שימו לב – פעלים בסיסיים

יש בשפה העברית (ובוודאי גם בשפות אחרות) פעלים שכאשר הם לעצמם הם מייצגים פעולות גופניות בסיסיות ופשוטות יחסית, אבל הם גם יכולים לצרף אליהם שמות (שמות עצם או שמות פועל) וליצור איתם משמעויות מורכבות ומופשטות יותר. כזה הוא למשל הפועל  עשָה, שכבר במקרא מופיע בצירופים כמו  עשָה מלחמה; עשה צחוק; עשה משפט; עשה שפטים ועוד כאלה. כזה הוא גם הפועל  ללכת:  הלך לעולמו; הלך לאיבוד;  הלך לו טוב;  הלך מכות;  הלך רכיל; לך על זה. לפעלים כאלה אפשר לקרוא בסיסיים.

אחד הפעלים הבסיסיים האלה הוא  שָׂם ("שמתי את הספר בארון"). לפועל הזה יש כושר מיוחד: הוא מצרף אליו אברי גוף, או אף את כלל הגוף, ויוצר איתם משמעויות פועליות שונות, מורכבות יותר מהפועל הבסיסי. אמנם מצטרפים אליו גם שמות עצם שאינם אברי גוף, אבל אנחנו מתעניינים כאן רק בצירופים הגופניים. הנה כמה צירופים כאלה.

שם לב.  "שים לב למה שמתרחש כאן".

שם רגליים למישהו. "מאז שהגיע כולם שמים לו רגליים".

שם אצבע על. "איך שנכנס לתפקיד מיד שם את האצבע על כל נקודות התורפה".

שם יד על. "תפוס מהר את החדר הזה לפני שמישהו אחר ישים עליו יד".

שם יד בכיס. "החוק הזה מאפשר לשלטון לשים את ידו בכיסם של האזרחים".

לשים עין על. "שימי עין על המזוודה, אני תיכף חוזר".

שם באוזני מישהו. כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ (שמות יז יד).

שם דבר בפי מישהו. "אל תשים בפי דברים שלא אמרתי".

שם פנים. "אנחנו שמים פנינו צפונה".

שם את נפשו בכפו. "הוא שם את נפשו בכפו ונכנס לבית הבוער לחלץ את הלכודים".

שם עין בכוס. "אחרי האסון הוא החל לשים את עינו בכוס".

שם זין. הוא הולך בדרכו ולא שם זין על אף אחד".

שם פעמיו. צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו (תהילים פה יד).

שם את עצמו. "שים את עצמך במקומו – מה היית עושה?"

(בתמונת הכותרת: מתוך Frida Kahlo, The Two Fridas (Las dos Fridas), 1939)

חוצות את גבולות חלקי הדיבור

מילון אבן שושן (מהדורת 2003), בנספח "תקציר הדקדוק העברי" (בסוף הכרך השישי), בסעיף העוסק בחלקי הדיבור, מגדיר מעין חוק לשוני: "אוצר המילים של הלשון מתחלק לפי תוכנן ומשמען של המילים לעשר קבוצות עיקריות הנקראות  חלקי הדיבור". הכוונה היא לקבוצות כמו שמות עצם, פעלים, תארי השם, תארי הפועל וכדומה. ואכן מילונים מציינים ליד כל ערך מילוני את חלק הדיבור שהערך משתייך אליו.

מתוך הדברים האלה אפשר אולי להסיק שכל מילה בלשון משתייכת לחלק דיבור זה או אחר ולו בלבד; וכך יש גם חוק וגם סדר. אבל הדברים אינם כך. שלא כמו חוקים מתמטיים או משפטיים, חוקים לשוניים הם פעמים רבות רק הכללות או תיאורי מצב שנוסחו על ידי דקדוקאים, הכללות שלא מחייבות את הלשון עצמה. ומתברר שבמקרים רבים מילים ששייכות לחלק דיבור אחד רוקדות גם על חלק דיבור אחר. המתבונן בתופעה הזאת יכול להבחין בכמה דגמים כלליים, כמו אלה המובאים להלן (ויש בוודאי דגמים נוספים).

שם כללי משמש כתואר. ביטוי שבו שם משמש כתואר הוא בדרך כלל מטפורה.  

דוגמאות: חמור ("הוא ממש חמור");  זבל ("מניות זבל"); פצצה ("יש לי רעיון פצצה"); צונאמי("הפרשה הזאת היא צונאמי").

שם עצם כללי משמש כשם פרטי של אדם. שימוש כזה שכיח אצל שמות פרטיים חדשים, כלומר  אצל שמות שהחלו לקרוא בהם רק בעת החדשה. דוגמאות: גיא; ענבל; נועם, רקפת.

שם פרטי משמש כתואר. דוגמאות: המן (צורר ישראל);  דון ז'ואן (רודף נשים); תרח (זקן טיפש וטרחן). הדגם הזה הוא למעשה מטונימיה – במקום מילה מסוימת (למשל  צורר) באה מילה שקרובה במשמעותה למילה המסוימת (למשל  המן).

שם מספר משמש כתואר. דוגמאות: אפס – לא שווה כלום ("הוא אפס גמור");  עשר – מצוין ("הרעיון הזה הוא עשר"); מיליון – הרבה מאוד ("יש לי מיליון סיבות למה לא להסכים").

פועל משמש כשם. דוגמאות: שומר; פועל; מעביד; מפעיל. בדגם הזה הפועל הוא בדרך כלל בבניין פָּעל או הפעיל, בזמן הווה, והשם הוא בדרך כלל שמו של עיסוק שנובע מהפועל.

פועל משמש כתואר. דוגמאות: מדהים; מכובד; שמוּר. הדגם הזה מתקיים עבור פעלים בבניינים שונים בזמן הווה.

תואר משמש כשם. דוגמאות: זקן; חכם; עליז (במובן של הומוסקסואל). בפרט הדגם הזה  מתקיים כאשר התואר מתאר תכונה מובנית וקבועה. ויש גם מקרים שבהם קשה לומר האם המילה עצמה (בכל שימושיה) היא שם או תואר. לדוגמה: בירה (עיר); אלוף (במובן קצין); מנהיג.

תואר משמש כשם פרטי. דוגמאות: נאווה;  טובה;  חביבה;  איתן. שמות מהסוג הזה נהוגים בעיקר אצל בנות, וכמובן התארים מחמיאים.

מילת שאלה משמשת כמילת חיבור. דוגמאות:  מתי ש.. ("תבוא מתי שאתה רוצה"); איפה ש.. (נפגש איפה שתגידי"). הדגם הזה קיים בעיקר בשפת הדיבור.

מילת יחס משמשת כתואר. דוגמה:  על (מחשב על); עם (ללכת עם ולהרגיש בלי).

 

(בתמונה: One version of Marcel Duchamp's LHOOQ)

האם השורשים התלת-עיצוריים צמחו (ככלל) משורשים דו-עיצוריים?

במסגרת הארות לשוניות שונות שלח לי יעקב שרת מאמר ששמו "מפתח חדש לפֹּעל העברי (עיקרו של מחקר)". את המאמר הזה כתב דן פינס והוא התפרסם ב-1952. לפני שניגע במאמר עצמו, הנה כמה פרטים על פינס. הוא נולד בווארשה, פולין, ב-1900, עלה לארץ ב-1930, ומת ב-1961. הוא היה עיתונאי, פובליציסט, ומרצה לספרות עברית. לפני שעלה לארץ היה פעיל בתנועת החלוץ ברוסיה, ואחרי שעלה היה חבר מערכת העיתון "דבר" ופעיל במפא"י. נוסף לכל זאת פינס היה גם לשונאי וחיבר כמה מילונים: "מילון לועזי-עברי מורחב – מילים, שמות וניבים זרים בעברית" (יחד עם קפאי פינס, בנו); "מילון כיס – 6000 מילים בחמש שפות" (יחד עם משה ארדלי ודניאל לייבל); ו"מילון  עממי לועזי עברי".

לפי דעתו של פינס, המוצגת במאמר הנ"ל באריכות ובפירוט בלוויית דוגמאות רבות, השורש העברי הקדום הוא ברוב המקרים בן שני עיצורים. עם התפתחות השפה נוספו לשורשים האלה עיצור שלישי – כתחילית או כסיומת – וכך נוצרו השורשים התלת עיצוריים, שכבר במקרא הם רוב מניינם של שרשי הפעלים. אחת הדוגמאות שפינס נותן היא קבוצת המילים  אמר, גמר, זמר, חמר, טמר, כמר, נמר, סמר, עמר,  קמר, שמר, תמר, מרא, מרה, מרח, מרר, מוּר. על פי פינס "אין ספק כי השורש המשותף לכל הפעלים בשרשרת זו הוא מ"ר, שהוראתו הקדומה הייתה "טיפה, ציץ, מה שמצוי בתוך איזה גוף, נוטף-צומח ויוצא". [המילה  מר במשמעות של טיפה מופיעה במקרא פעם אחת: הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ (ישעיהו מ טו); ואני חייב לומר שלא היה לי קל (אם בכלל יכולתי), לראות שיש מכנה משמעות משותף לכל המילים שבשרשרת הזו, ושמכנה משותף זה קשור ל מר במשמעות של טיפה; אבל מי אני שאפקפק בקביעותיו של מחבר המאמר]. פינס מרחיב ומפתח את התיאוריה שלו הלאה: עיצור מסוים, כאשר הוא מצטרף לשורשים דו-עיצוריים שונים (כתחילית או כסיומת), "צובע" את השורשים האלה בגוון אחד מסוים. אחת הדוגמאות שפינס נותן היא סדרה של פעלים המתחילים באות ג': גבה, גבר, גדד, גדל, גדש, גזם, גזר, גלב, גלש, גמד, גמר, גרש; וכך עוד. ועל פי פינס האות ג' בפעלים האלה מוסיפה להם גוון של גבול , מידה, קיצוב.

טענותיו של פינס במאמר הזה מרחיקות לכת, וספק אם כל חוקרי העברית, או אפילו רובם, מסכימים עם כולן; אם כי יש כנראה הסכמה בין אנשי הלשון שיש לא מעט פעלים (אבל לא רוב הפעלים) שאכן צמחו משורשים דו עיצוריים. כך או כך, להלן כמה שורשים דו עיצוריים, ולכל אחד מהם נתונה קבוצה של שורשים תלת עיצוריים שנוצרו מהשורש הדו עיצורי על ידי תוספת של עיצור שלישי. ואפשר לראות שלכל קבוצה כזאת יש מכנה משותף סמנטי שנובע מהשורש הדו-עיצורי.

פ"ר. פרד (נפרד, הפריד), פרך (פריך, הפריך), פרם, פרס, פרע, פרץ, פרק, פרר (פורֵר, הֵפר). המכנה המשותף הסמנטי לכל הפעלים האלה הוא פירוק, הפרדה.

ר"ע: רעב (הרעיב), רעד, רעל (הרעיל), רעם, רעץ (יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב. שמות טו ו), רעש (לרעוש, להרעיש). המכנה המשותף הסמנטי: אלימות, הטרדה קשה.

ק"ץ: קצב (הקצבה, קיצוב); קצה (וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל מִחוּץ לָעִיר; ויקרא יד מא); קצץ (לקצוץ, לקַצץ).ׂ; קצר (לקצור, לקַצר). המכנה המשותף: קיצוץ, גזירה.

ג"ז: גזז, גזל, גזם, גזר. המכנה המשותף: חיתוך, גריעה.

ח"ר: חרב (חַרב, להחריב), חרג, חרד, חרט, חרך, חרם (החרים), חרץ, חרק, חרש. המכנה המשותף: פגיעה בשלם.

תהילים – חריגה מצורת הרבים הרגילה

כידוע  תהילים הוא שמו של אחד מספרי המקרא. כשם כללי,  תהילים הוא צורת רבים זכר של  תהילה, אבל זוהי צורה חריגה שקיימת בלשון רק כשמו של הספר המקראי; וצורת הרבים הרגילה של  תהילה היא  תהילות; לדוגמה: לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' (תהילים עח ד). איך אפשר להסביר את החריגה של  תהילים מהצורה הרגילה? הנה מה ששמעתי מד"ר נועם מזרחי, מאוניברסיטת תל אביב, בשיעור "מבוא למקרא": באמצעות החריגה מהצורה הרגילה, השם  תהילים מסמן תהילות מסוימות בלבד – את התהילות שבספר תהילים.

דבר דומה, על פי ד"ר מזרחי, קיים עם המילה  תפילין. כידוע תפילין הם תשמיש הקדושה שיהודים שומרי מצוות כורכים על ידם ושמים על מצחם במהלך תפילת שחרית. וכשם כללי,  תפילין (תפילים) הוא צורת רבים זכר של  תפילה. אבל, כמו אצל  תהילה, צורת הרבים הרגילה של  תפילה היא  תפילות (לדוגמה: כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי; תהילים עב כ). אם כך, מניין באה  תפילין? כנראה שכמו שהשם  תהילים מסמן תהילות מסוימות, כך גם השם  תפילין מסמן תפילות מסוימות –  אותן פרשיות כתובות על קלף הטמונות בבתי התפילין. מקרה דומה (לדעתי) קיים גם בנוגע למילה  קִנים. ביחזקאל כתוב: וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר […] וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי (ב, ט-י).  קינים כאן היא צורת הרבים של  קינה. וגם במקרה הזה צורת הרבים הרגילה היא נקבה – קינות (לדוגמה: וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ … וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל הַקִּינוֹת; דברי הימים ב' לה כה). ואולי גם כאן המילה  קנים מסמנת לא קינות כלשהן אלא קינות מסוימות – אלה שכתובות על אותה מגילת ספר שיחזקאל מדבר עליה.

 

כפי שראינו, לשלושת המקרים המצוינים לעיל יש מאפיינים משותפים, ולמעשה אפשר להכליל אותם כתבנית לשונית אחת, שיש לה מטרה ואמצעי. המטרה היא להבדיל באופן לשוני קבוצה מוגדרת של עצמים מתוך כלל העצמים שמאותו סוג: התהילות של ספר תהילים מובדלות מכלל התהילות; התפילות שבתפילין מתייחדות מכלל התפילות; הקינות שבמגילת הקינים אצל יחזקאל מובחנות מכלל הקינות. והאמצעי הוא חריגה מהכלל הלשוני: כינוי העצמים האלה בצורת רבים זכר במקום הצורה הרגילה – רבים נקבה. ובשניים משלושת המקרים האלה צורת הרבים החריגה גם התקבעה כשם פרטי – תהילים הוא שמו הפרטי של הספר המקראי, ותפילין הוא שמו של תשמיש הקדושה הנקרא כך.

 

(בתמונה: Jews praying in a synagogue on Yom KIppur: from an 1878 painting by Maurice Gottlieb)

יוצאים מן הכלל

בכל לשון יש כללים. למשל (בלשון העברית) כללי הכתיב המלא או כללי הנטיות השונות. האם כללים אלה או אחרים של לשון טבעית כלשהי הם מרכיבים מהותיים של אותה לשון, והבלשנים חושפים ומגדירים אותם כמו שהמתמטיקאים מגלים ומגדירים חוקים מתמטיים? או אולי הכללים האלה הם בסך הכול דרכי התנהגות, כמו קודים של לבוש או נימוסי שולחן? האם יש כללים שאין להם "יוצאים מן הכלל"? וכאשר יש יוצאים מן הכלל, האם הם לא מרוקנים את הכלל ממשמעותו? כמה יוצאים מן הכלל דרושים כדי לבטל את יכולתו של הכלל להסביר את תופעות הלשון ולהנחות את המשתמשים בה? עד כמה רווחים בלשון שרירות ואי סדר? השאלות האלה הן רחבות ועמוקות ואני לא מנסה לענות עליהן;  אני רק שואל. לפעמים דווקא השאלות הן עצם העניין.

דוגמה אחת הממחישה את עניין הפרת הכללים היא צורת המספר הזוגי: נעליים, עיניים, אופניים וכדומה. לכאורה יש לפנינו כלל ברור: צורת הזוגי מוענקת לשם עצם כלשהו כאשר, ורק כאשר, העצם (במציאות) מופיע בזוג-שהוא-אחד; כלומר כאשר שתי יחידות של העצם באות ביחד כמהות אחת. לפיכך יש לנו  שעתיים (שתי שעות רצופות) או  נחיריים (שני נחירים באף אחד); ואין לנו (לא במציאות ולא בלשון) יָמַיִים או ידידוּתַיים, או שִמשַיים.

הכלל הזה אמנם נשמר ברוב המקרים, אבל יש לו לא מעט יוצאים-מן-הכלל. מצד אחד יש עצמים שמטבעם באים בזוג ובכל זאת לא מקבלים את צורת הזוגי; לדוגמה: גבות (ולא גבותיים), אשכִים (ולא אשכַיִם) , מרפקים, עקבים. ומצד שני יש מילים שבאות בצורת הזוגי למרות שהן לא מייצגות זוגות של עצמים; לדוגמה: שמיים, אפַּיים, מטבחיים, ערבַּיים, צהריים. בשני צדי ההפרות האלה למילים (או לעצמים) המפרות את הכללים אין מאפיין משותף שיכול להסביר מדוע הן הרשו לעצמן לחרוג מהכלל.

דוגמה שנייה להפרות שרירותיות של כללים היא צורת הרבים של עצמים זכריים או נקביים. הצורה הרגילה של רבים-זכר היא (כידוע) Xים (בנים, שערים); והצורה הרגילה של רבים-נקבה היא Xות (בנות, דלתות). והנה אנחנו מוצאים יוצאים מן הכלל ללא סוף: מצד אחד יש עצמים זכריים שצורת הרבים שלהם נקבית (אבות, חלונות, רחובות); ומצד שני יש עצמים נקביים שצורת הרבים שלהם זכרית (אבנים, אִתים, לבנים).

יש בוודאי קשר בין תכונותיו של אדם לבין לשונו. למשל, אדם שמקפיד על סדר ודיוק, סביר שגם לשונו תהיה מדויקת ומסודרת. האם באופן דומה יש קשר גם בין תכונות של עם לבין לשונו? ובפרט, האם יש קשר בין נטייתם של בני עם מסוים להמרות חוקים והוראות, לבין סירובה של שפתם להיכנע באופן מוחלט לכללים ולתבניות? האם לעם בלגניסטי תהיה גם שפה בלגניסטית? האם אפשר בכלל למדוד מדידה אובייקטיבית את מידת אי הסדר של שפה? ואם כן, האם הלשון העברית צייתנית פחות (או אולי יותר) משפות אחרות, למשל אנגלית או גרמנית?

אני חושש שבעניינים האלה יש הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.

 

(Andy Warhol, Marilyn Monroe print)

עיסוקים, תבניות ותקופות

הלשון העברית  – כמו כל לשון חיה אחרת – כוללת מאות מילים שמייצגות מקצועות ועיסוקים; למשל  נגר, חקלאי, מורה, משפטן וכדומה. למילים כאלה אנחנו קוראים כאן  שמות עיסוק, או בקיצור  עיסוקים. כמות העיסוקים המצויים בלשון (וכמובן במציאות) גָדלה מתקופה לתקופה. בתקופת המקרא מספר העיסוקים היה עדיין כמה עשרות בלבד. להלן רשימה של עיסוקים כאלה, מסודרת על פי תחומים, הכוללת (לפי הערכתי) את מרבית העיסוקים המוזכרים במקרא. חקלאות וצייד:  איכר, בולס שקמים, בוקר, דיג, יוגב, כורם, עובד אדמה, ציד, רועה צאן. מלאכה: אופה, אמן, גודר (בונה גדרות), חובש, חוצב, חרש, טבח, טוחן, מלח, מסגר, צורף. מסחר ושירותים: משרת, נוטר, סוחר, סוכן (מנהל משק הבית), שומר, שוער. לחימה: פרש, קשת,  רַכָּב. עיסוקים ציבוריים ושלטוניים: דיין, יועץ, מצביא, מרגל, סופר, סריס, פקיד, צופה, קצין, שוטר. עיסוקים אחרים: בעלת אוב, זונה, מורה, מכשף, משורר(מזמר), קוסם, רופא, תלמיד.

בתקופת התלמודים נוספו ללשון כמה וכמה עיסוקים, בעיקר מלאכות שונות ועיסוקים בשירות הציבור; הנה כמה כאלה:  בורסקאי, בנאי, זפּת, חיט, חנווני, מוהל,  מוכס, מלמד, נגר, נפח, סנדלר, ספן, פועל, קצב, רב.

בימי הביניים כנראה לא נוספו הרבה עיסוקים. הנה כמה, רובם קשורים לחיים הקהילתיים:  גובה, חזן, כתב, מהנדס, מוזג, עגלון, קברן, שדכן, שוחט.

העת החדשה הביאה למציאות האנושית, ומכך גם ללשון, הרבה מאוד עיסוקים חדשים מתחומים כמו מדע ( ביולוג,  פיזיקאי); טכנולוגיה ותעשייה  ( חרט, תכניתן); חקלאות ( חקלאי, רפתן); תחבורה ( טיס, נהג); תקשורת ( טלפּן, שדר); שירותים (בנקאי, עובד סוציאלי); רפואה ( מנתח, קרדיולוג); בניין ( טפסן, רצף); צבא (מקלען, קשר). וכך עוד תחומים והרבה מאוד עיסוקים; ואין טעם למנות את כולם או אפילו את רובם.

שיטוט בקרב שמות העיסוק מראה שרובם הגדול מופיעים באחת מחמש התבניות הבאות (כל תבנית נקראת כאן על פי עיסוק כלשהו הבא באותה תבנית):

א. שומר-מנהל-מדריך: זוהי למעשה תבניתם של הפעלים בבניין קל, פִּעל או הִפעיל בזמן הווה; דוגמאות: עורך,  חוקר, משרת, מאמן, מזכיר, מפעיל. עם זאת יש בתבנית הזאת גם עיסוקים שלא נגזרו מפעלים; דוגמאות: שוטר, כורם, מצביא.

ב. נגר. ככלל, תבנית זאת כוללת רק אותיות שורש; וההברה האחרונה מנוקדת בקמץ. למשל: חיָט, צלם, כתב.

ג. בנַאי. התבנית הזו מאופיינת על ידי הסיומת  ַאי. דוגמאות:  חקלַאי, מכונאי,  מתמטיקַאי.

ד. שדכן. תבנית זו מאופיינת על ידי הסיומת (הלא שורשית)  ָן. למשל: צנחן,  מדען, מקלען.

ה. אסטרונום. התבנית הזו מתקבלת על ידי קיצוץ הסיומת של שמות מקצועות לועזיים המסתיימים ב-יָה . דוגמאות: פילוסופיה – פילוסוף, פסיכולוגיה – פסיכולוג.

כאמור, רוב העיסוקים מופיעים באחת מחמש התבניות האלה, אבל יש גם עיסוקים רבים שאינם באים באף אחת מהן; למשל: אח (בבית חולים),  איכר,  חנווני, קברניט, קצין, שרברב, פקיד, סנדלר.

כאשר בוחנים את התקופה (שבה עיסוק מסוים התווסף ללשון) אל מול התבנית (שבה העיסוק מופיע), מוצאים שיש קשר ביניהן. בתקופת המקרא עיסוקים באו כמעט רק בשתי תבניות. השכיחה יותר היא תבנית שומר (תבנית א'), והשנייה היא תבנית נגר (תבנית ב'). בתקופת התלמודים רוב העיסוקים שנוספו היו בתבנית נגר, אבל נוספו גם עיסוקים בתבנית בנאי (תבנית ג'), וגם עיסוקים שאינם על פי אף אחת מהתבניות האופייניות, למשל  לבלר או  חנווני. העיסוקים שנוספו בימי הביניים באים בכל התבניות, אבל יש חידוש – שכיחותה הגבוהה (יחסית) של התבנית שדכן (תבנית ד'), שכמעט לא הופיעה בתקופות קודמות. בעת החדשה, רוב העיסוקים שנוספו ללשון, בעיקר אלה שגזורים משרשים עבריים, באים בתבנית שדכן (למשל  רפתן, שדרן); אבל יש גם עיסוקים רבים – בעיקר כאלה הגזורים ממילים לועזיות – שבאים בתבנית בנאי (למשל  בנקאי, פיזיקאי). וגם תבנית אסטרונום (תבנית ה') מופיעה לרוב (למשל  פסיכולוג, ביולוג).

גְשַמשָמִים ודְבַרבָרִים

"מתחת לעץ הירקרק מתרוצץ ילד עגלגל ומתקתק". נסתכל על המילים  ירקרק, עגלגל,  מתקתק. שלושתן גזורות באותו אופן ולמען אותה מטרה לשונית: לוקחים מילה בת שלושה עיצורים – נקרא לה  מילת מקור – ומוסיפים בסופה את העיצורים השני והשלישי. מתקבלת מילה שמשמעותה דומה לזו של מילת המקור, אבל מופחתת, מוחלשת. צורה כזאת – להלן אני קורא לה צורת  ירקרק – עשויה לבוא גם בלשון נקבה ובלשון רבים, למשל שמנמנה, שחרחורת, חזרזירים.

צורת  ירקרק נמצאת כבר במקרא. לדוגמה:

וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם (ויקרא יג מט).

וְהֹלְכֵי  נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת (שופטים ה ו).

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שיר השירים א ו).

יש בלשון כמה וכמה מילים בצורת  ירקרק. אני עצמי מצאתי קרוב לארבעים, והן מובאות בסוף העיון. רוב המילים מהצורה הזאת מרוכזות בתחומי תוכן מסוימים, לא רבים. התחום שמונה הכי הרבה מילים כאלה  הוא הצבעים. למעשה מכל מילת צבע שיש בה שלושה עיצורים (וכך הן כמעט כל מילות הצבע) מתקבלת גם צורת  ירקרק. אבחנה נוספת: רוב מילות המקור המקבלות את הצורה הזאת הן תארים שיש בהם מדרג; למשל  שמן (שיכול להיות שמן מאוד או רק קצת שמן), או מתוק (יותר מתוק, פחות מתוק), או אדום, וכדומה. אבל יש גם שמות עצם; למשל זקנקן, בצלצלים.

הלשון העברית אוהבת קיצורים; וכשאפשר, היא מעדיפה לומר דבר במילה אחת במקום בשתיים. גם צורת  ירקרק מקצרת. למשל, במקום לומר "בצלים קטנים" אומרים  בצלצלים; במקום  "קצת שמנה" – שמנמנה. אולם לא רק קיצור יש בצורה הזאת. במקרים מסוימים היא גם מוסיפה נופך של משמעות שאינו קיים במילת המקור; בדרך כלל נופך של לגלוג קל או ביקורת. למשל: חלשלוש, הפכפך, גברבר, מתקתק.

כפי שראינו לעיל, צורת ירקרק מאפשרת להוסיף לשפה, בדרך פשוטה, מילים בעלות גווני משמעות שאין להם עדיין מילים שמייצגות אותם. לפיכך אני מציע, לתועלת משתמשי השפה העברית, "להרשות" שימוש חופשי בצורת  ירקרק – ללא צורך באישור האקדמיה ללשון –  בכל מקרה שמתקיימים בו התנאים הבאים:

א.  יש מילת מקור – תואר או שם – בת שלושה עיצורים שאפשר לגזור ממנה מילה בצורת  ירקרק.

ב. משמעותה של המילה שנגזרה (בצורת  ירקרק) נתפסת, מתוך עצם צורתה, כהקטנה או הפחתה של משמעות מילת המקור.

ג. למשמעות שנוצרה (על ידי הצורה  ירקרק) אין עדיין מילה אחרת שמייצגת אותה.

ד. האוזן אינה דוחה את הצורה הגזורה.

כדוגמה אני מציע לצרף ללשון את המילים הבאות:

גשמשם – גשם קל. "אתמול ירדו גשמשמים ברוב אזורי הארץ".

דברבר –  דבר קטן. "יש עוד לגמור כמה דברברים".

חצלציל – חציל קטן. "כמה עלו החצלצילים הכבושים"?

וגם: בגדגדים, כבשביש, סדקדק, פנסנס, פרחרחים, צדפדף, נחלחל.

וכל אחד מוזמן להוסיף כאוות לשונו.

 

להלן המילים מצורת  ירקרק שמצאתי, מסודרות על פי תחומי תוכן.

צבעים:  אדמדם, אפרפר, ורדרד, זהבהב, ירקרק, כחלחל, לבנבן, סגלגל , צהבהב, שחמחם, שחרחר, תכלכל.

צורות, תכונות (פיזיות) ומידות: זערער, חלקלק, עגלגל, עקלקל, קטנטן, קצרצר, שמנמן.

תכונות אופי: גברבר, הפכפך, חלשלוש, חמקמק, פתלתל.

בעלי חיים: חזרזיר, חתלתול , כלבלב, שפנפן.

אברי גוף: זנבנב, זקנקן, כנפנף, שפמפם.

טעמים: מתקתק, חמצמץ.

תחומים אחרים: אהבהבים, בצלצלים, יפהפה.

צדיק ורשע -זוגות של מילים ניגודיות

הבה נסתכל על זוגות של מילים שמשמעויותיהן מנוגדות; למשל: צדיק – רשע;  קרוב – רחוק;  חושך – אור. כאשר שתי מילים כאלה באות במשפט אחד, נשענות אחת על השנייה, הן מייצרות בדרך כלל משמעות מוּספת, שנבדלת משתי המילים כשהן לעצמן. יש סוגים שונים של משמעויות מוספות כאלה, הנה כמה מהם.

קצוות של מרחב. בסוג הזה שתי המילים מייצגות שני קצוות של מרחב, ולמעשה את כלל המרחב. לדוגמה: שִׁמְעוּ רְחוֹקִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וּדְעוּ קְרוֹבִים גְּבֻרָתִי (ישעיהו לג יג). הקרובים והרחוקים הם קצוות של הקהל שהדובר מדבר אליו, קצוות שמסמנים את כלל הקהל הזה. [כל הדוגמאות בעיון הזה לקוחות מן המקרא, אולם יש בוודאי דוגמאות רבות גם בלשון הלא מקראית]. דוגמה נוספת: וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל (שמואל א' ל יט). משמעות דומה של קצוות נוצרת גם על ידי הזוגות  כף-רגל – ראש; ראשון – אחרון;  מזרח – מערב. ויש כמובן עוד כאלה.

שני חלקים המצטרפים לשלם אחד. נסתכל על הפסוק: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתו (בראשית ח כב). יום ולילה הם  שני חלקי היממה; קיץ וחורף – שתי עונות השנה; וכן יתר הזוגות שבפסוק. זוגות אחרים כאלה הם  שמים – ארץ; חושך – אור;  הר – בקעה; ים – יבשה.

ערכים אלטרנטיביים. בפני האדם עומדים ערכים מנוגדים והוא נדרש לבחור ביניהם. דוגמה: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (דברים ל טו). עוד דוגמה: אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע (תהילים מה ח). דוגמאות נוספות:  אמת  – שקר; משפט – משפח; עבדות – חרות.

פעולות מנוגדות – יצירה והרס. ברהמא, וישנו ושיווה הם האלים העיקריים בהינדואיזם. ברהמא אחראי על היצירה, וישנו על השימור, ושיווא על ההרס. ושלושתם ביחד אחראים על מעגל הקיום שכולל גם יצירה גם שימור וגם הרס. רעיון דומה מובע בפרק ג' של קהלת; אלא שאצל קהלת האדם הוא שיוצר והורס. קהלת מונה ארבעה עשר זוגות של פעולות מנוגדות – יצירה והרס. כל אחת מזוג פעולות כאלה היא לגיטימית ואף נחוצה בעיתה: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ; עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא (פסוקים ב-ג). וכך עוד אחד עשר זוגות של פעולות מנוגדות.

מִנעד מצביו של האדם. נסתכל על הפסוק: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ (קהלת ב יד). החכם והכסיל  – זה ליד זה, זה לעומת זה – מסמנים את מנעד מצביו של האדם בתחום החוכמה. דוגמה נוספת: וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִישׁ וְאִשָּׁה, וְנִפַּצְתִּי בְךָ זָקֵן וָנָעַר; וְנִפַּצְתִּי בְךָ  בָּחוּר וּבְתוּלָה (ירמיהו נא כב). וכך גם זוגות המילים  צדיק – רשע (הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? בראשית יח כג); ראש – זנב (וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב; דברים כח יג). דל – עשיר; עבד – אדון.

פחדן, קמצן וקשקשן נפגשו

פחדן, קמצן וקשקשן – שלוש המילים האלה נמנות על קבוצה של מילים שמאופיינות על ידי שלושה מאפיינים עיקריים. מאפיין אחד הוא צורתן: שתי הברות סגורות שבאות בתנועת אָ; ההברה השנייה סגורה על ידי נו"ן סופית שאינה שורשית. אפשר לקרוא לצורה הזאת צורת  "פחדן". מאפיין שני הוא אופן היווצרותן: הן גזורות מפעלים בבניין פָּעַל, פִּעֵל או צִלצֵל. מאפיין שלישי הוא תפקידן: הן משמשות כתארים שמוקנים בדרך כלל לבני אדם (אם כי הם עשויים לתאר גם בעל חיים או אפילו עצם דומם, למשל "החורף האחרון היה קמצן בגשמים"). התואר מצביע על כך שהפעולה שממנה הוא גזור נעשית (על ידי בעל התואר) באופן מתמשך או אף קבוע, עד שהיא (הפעולה) מתקבעת כתכונה או כעיסוק קבוע של בעל התואר; ואכן לפעמים התואר הופך להיות שם עיסוק, למשל  רקדן,  עסקן או קניָן. [יש לשים לב שלא כל מילה מהצורה "פחדן" שייכת לקבוצה שלנו (שאפשר לקרוא לה "קבוצת תארי פחדן"); למשל המילים  רפתן או  חשמן אינן גזורות מפעלים ולכן אינן שייכות]. תארים אחרים בקבוצה הזאת הם למשל  אכלן,  דברן, חששן, נקמן, צנחן, גרגרן. ויש עוד הרבה.

.Caricature Parisiennes, 1810's

הסתכלות במילות הקבוצה מגלה דבר מעניין: רובם הגדול של התארים הם לא חיוביים. הם מדביקים לנושא אותם תווית לא נעימה, לפעמים ממש שלילית. למשל:  טרחן, צעקן, כעסן, שמרן, קמצן. (אם כי יש בקבוצת פחדן גם תארים נייטרליים או אף חיוביים, למשל  למדן, סבלן, שתקן. במקרים רבים, אולי ברוב המקרים, לא הפעולה עצמה היא שגורמת לתואר להיות שלילי, אלא תדירותה; ביצועה עוד ועוד פעמים; יותר מדי פעמים. לדוגמה: אמירה כמו "הוא טרח הרבה בעניין הזה" מייצגת בדרך כלל הערכה חיובית (או לפחות נייטרלית) לטרחתו של אותו אדם; אבל אם אומרים על אדם שהוא טרחן – זאת בוודאי אמירה לא חיובית. ואם אדם חושש מעניין כלשהו  – זה כשלעצמו לא דבר רע (הוא זהיר, לא פזיז); אבל  חששן – כלומר אדם שמרבה לחשוש – הוא תואר לא מחמיא.

על העניין הזה הרמב"ם אומר את הדברים הבאים (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק א', ד'): "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל דעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם".

חוצות את גבולות חלקי הדיבור

מילון אבן שושן (מהדורת 2003), בנספח "תקציר הדקדוק העברי" (בסוף הכרך השישי), בסעיף העוסק בחלקי הדיבור, מגדיר מעין חוק לשוני: "אוצר המילים של הלשון מתחלק לפי תוכנן ומשמען של המילים לעשר קבוצות עיקריות הנקראות  חלקי הדיבור". הכוונה היא לקבוצות כמו שמות עצם, פעלים, תארי השם, תארי הפועל וכדומה. ואכן מילונים מציינים ליד כל ערך מילוני את חלק הדיבור שהערך משתייך אליו.

כמו משה החוצה את ים סוף, כך השפה חוצה את גבולות חלקי הדיבור. בפחות דרמה, אבל בהחלט.

 

מתוך הדברים האלה אפשר אולי להסיק שכל מילה בלשון משתייכת לחלק דיבור זה או אחר ולו בלבד; וכך יש גם חוק וגם סדר. אבל הדברים אינם כך. שלא כמו חוקים מתמטיים או משפטיים, חוקים לשוניים הם פעמים רבות רק הכללות או תיאורי מצב שנוסחו על ידי דקדוקאים, הכללות שלא מחייבות את הלשון עצמה. ומתברר שבמקרים רבים מילים ששייכות לחלק דיבור אחד רוקדות גם על חלק דיבור אחר. המתבונן בתופעה הזאת יכול להבחין בכמה דגמים כלליים, כמו אלה המובאים להלן (ויש בוודאי דגמים נוספים).

שם כללי משמש כתואר. ביטוי שבו שם משמש כתואר הוא בדרך כלל מטפורה.

דוגמאות: חמור ("הוא ממש חמור");  זבל ("מניות זבל"); פצצה ("יש לי רעיון פצצה");  צונאמי("הפרשה הזאת היא צונאמי").

שם עצם כללי משמש כשם פרטי של אדם. שימוש כזה שכיח אצל שמות פרטיים חדשים, כלומר  אצל שמות שהחלו לקרוא בהם רק בעת החדשה. דוגמאות: גיא; ענבל; נועם, רקפת.

שם פרטי משמש כתואר. דוגמאות: המן (צורר ישראל);  דון ז'ואן (רודף נשים); תרח (זקן טיפש וטרחן). הדגם הזה הוא למעשה מטונימיה – במקום מילה מסוימת (למשל  צורר) באה מילה שקרובה במשמעותה למילה המסוימת (למשל  המן).

שם מספר משמש כתואר. דוגמאות: אפס – לא שווה כלום ("הוא אפס גמור");  עשר – מצוין ("הרעיון הזה הוא עשר"); מיליון – הרבה מאוד ("יש לי מיליון סיבות למה לא להסכים").

פועל משמש כשם. דוגמאות: שומר; פועל; מעביד; מפעיל. בדגם הזה הפועל הוא בדרך כלל בבניין פָּעל או הפעיל, בזמן הווה, והשם הוא בדרך כלל שמו של עיסוק שנובע מהפועל.

פועל משמש כתואר. דוגמאות: מדהים; מכובד; שמוּר. הדגם הזה מתקיים עבור פעלים בבניינים שונים בזמן הווה.

תואר משמש כשם. דוגמאות: זקן; חכם; עליז (במובן של הומו). בפרט הדגם הזה  מתקיים כאשר התואר מתאר תכונה מובנית וקבועה. ויש גם מקרים שבהם קשה לומר האם המילה עצמה (בכל שימושיה) היא שם או תואר. לדוגמה: בירה (עיר); אלוף (במובן קצין); מנהיג.

תואר משמש כשם פרטי. דוגמאות: נאווה;  טובה;  חביבה;  איתן. שמות מהסוג הזה נהוגים בעיקר אצל בנות, וכמובן התארים מחמיאים.

מילת שאלה משמשת כמילת חיבור. דוגמאות:  מתי ש.. ("תבוא מתי שאתה רוצה"); איפה ש.. (נפגש איפה שתגידי"). הדגם הזה קיים בעיקר בשפת הדיבור.

מילת יחס משמשת כתואר. דוגמה:  על (מחשב על); עם (ללכת עם ולהרגיש בלי).