שבא נח". לדוגמה: פֶּרַח (ולא פֶרח),  כֶּסף (ולא כֶסף, מִספָּר (ולא מִספָר)). לכאורה זהו כלל חד ונחרץ שאין יוצאים ממנו; אבל למעשה הוא פרוץ. ראו למשל את המילים  פונקציה, פיזיקה, קונפדרציה, אלכימיה, כלור, כירורגיה. כולן מפרות את כלל בג"ד כפ"ת. אולי יאמר מישהו "הלא אלה מילים לועזיות ובשפות המקור שלהן הפ"א או הכ"ף שבאות בראש המילה אינן דגושות". אבל השפה העברית כוללת מאות או אלפי מילים מיובאות, עוד מתקופת התלמודים וימי הביניים, שנחשבות היום למילים עבריות למהדרין. אם כך, עד מתי מילה נחשבת לזרה ולכן "מותר" לה לעבור על הכללים ובאלה תנאים היא כבר נחשבת למילה עברית? לפי ראות עיניי מילה מיובאת נחשבת למילה עברית כשרה אם היא ממלאת שלושה תנאים: ראשון, היא נמצאת בשימושם – בדיבור ובכתב – של משתמשי  העברית; שני, אין למילה הזאת מילה אחרת, שכבר קיימת בעברית, שהיא שוות משמעות למיובאת; ושלישי, למילה יש צורה ונגזרות במתכונות עבריות. ואם כך, המילים הנ"ל , שאכן ממלאות את התנאים האלה, הן עבריות; וכלל בג"ד כפ"ת פרוץ.

דוגמה שנייה – אותיות ועיצורים. נסתכל על המילים  ג'ינג'י, ג'ירף, ג'ינס, צ'כיה, צ'ולנט. על פי שלושת התנאים שצוינו למעלה כל המילים האלה הן עבריות. עם זאת הן כוללות עיצורים שאינם קיימים בעברית המקורית, זו של המקרא, התלמודים או ימי הביניים. מה שקרה הוא שקבוצת העיצורים המקורית הורחבה, ולמעשה היא כוללת בימינו עיצורים נוספים שיובאו משפות אחרות – ג' ו-צ'. ועם העיצורים האלה נוספו (למעשה) גם אותיות שאפשר אולי לקרוא להם ג'ימ"ל וצ'די"ק.