פרשת "ויקרא" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ויקרא" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: ויקרא מפרק א פסוק 1 עד פרק ה פסוק 26

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרקים מג מד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם מדברים על דיבורים.

הכול דיבורים

פרשת "ויקרא" עוסקת בהקרבת קורבנות לה' – מתי, איך ובגין אלו דברים מקריבים קורבן כזה או אחר. ושם נמצא הפסוק הבא: נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה (ויקרא ה 4).

משמעו המקראי של הפועל בטא, שמופיע גם בצורה בטה, דומה למשמעו בימינו, כלומר דיבר. אבל כנראה יש לפועל הזה גם גוון משמעות מסוים המבדיל אותו מסתם דיבור. ו"מילון העברית המקראית" מבאר אותו כך:  בטא – או בטה – הוציא מפיו דבר בלתי מחושב; לדוגמה: יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב; וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא (משלי יב 18).  כלומר בפועל בטה, על פי אותו מילון, יש רכיב משמעות של ספונטניות או העזה. בימינו משמעו של הפועל  ביטא הוא בעיקר הבעה של רעיון, מחשבה או רגש באמצעות מילים או אמצעים אחרים.

יש בלשון העברית (ובוודאי גם בלשונות אחרות) מילים רבות שמייצגות את מעשה הדיבור. המילים השגורות ביותר הן אולי  אמר, דיבר, הגיד. הן מציינות את מעשה הדיבור כשלעצמו – הוצאת מילים מהפה – בלי משמעויות נוספות. אבל למעשה הדיבור יש היבטים ומאפיינים נלווים, ובהתאם לכך מילים שונות שמציינות דיבור מייצגות עוד רכיבי משמעות. להלן כמה היבטים כאלה; ולכל היבט, כדוגמה, כמה מילים שמתייחסות אליו.

עוצמת הדיבור: לָאט, לחש, צעק, צווח, שאג (בהשאלה).      

הגִייה, רהיטות: אִנפף, גמגם, דָבב (מלמל, לחש), דקלם, לעלע (גמגם, דיבר מתוך חנק בגרון), ציֵץ (דיבר בקול דק).

מעמד הדיבור:  הצהיר, הרצה, נאם, השיח.

קלילות: פטפט, קשקש.

חיובי-שלילי: ברך, קילל, שיבח.

הפעלה: פקד, ציווה, הורה, ביקש.

אינטראקטיביות: שאל, ענה, שוחח.

דיבורים רעים

הפטרת "ויקרא" מדברת בעיקר על יחידותו וגדולתו של ה' לעומת אפסותם של האלילים העשויים בידי אדם; אבל  היא פותחת בדברי תוכחה. הבה נסתכל על הכתוב הבא מתוך ההפטרה: וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ; וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים (ישעיהו מג 28). מהו  גידוף? המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר), בביאורו לפסוק הזה, אומר: "לגדופים – עניינו כמו חרפה". כלומר: לגדף מישהו משמעו לבזות אותו, לבייש אותו, לשים אותו לחרפה. וקדרי (מילון העברית המקראית) אומר: גִדף – ניאץ, חירף.

יש בלשון כמה וכמה פעלים ומושגים שמשמעותם היא אמירת דברים רעים על מישהו. להלן נציין כמה פעלים כאלה וננסה לעמוד על המשמעות של כל אחד מהם כשלעצמו ועל הבדלי המשמעויות ביניהם, שלפעמים הם דקים.

חירף. משמעו של הפועל  חירף דומה לזה של  גידף: ביזה, בייש. ואכן שני הפעלים האלה מופיעים לפעמים ביחד; לדוגמה: אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ, וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל (מלכים-ב יט 22). עם זאת לפועל  חירף יש, ולו רק במופעים מסוימים, גוון משמעות שאינו קיים, או אינו בולט, אצל  גידף. נסתכל למשל על הכתוב הבא: זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם, כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל עַם ה' צְבָאוֹת (צפניה ב 10). רש"י, בביאור לפסוק קודם (שם שם 8), אומר: "ויגדילו … – ויתגאו … ". וקדרי אומר: ויגדילו – דיברו בשחצנות. נסתכל על עוד כתוב: זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת (שופטים ה 18). וקדרי מבאר: "חרף נפשו – זלזל בנפשו עד שמוכן היה למות". מהדוגמאות האלה נובע שהפועל  חירף מכיל (לפחות לפעמים) רכיב של התנשאות, זלזול.

קילל. משמעו העיקרי של הפועל  קילל הוא הבעת רצון שיקרה משהו רע למקולל. לדוגמה:  כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ – מוֹת יוּמָת (ויקרא כ 9):

ארר. משמעו העיקרי של הפועל  ארר הוא קילל. לדוגמה: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר (בראשית יב 3). מילה נפוצה מהשורש אר"ר היא התואר  ארור; לדוגמה: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו (בראשית ט 25). עם זאת, יש כנראה הבדל משמעות מסוים בין  ארר לבין  קילל. קללה יכולה להיות נקודתית וסובייקטיבית; לדוגמה, קִללתו של שמעי את דויד (וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל; שמואל-ב טז 5). לעומת זאת ארירה היא בדרך כלל יוזמה אלוהית, והיא כוללנית ובעלת תוקף נצחי. כמו בכתוב על כנען ("ארור כנען"); כמו בכתוב על הנחש: אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ג 14); וכמו בסדרת האיסורים שבספר דברים פרק כז: (אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה…

ניאֵץ. במקרא המשמעות העיקרית של ניאץ היא הכעיס, הרגיז; לדוגמה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי (במדבר יד 11). ורש"י מבאר: "ינאצוני – ירגיזוני". בימינו המשמעות של  ניאץ היא חירף; לדוגמה: "על קיר הכנסייה רוססה כתובת נאצה".

הלעיז. המופע היחיד במקרא של מילה מהשורש לע"ז הוא בפסוק בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז (תהילים קיד 1). ורש"י מבאר: "מעם לועז – עַם שפת לשון אחר שאינו לשון הקודש". הפועל  הלעיז נכנס ללשון בתקופת התלמודים, ומשמעו לדבר רעות על מישהו, להוציא לו שם רע. לכאורה אין קשר משמעות בין  לועז לבין  הלעיז, אבל אולי בכל זאת יש קשר כזה. אולי במקורו, משמעו (שכבר כמעט לא בשימוש) של  הלעיז היה "דיבר בלשון זרה"; ומאוחר יותר הושאל הפועל הזה לייצוג המשמעות "דיבר דברים רעים". דבר דומה, שמחזק את הביאור הזה, קיים אצל המילה  זרא, שמשמעה "מאוס, מגעיל". המילה הזאת גזורה מאותו שורש שממנו גזורה המילה  זר, ומכך אפשר לראות שכמו במקרה של  הלעיז, גם במקרה הזה מילה מתחום המשמעות "זרוּת" –  המילה  זרא – מייצגת משמעות שלילית.

השמיץ.  הפועל  השמיץ גזור מהשורש שמ"ץ. במקרא לשורש הזה יש רק נגזר אחד – שִמצה –  שמופיע רק  פעם אחת: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא; כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם (שמות לב 25). שמצה משמעה אולי גְנוּת (למשל על פי רש"י), ואולי משמעה לחשי בוז (למשל על פי קדרי). כך או כך, בימינו  השמיץ משמעו הטיל דופי, אמר על מישהו דברי גנות. קשה למצוא הבדל משמעות בין  השמיץ לבין  הלעיז, מלבד שבימינו  השמיץ משמש בלשון רגילה, ואילו  הלעיז שמור ללשון גבוהה.

מודעות פרסומת

פרשת "פקודי" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "פקודי" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "פקודי" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק לח פסוק 21 עד סוף פרק מ (סוף ספר שמות).

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרקים ז ח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם משמעויות שבלשון המקרא לא היו להן  עדיין מילים שייצגו אותן, ורק מאוחר יותר גויסו מתוך הלשון מילים לייצוג המשמעויות האלה.

תכלת וארגמן

פרשת"פְקוּדֵי" ממשיכה את סיפור הקמת המשכן ועשיית הכלים והאביזרים הקשורים לעבודת הקודש, ובתוך כך גם עשיית בגדי הקודש. ובין שאר הדברים, כך כתוב שם: וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (שמות לט 1).

בימינו תכלת ו ארגמן הם צבעים, אבל במקרא הם בדים יקרי ערך שהיו עושים מהם בגדי קודש ופאר. אז איך מתרחש שינוי כזה? נראה שיש לפנינו תופעה לשונית שאפשר לתארה כך: יש בלשון [למשל בלשון המקראית] שם מסוים [למשל  תכלת] שמייצג עצם מסוים [למשל סוג בד]. לעצם הזה יש תכונה מסוימת [למשל צבע הבד, שהוא תכלת]. לתכונה הזאת אין עדיין ייצוג בלשון [אין בלשון המקראית מילה שמייצגת את הצבע "תכלת"]. ובתקופה מסוימת מתרחש שינוי משמעות: מעתה שם העצם [ תכלת] אינו מייצג בדרך כלל את העצם המקורי [את הבד "תכלת"], אלא בעיקר את אותה תכונה מסוימת של אותו עצם [הצבע "תכלת"].

מקרה ה תכלת וה ארגמן אינו יחיד בסוגו; הנה עוד כמה מקרים כאלה.

גן עדן . "גן עדן" במקרא  הוא שמו הפרטי של מקום מסוים: וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב 15). בגלל סגולותיו המופלאות (אבל בכל זאת ארציות) של גן עדן המקראי, השם "גן עדן" הפך, בתקופת התלמודים, להיות שמו של מקום שמימי-אוטופי שנשמות הצדיקים מגיעות אליו בעולם הבא. ובימינו "גן עדן" הוא גם סתם מקום נפלא; לדוגמה:  -"איך היה הצימר?"  -"גן עדן".

אביבאביב במקרא הוא שיבולת דגן כאשר גרעיניה רכים; לדוגמה: וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ (ויקרא ב 14). בארץ ישראל הדגן מגיע למצב אביב בחודש ניסן, ולכן חודש זה נקרא גם "חודש האביב"; לדוגמה: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות לד 18). במקרא אין שם לתקופה שבין החורף לקיץ, ורק בתקופת התלמודים ניתן לתקופה הזאת השם  אביב,   כנראה על פי החיטה המגיעה למצב אביב באותה תקופה.

כִּפה.  כפה במקרא היא החלק הקרוב לגזע של עלה התמר (בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא, וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה; איוב טו 32). וכנראה שבגלל צורתו הקמורה של חלק העלה הזה, המילה  כפה גויסה, בתקופת התלמודים, לייצג משמעות רחבה יותר: עצמים קמורים בצורת חצי כדור; כמו כיפת מבנה ("כפת הכנסייה"); או כיסוי הראש הנקרא כך ("כפה סרוגה").  

כפתור. כפתור במקרא הוא קישוט בצורת תפוח, למשל על המנורה במשכן:  וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ (שמות כה 34). ובגלל צורתו העגולה של הכפתור המקראי, המילה  כפתור נלקחה, בתקופה החדשה, לייצג את אותו עצם עגול שיחד עם הלולאה משמש לרכיסה.   

מקל, שבט ומפקדה

כאשר נשלמה בניית המקדש, כינס המלך שלמה את ראשי השבטים ואת כל ישראל לחנוך את המקדש. וכך כתוב שם: אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן (מלכים-א ח 1).

למילה  מטה יש במקרא שתי משמעויות עיקריות. האחת היא מקל; לדוגמה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל משה] ה': מַה זֶּה בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר מַטֶּה (שמות ד 2). המשמעות השנייה, זו שאליה מתכוון הפסוק שהבאנו מההפטרה, היא שבט – חלק העם המתייחס לאחד מבני יעקב ("שנים עשר השבטים", "שבט יהודה"). ו"ראשי המטות" הם ראשי השבטים.

בעת החדשה נוספה למילה  מטה משמעות חדשה: צוות מפקדה המסייע למפקד;  לדוגמה: "קצין מטה", "מטה החטיבה". איך נפגשה המשמעות החדשה הזאת עם המילה המקראית  מטה? נראה שהדבר היה כך: בתקופה החדשה נוצר צורך במילה עברית עבור המשמעות "צוות מפקדה", משמעות שמיוצגת בשפה האנגלית על ידי המילה staff. למילה staff יש באנגלית עוד משמעויות; אחת מהן היא "מקל, מטה". ובעקבות המילה staff, שכאמור משמעה באנגלית (ואולי בעוד שפות) היא גם "מקל" וגם "מפקדה", גויסה בעת החדשה המילה המקראית  מטה (במשמעותשל "מקל") לייצג גם את המשמעות "צוות מפקדה".

המקרה הלשוני המתואר לעיל אינו יחיד בלשון העברית. נסתכל למשל על המילה  טובין. אמנם צורתה של המילה הזאת היא תלמודית, אבל היא הומצאה רק בעת החדשה; ומילון אבן שושן מציין שגזירתה של המילה  טובין מהמילה  טוב באה בעקבות השפה האנגלית, שבה המילה goods, שמשמעה "סחורות", באה מהמילה   good (טוב). ויש עוד מקרים כאלה.

פרשת "ויקהל" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "ויקהל" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק לה פסוק 1 עד פרק לח פסוק 20.

ההפטרה:  מתוך מלכים א פרק ז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם יחסים שבין האות שי"ן לאות סמ"ך.

שפה, סף, סוף

פרשת "ויקהל" עוסקת בעיקר בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. למעשה פרשה זו והפרשה שאחריה – "פקודי" – חוזרות, בשינויים קלים, על הנאמר בפרשות "תרומה" ו"תצוה". אבל ענייננו כאן הוא לשוני.

נסתכל על הפסוק הבא מתוך הפרשה: וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת (שמות לו 11). אנחנו מתעניינים כאן במילה  שפה. למילה  הזאת יש שלוש משמעויות עיקריות (שלושתן משמשות כבר במקרא). במשמעות אחת  שפה היא כל אחד משני החלקים הבשרניים הסוגרים או פותחים את הפה ("יש לו שפתיים עבות"); למשמעות הזאת נקרא להלן "אֵיברית". במשמעות שנייה  שפה היא לשון שמדברים בה ("בשפה העברית יש הרבה מילים שמוצאן מארמית"). ובמשמעות שלישית, זו שאליה מכוון הפסוק שלנו,  שפה היא "קצה, שוליים" ("שפת הים", "אבני שפה"). כמו אצל מילים אחרות שמייצגות איבר מן הגוף אבל גם משמעויות נוספות ("ראש ההר", "על יד הבית", וכדומה), גם אצל המילה  שפה המשמעות האיברית קדמה כנראה למשמעויות האחרות; שכן האחרות הן למעשה מטפורות שמשתמשות במשמעות האיברית כדי לייצג מושגים מתחומים אחרים.

כך  שפה, במשמעה כ"לשון דיבור ", שנקראת  שפה מכיוון שהשפתיים משתתפות במלאכת הדיבור (באופן דומה שפת הדיבור נקראת גם  לשון כי הלשון (האיברית) מעורבת במעשה ההגִייה); וכך  שפה במשמעות של "קצה" נקראת כך בעקבות השפתיים האיבריות שהן קצות הפה.

המילה  שפה  – בפרט במשמעותה כ"קצה" – מתקשרת למילה  סף. אמנם שתי המילים האלה הן משורשים שונים, בכל זאת יש ביניהן קשר, ואפילו כפול – פונטי וסמנטי: גם ההגייה כמעט זהה (סף – שפה) וגם המשמעויות דומות: כמו  שפה, גם  סף משמשת (בין השאר) למשמעויות של קצה או שוליים; למשל "סף התהום", "סף הסבלנות". ומ- סף מגיעים אל המילה  סוף שגם לה יש במקרים מסוימים משמעות של קצה; לדוגמה "השירותים נמצאים בסוף המסדרון"; "הוא חי בכפר נידח בסוף העולם".

המילים  שפהסף, ו סוף אינן מקרה יחיד של קירבה כפולה – פונטית וסמנטית – שמתקיימת בין מילים שאינן מאותו שורש. הנה כמה דוגמאות:

קצהקץ, שֶבַעשבָּת, זקֵן-זקָן, יִרְאו-יירָאו,  סבשיבה, פתע-פתאום, קבוע-עקבי.

השׂי"ן הוחלפה בסמ"ך

ההפטרה לפרשת "ויקהל" מתארת את בניית בית המקדש בימי שלמה. בתוך כך היא מפרטת את רכיבי הבית והאביזרים השונים שעשה חירם – חרש הנחושת מהעיר צור ששלמה לקח לעבודות הנחושת של הבית. בין שלל האביזרים שעשה חירם היו גם שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה (מלכים-א ז 17). מה הם אותם שבכים שעשה חירם? אין אחדות דעות בין הפרשנים בעניין זה, אבל נראה לי שנכון לקבל את ביאורו של קדרי (המילון לעברית מקראית): "קישוט מעשה רשת על עמודים". הביאור הזה מקבל חיזוק מכתוב מקראי אחר: כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ (איוב יח 8). אם כך, ה שבכה המקראית היא אותה  סבכה הקיימת בלשון זמננו, אלא שהאות שׂי"ן (שמאלית) התחלפה באות סמ"ך.

תופעת חילופה של שׂי"ן בסמ"ך, או להיפך, אינה מצומצמת למקרה הנזכר לעיל; היא  כוללת שתי תבניות עיקריות. בתבנית האחת מילים מקראיות (כלומר מילים שמופיעות במקרא) שככלל כתובות במקרא בסמ"ך, לפעמים במקום הסמ"ך באה בהן שׂי"ן. למשל המילה  כעס: כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה (איוב ה 2). מילים אחרות בתבנית הזאת הן:  שׂוּרי (הושע ט 12) במקום  סורישֻׂכּוֹ (איכה ב 6) במקום  סכושָׂתם (איכה ג 8) במקום  סָתםמַ­שׂמרות (קהלת יב 11) במקום  מסמרות. התבנית הזאת נדירה למדי, ואולי היא נובעת מטעויות העתקה.

בתבנית השנייה, מילים שכתובות במקרא בשׂי"ן, בתקופות מאוחרות יותר השׂי"ן הוחלפה אצלן בסמ"ך. שלא כמו בתבנית הראשונה, החילופים כאן הם כלליים ועקביים:  החל מעת מסוימת הכתיב הנהוג של המילה השתנה, וכותבים אותה, בדרך כלל, בסמ"ך במקום בשׂי"ן. ומכיוון שהתמונה הזאת חוזרת אצל מילים לא מעטות, הדעת נותנת שיש סיבה כללית לחילוף כזה; למשל מניעת בלבול בין שי"ן שמאלית לימנית. לדוגמה, להלן כמה מילים כאלה. ליד כל מילה בשׂי"ן מצוין (בסוגריים) מקום במקרא שבו המילה מופיעה, וליד המילה הכתובה בסמ"ך מצוינת (בסוגריים) התקופה שבה התרחש החילוף. ואפשר לראות שברוב המקרים שינוי הכתיב נעשה בתקופת התלמודים.

תפשׂ (דברים כ 19) – תפס (תקופת התלמודים).

שׂרעפים  (תהילים קלט 23) – סרעפים (ימי הביניים).

משׂור (ישעיהו י 15) – מסור (העת החדשה).

שׂכין (משלי כג 2)  – סכין (תקופת התלמודים).

שׂב (איוב טו 10) – סב (תקופת התלמודים).

שׂחט (בראשית מ 11)  – סחט (תקופת התלמודים).

שׂטן (שנא) (תהילים עא 13)  – סטן (תקופת התלמודים).

שׂרט (ויקרא כא 5)  – סרט (תקופת התלמודים).

שׂיד  (דברים כז 2) – סיד (תקופת התלמודים).

פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת כי תשא והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות, פרק ל פסוק 11 עד פרק לד פסוק 35

ההפטרה:  מתוך מלכים א' פרק יח.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם ביטויים שמשמעותם היום שונה ממשמעותם המקראית.

בד בבד

פרשת "כי תשא" עוסקת בעניינים שונים הקשורים לאוהל מועד, ובעיקר היא עוסקת בחטא העגל והשלכותיו. אבל אנחנו עוסקים כאן בעניין לשוני המיוצג גם בפרשה שלנו.

יש מילים מקראיות שמשמען בימינו שונה ממשמען במקרא. לדוגמה: במקרא המילה  אביב משמעה שיבולת שגרעיניה רכים, ואילו בימינו משמעה העיקרי הוא תקופת השנה שבאה אחרי החורף. דוגמה אחרת:  תימן משמעה במקרא "דרום", ואילו בימינו  תימן היא מדינה בחצי האי ערב. תופעה דומה, אם כי אולי נפוצה פחות, היא  ביטויים וצירופים שמקורם במקרא, שנמצאים בשימוש גם בזמננו אבל משמעם היום שונה ממשמעם במקרא; וזאת גם אם משמען של המילים המרכיבות את הצירוף לא השתנה. והפרשה שלנו מספקת דוגמה לתופעה הזאת.

הבה  נסתכל בכתוב וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה; בַּד בְּבַד יִהְיֶה (שמות ל 34). משמעו של הביטוי "בד בבד" במקום הזה הוא "בחלקים שווים"; וכך מבאר רש"י: "בד בבד יהיה – אלו הארבעה [הסמים] הנזכרים כאן יהיו שווים משקל במשקל; כמשקלו של זה כך משקלו של זה". אבל בימינו משמעו של הביטוי "בד בבד" הוא "באותו זמן", "במקביל". לדוגמה: "בד בבד עם בניית הבתים נסללו גם כבישי גישה". הנה עוד כמה צירופים שמשמעם היום שונה ממשמעם המקראי.

עד חרמה. בלשון זמננו "עד חרמה" משמעו "עד לחיסול סופי". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב: וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה (דברים א 44). אבל משמעה של  חרמה בפסוק שלנו הוא לא "חיסול סופי", אלא עיר כנענית מסוימת (וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה; שופטים א 17).

מושב זקנים. "מושב זקנים" הוא כינויו הקודם של  המוסד הנקרא בימינו "בית אבות" או "דיור מוגן". הכינוי "מושב זקנים" נזנח כנראה בגלל הריח הלא נעים שהחל לעלות ממנו בזמננו (כמו שקרה גם עם הצירוף "בית כיסא", שהוחלף ב"בית שימוש", וגם זה הוחלף ב"שירותים"). אבל במקרא "מושב זקנים" הוא התוועדות של זקנים חכמים, כפי שאפשר ללמוד מהכתוב וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם; וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ (תהילים קז 32).

שמן זית זך. הצירוף "שמן זית זך" מופיע במקרא בקשר לעבודת המשכן: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שמות כז 20); ומשמעו שם כפשוטו: שמן זית צלול וטהור. אבל בלשון ימינו "שמן זית זך" הוא גם כינוי ביקורתי-אירוני ל"יפי נפש" החושבים עצמם למיוחסים ונעלים על הסובבים אותם.  

אח לצרה. בלשון זמננו "אח לצרה" הוא מי שנמצא גם הוא באותה צרה. הביטוי הזה לקוח מהכתוב בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ; וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד (משלי יז 17); אלא שמשמעו שם שונה ממשמעו בימינו. וכך מבאר רש"י: "ואח לצרה יולד – לעת הצרה יולד לך הרֵע כאח, לעזור לך ולהשתתף בצרתך". כלומר, על פי רש"י "אח לצרה" (במקרא) הוא מי שתומך בך בעת צרתך.

עמק השווה. בלשון זמננו "עמק השווה" משמעו פשרה, הסכם; לדוגמה "אחרי משא ומתן ארוך, שני הצדדים הגיעו לעמק השווה". מקורו של הביטוי הזה הוא בכתוב וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ [לקראת אברהם] אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל עֵמֶק שָׁוֵה (בראשית יד 17 ). וברור ש"עמק שווה" במקרא הוא שמו של  עמק מסוים, העמק שבו נפגש אברהם עם מלכיצדק מלך שלם ועם ברע מלך סדום והגיע אתם להסכם, כמפורט בבראשית פרק יד. 

חציר במקרא וחציר בזמננו

עיקרה של ההפטרה לפרשת "כי תשא" הוא סיפור המבחן שעשה אליהו לנביאי הבעל. ההפטרה נפתחת בתיאור של מפגש בין אליהו לבין עובדיהו אשר על בית אחאב מלך ישראל, שיצא לחפש מזון לבהמות המלך. ושם כתוב: וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ: לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד (מלכים-א יח 5).

המילה  חציר מופיעה במקרא פעמים רבות, ומשמעה (המקראי) הוא עשב ירוק המשמש מזון לבהמות; לדוגמה: הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת (מלכים-ב יט 26). בלשון ימינו משמעה של המילה  חציר שונה במידה מסוימת. הלשון החקלאית של זמננו ייחדה את המילה  הזאת לאופן אחד מסוים של הכנת מזון לבהמות: מגדלים ירק – בדרך כלל דגן או קטנית; קוצרים אותו בעודו ירוק (כדי שיישמרו בו חומרים בעלי ערך תזונתי גבוה, כמו חלבון); מניחים אותו קצור בשדה עד שיתייבש דיו; וכשהירק יבש כובשים אותו לחבילות ומביאים למתבן. באופן כזה מזון יכול להישמר זמן רב, למשל מאביב אחד ועד האביב שאחריו. הגידולים הפופולריים לחציר הם אספסת (הפרות ממש משתגעות אחרי חציר אספסת); בקיה (מין של קטנית); תערובת של בקיה עם שעורה או שיבולת שועל; תירס אחרי שנקטפו ממנו הקלחים. ויש עוד.

מילה שוות משמעות ל חציר (של זמננו) היא  שחת, שהצטרפה ללשון בתקופת התלמודים, וגם היא נמצאת בשימוש בימינו; לדוגמה: "קוצר לשחת, מאכיל לבהמה" (משנה, מסכת מנחות, פרק י, ח). חנוך אלבק, בפירושו למשנה, מבאר את הכתוב הזה כך: "לשחת – למספוא, לאכילת בהמה. וקוצרים לצורך זה תבואה שלא נגמר בישלה". ואנחנו רואים – מהכתוב ומביאורו – ששחת היא לא הצמח כשלעצמו (כמו שעורה או אספסת), אלא אופן הכנתו (קוצר לשחת) כפי שתיארנו לעיל.

פרשת "תרומה" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "תרומה" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק כה פסוק 1 עד פרק כז פסוק 19.

ההפטרה: מתוך מלכים א' פרקים ה' ו'.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים למידות ומושגים מתחום הגיאומטריה.

תרומתם של חלקי היד לעולם המידות

עיקרה של פרשת "תרומה" הוא הוראות מפורטות לבניית המשכן וכליו השונים. ההוראות האלה כוללות מידות שונות, בעיקר מידות אורך; לדוגמה: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ (שמות כה 10). כאשר עוסקים במידות צריך שיהיו יחידות מידה; לדוגמה: יחידות משקל (כמו קילוגרם), יחידות נפח (כמו ליטר) או יחידות אורך (כמו מטר או אמה). יחידות המידה כשלעצמן אינן קיימות בטבע – הן הומצאו על ידי האדם – אולם בדרך כלל הן נקבעו על בסיס נתוני טבע אלה או אחרים.

איך קבעו הקדמונים את יחידות המידה ששימשו אותם, ובתוך כך את מידות האורך? אחד המקורות לקביעת יחידות מידה היה גופו של האדם ופעולותיו, ובתוך כך גם חלקי ידיו השונים. וכך אנחנו מוצאים במקרא ארבע יחידות מידה של אורך שמבוססות על מידותיהם של חלקי היד: אמה, אצבע, זרת, טֶפח.

 אמה. בלשון תקופת המקרא למילה אַמָּה (בהבדל מ- אָמָה, שמשמעה שפחה) יש שתי משמעויות עיקריות. משמעות אחת היא חלק היד שמן המרפק ועד שורש כף היד, והמשמעות השנייה היא יחידת מידה שאורכה כחמישים סנטימטרים. צריך לומר שהמילה אמה במשמעות של חלק מן היד אינה מופיעה במקרא; בכל זאת יש להניח שהיא הייתה בשימוש בתקופת המקרא, שהרי יחידת המידה "אמה" נקבעה על בסיס חלק היד הנקרא אמה ולא להיפך. ואכן מילון אבן שושן מתייג את המילה אמה – גם במשמעה כחלק מן היד – כמילה מהתקופה המקראית.

במאמר מוסגר: נראה שהמקרה הזה מדגים מצב שבו מילה, או משמעות, שהייתה בשימוש בתקופת המקרא בכל זאת לא מופיעה במקרא.

אצבע. אצבע היא קודם כל אחד מחמשת החלקים שיש לנו בקצה כל יד או רגל. ועל בסיס משמעות זאת נקבעה יחידת המידה הנקראת "אצבע", שאורכה כשני סנטימטרים; לדוגמה: וְעָבְיוֹ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת נָבוּב (ירמיהו נב 21).

זרת. המילה זרת מופיעה במקרא רק במשמעות אחת: מידת אורך השווה למרחק שבין קצה האצבע הקטנה לקצה האגודל, כאשר היד פרושה ואצבעותיה מפושקות. לדוגמה: זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ [של חושן המשפט] (שמות כח 16). (יחידת המידה הבלתי מדויקת הזאת הייתה קיימת גם בתקופתנו – בלשון הדיבור – והיא נקראה שיבֶּר). המילה זרת במשמעות של האצבע הקטנה בכף היד מופיעה לראשונה בלשון הכתובה רק בתקופת התלמודים; לדוגמה: "זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו אגודל" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף יא א).

טפח. טֶפַח (או טֹפח) הוא רוחבה של כף היד, והוא שימש כיחידת מידה שאורכה כתשעה סנטימטרים. לדוגמה (מתוך הפרשה שלנו): וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב (שמות כה 25). משמעות אחרת של טפח, משמעות שנובעת כנראה, בדרך ההשאלה, מהמשמעות המקורית (רוחב כף היד), היא, כהגדרתו של אבן שושן, "סמל לדבר מועט וקטן"; לדוגמה: "מגלה טפח ומכסה טפחיים" (ביטוי המופיע בתלמוד במסכת נדרים כ ב).

מילים מקראיות שגויסו לייצג מושגים גיאומטריים

עיקר עניינה של ההפטרה לפרשת "תרומה" הוא בניית בית ה' על ידי המלך שלמה. מתוך כך ההפטרה רצופה מונחים מתחום הבנייה; למשל המונח "צלעות" – וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב [הבית] (מלכים-א ו 5). משמעותה העיקרית של המילה צלע היא עצם מהעצמות היוצאות מעמוד השדרה ומקיפות את בית החזה; וכנראה
שעקב המשמעות הזאת באה גם המשמעות המופיעה בפסוקנו – דופן של בית. ובימי הביניים נלקחה המילה צלע לייצג גם משמעות גיאומטרית: "כל אחד מהקווים הגובלים את המצולע"; למשל: "למשולש יש שלוש צלעות".

צלע אינה יחידה – כמה וכמה מושגים גיאומטריים הקיימים בלשון העברית נוספו לה רק בימי הביניים או אף אחריהם, ובדרך כלל כינויָם של מושגים אלה ניתן להם בדרך ההשאלה: מילה שכבר קיימת בלשון ושיש בינה לבין המושג הגיאומטרי זיקה כזאת או אחרת, גויסה לשאת גם את משמעותו של אותו מושג. בפרט גויסו מילים כאלה מתחום הבנייה או מתחום אברי גוף האדם. הנה כמה מילים מקראיות כאלה.

 אנך. במקרא אנך הוא משקולת עשויה מתכת שבנאים משתמשים בה להישיר קיר או עמוד. ובעת החדשה נלקחה המילה הזאת לייצוג מושג גיאומטרי – "קו ישר הניצב לקו ישר אחר".

זווית. המילה זווית מופיעה במקרא רק בצורת רבים (זויות) ורק פעמיים; פעם אחת בזכריה (ט 15) ומשמעה שם פינות המזבח; ופעם שנייה בתהילים (קמד 12) ומשמעה שם (אולי) עמודי הפינה. ובימי הביניים נלקחה המילה הזאת לייצג גם את המשמעות הגיאומטרית שיש לה גם היום; כמו במשפט "סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות".  

יֶתֶר. משמעותה המקראית (הנוגעת לענייננו) של יתר היא חבל או חוט חזק.

ומאז ימי הביניים יתר מייצגת גם את המשמעות הגיאומטרית "הצלע שמול הזווית הישרה במשולש ישר זווית".

מישור. במקרא משמעה של המילה מישור הוא "אזור שטוח ללא גבעות או בקעות"; לדוגמה: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ 4). מאוחר יותר מישור נלקחה לייצג גם את המושג הגיאומטרי "משטח שדרך כל שתי נקודות שבו אפשר להעביר קו ישר שימצא כולו על אותו משטח".

מעלָה. משמעה המקראי (מתחום הבניין) של המילה מעלה היא מדרגה; לדוגמה וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי (שמות כ 22). ומאז ימי הביניים המילה הזאת מייצגת גם משמעות גיאומטרית: "יחידת מידה למדידת זוויות וקשתות, ששיעורה 1/360 של המעגל".

ניצב. למילה ניצב, כשהיא מופיעה כשֵם, יש במקרא שני מובנים. האחד הוא "ממונה, נציב"; והשני "ידית של חרב". וכפועל – מובנָה "עומד"; לדוגמה: וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ (שמות יח 14). והחל מימי הביניים ניצב מייצגת גם מושג גיאומטרי: "קו ישר היוצר עם קו אחר זווית ישרה" (מושג הזהה למושג הגיאומטרי אנך).  

נקודה. המילה נקודה מופיעה במקרא רק ברבים ורק פעם אחת, ומשמעה כדוריות קישוט (תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף; שיר השירים א 11). מאוחר יותר נוספו לה עוד משמעויות, והחל מימי הביניים היא מייצגת גם מושג גיאומטרי: "מקום החיתוך של שני קווים נחתכים".

צלע. כבר דיברנו עליה לעיל.

 קדקוד. המשמעות הראשונית (המקראית) של קדקוד היא ראש או גולגולת; לדוגמה: יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד (תהילים ז 17). ובעת החדשה קדקוד מייצגת גם מושג גיאומטרי: "נקודת פגישה של שני קווים ישרים היוצרים זווית"; לדוגמה: למרובע יש ארבעה קדקודים.

קו. במקרא קו הוא חוט למדידה; לדוגמה: מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע; אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו (איוב לח 5). ומכך הוטל על המילה הזאת לייצג את המשמעות הגיאומטרית-סירטוטית שיש לה בימינו.

שוקיים. המשמעות המקראית של המילה שוֹק היא חלק הרגל שבין הברך לכף הרגל; לדוגמה: גַּלִּי צַמָּתֵךְ, חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל, גַּלִּי שׁוֹק (ישעיהו מז 2). מאוחר ויותר, בגיאומטריה, שוק היא כל אחת משתי הצלעות במשולש הנשענות על הבסיס.

פרשת "יתרו" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "יתרו" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק יח פסוק 1 עד פרק כ פסוק 22

ההפטרה:  מתוך ישעיהו פרקים ו, ז, ט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים לתחום ההרס והחורבן.

מה המשמעות של "יהרסו אל ה' "?

במרכזה של פרשת "יתרו" עומד מעמד הר סיני והדברים אשר דיבר ה' אל בני ישראל במעמד הזה, הלא הם עשרת הדברות. מתוך הפרשה, הבה נסתכל על הפסוק וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב (שמות יט 21). הפועל  הרס מופיע במקרא פעמים רבות ובצורות שונות, וככלל יש לו מובן ברור:  ניתץ, החריב. אבל האם זה מובנו גם בפסוק שלנו?

רש"י מפרש את הפסוק הזה כך: "פן יהרסו וגו' – שלא יהרסו את מצבם ע"י שתאוותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר". כלומר, רש"י דבק במשמעותו הרגילה של הפועל  הרס, הבא כאן (על פי רש"י) על דרך ההשאלה – יהרסו את מצבם. אבל לא כך הבינו אחרים. למשל, מילון אבן שושן מציג שתי משמעויות נבדלות עבור הפועל  הרס: האחת היא המשמעות הרגילה (נתץ); והשנייה (משמעות 2) היא "התפרץ, העפיל, העז". ולפי אבן שושן המשמעות השנייה היא זאת שתקֵפה בפסוק שלנו (שמות יט 21), כמו גם בפסוק 24 הבא קרוב אחריו.

לא לנו לפסוק בין רש"י לבין אבן שושן. עם זאת נראה שעל פי ההֶקשר, המשמעות של  יהרסו בפסוק שלנו היא אכן התפרצו. ואולי המפתח להבחנה בין המשמעות הרגילה של הפועל  הרס לבין משמעות 2 (זו שבפסוקנו) הוא מילות היחס: במשמעות הרגילה הפועל  הרס מופיע עם מילת היחס  את (למשל: וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, שופטים ו 25), או ללא כל מילת יחס (למשל: שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס, ישעיהו יד 17). לעומת זאת במשמעות 2  הרס מופיע עם מילות היחס  אל או  עד, או עם אות היחס למ"ד; כמו אצל הפסוק שלנו (פן יהרסו אל ה'), או כמו אצל ביאליק (בשיר "הציץ ומת"): "היהרוס לבוא עד שער החמישים?"

האם יש קשר של משמעות בין המשמעות הרגילה של  הרס לבין המשמעות השנייה (זו שבפסוקנו)? נראה שיש. משמעותו של הפועל  הרס, כשהוא בא עם מילות היחס  אל או  עד (ׁלמשל  יהרסו אל) היא למעשה צירוף של שני רכיבי משמעות: האחד הוא ניתוץ, והשני הוא כיוון מסוים (אל, עד). ומה הורסים כאן? הורסים מחסומים (מוחשיים או מופשטים), איסורים, מוסכמות וכדומה. מילים דומות למילה  הרס (במשמעות 2) הן  פרץ אל,  חדר אל,  הבקיע –  גם הן כוללות את שני רכיבי המשמעות שמנינו ב הרס אל: ניתוץ מחסום, והתקדמות למקום כלשהו. וכדי להמחיש את משמעות האזהרה שהזהיר ה' (הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת), העלו בדמיונכם את מראה המוני האוהדים ההורסים אל מגרש הכדורגל, הורסים גדרות ופורצים מחסומים; או את קהל המעריצים ההורס אל הבמה לראות מקרוב את נשואי הערצתו; או את רבבות המאמינים ההורסים אל האבן השחורה ומתוך כך דורסים את העומדים בדרכם.

שָׁאה, שואה, השתאות –  האם יש ביניהם קשרי משמעות?

בהפטרה לפרשת "יתרו" מסופר על התגלותו של ה' לישעיהו ועל הקדשתו של ישעיהו לנביא שליח ה'. ה' מיַדע את ישעיהו בדבר הפורענות שתבוא על ישראל עקב חטאיו, וישעיהו שואל "עד מתי?". וה' עונה: עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה (ישעיהו ו 11). הצורה שָׁאוּ היא בניין קל, עבר, רבים של הפועל  שאה, שמשמעו שמַם, חרַב, נתרוקן. באותו פסוק מופיעה גם צורת נפעל של הפועל הזה – תִּשָּׁאֶה – שמשמעה דומה.

הפועל  שאה, בבניין קל או נפעל, מופיע במקרא רק ארבע פעמים, כולן מפי ישעיהו: פעמיים בפסוק שלנו; עוד פעם בישעיהו לז 26; ופעם נוספת, גם היא מפי ישעיהו, במלכים ב' יט 25. בזמננו כמעט לא משתמשים בפועל הזה בבניינים האלה; לעומת זאת שכיח השימוש במילה  שואה (הגזורה גם היא מהשורש שא"ה) שמלבד היותה שם פרטי לאסון יהודי אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, משמעה הוא חורבן, הרס, כיליון. לדוגמה: וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא (ישעיהו י 3). מילה שגורה אחרת הגזורה מהשורש שא"ה היא הפועל  השתאה (בניין התפעל).

במקרא הצורה  השתאה מופיעה רק פעם אחת – בסיפור על עבד אברהם הפוגש את רבקה: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא (בראשית כד 21), ורש"י מפרש: משתאה – משתומם ומתבהל.

האם יש קשר משמעות בין  שואה לבין  השתאות? על פני הדברים קשה לראות קשר כזה, אבל כנראה שבכל זאת יש, ואפשר לראות אותו בלפחות שתי דרכים. 

דרך אחרת היא באמצעות רכיב משמעות משותף:  שואה (במשמעה המקורי-מקראי) היא  פורענות שפורעת את הסדר התקין, ומתוך כך היא בדרך כלל גם בלתי מובנת לחווים אותה ומעוררת תדהמה ובהלה. ובניסוח אחר: שואה היא מצב שמטבעו אינו צפוי ואינו מובן ולכן מעורר השתאות.

דרך שנייה לראות את הקשר בין המשמעויות של  שואה ו השתאות היא איתור מקרים נוספים שבהם מאותו שורש גזורה גם מילה שמשמעה אסון או חורבן וגם מילה שמשמעה השתוממות. הימצאותם בלשון של מקרים נוספים כאלה תעיד שהמקרה שלנו לא העומד לעצמו, אלא הוא היקרות של תבנית לשונית חוזרת. והנה שלושה  מקרים דומים:

שמ"מ. מהשורש הזה גזורה המילה  שממה, שמשמעה המקראי זהה למשמעה (המקראי) של המילה  שואה, כלומר חורבן, הרס, כיליון. ומהשורש הזה גזור גם הפועל  השתומם

תה"ה. מהשורש הזה גזורה (אולי, על פי ילקוט השורשים במילון אבן שושן) המילה  תֹהוּ שמשמעות אחת שלה היא שממה, ארץ מדבר; לדוגמה: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן (דברים לב 10). ומאותו שורש גזור גם הפועל  תהה (השתומם, התפלא).

תמ"ה. מהשורש הזה גזורה המילה  תמהון, שמשמעה המקראי הוא  מכת בלבול; לדוגמה: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אַכֶּה כָל סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן (זכריה יב 4).  ומאותו שורש גזור גם הפועל  תמה (התפלא).

פרשת "בשלח" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "בשלח" והפטרתה – עניינים לשוניים


הפרשה: שמות פרק יג פסוק 17 עד פרק יז פסוק 16

ההפטרה: מתוך שופטים פרקים ד ה

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים מעורבות נשים באירועי ניצחון או תבוסה.

בתופים ובמחולות

פרשת "בשלח" מתחילה את סיפור מסעם של בני ישראל במדבר, והיא נפתחת בתיאור התשועה שהושיע  ה' את בני ישראל על ים סוף.

כשהמקרא אומר "בני ישראל", או "העם", או "עם ישראל", הוא מתכוון בדרך כלל לגברים ולנשים גם יחד. אבל יש מקרים שבהם נשים ממלאות תפקיד פעיל שהגברים לא לוקחים בו חלק, ואז המקרא מבדיל ביניהן לבין הגברים. וכך קורה גם בפרשה שלנו: אחרי שרכב פרעה ופרשיו טובעו בים סוף, ומשה ובני ישראל שרים את השירה הנקראת "שירת הים" ("אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. …", שמות טו), עולות הנשים על הבמה בתפקיד מיוחד להן: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות טו 20). בהמשך הדברים נתייחס לביטוי "ותצאנה בתופים ובמחולות", אבל קודם לכך נגיד כמה דברים על מרים כנביאה.

ארבע נשים נקראות במקרא נביאות: מרים (שמות טו 20), דבורה (שופטים ד 4), חולדה (מלכים-ב כב 14), נועדיה (נחמיה ו 14). עם זאת, התלמוד הבבלי מונה שבע נביאות; וכך כתוב במסכת מגילה (פרק א', דף יד): "ת"ר [תנו רבנן] ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל"; והכתוב מציין אותן: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. נועדיה אינה כלולה במניין הנביאות מכיוון שהייתה נביאת שקר, כמו שאומר רש"י: "היא [נעדיה] ושאר נביאי השקר קיבלו שכר מסנבלט וחביריו כדי להפחידני [אותי, נחמיה] בנבואת שקריהם".

בהמשך הדברים מסכת מגילה מביאה דברי חכמים המסבירים (באמצעות סיפורי אגדה) מדוע נקראה כל אחת משבע הנשים האלה נביאה. וזה ההסבר לגבי מרים:

מרים – דכתיב [שכתוב] (שמות טו כ) ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. מדוע [כתוב] אחות אהרן ולא אחות משה? ואמר רב נחמן אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן [כלומר לפני שנולד משה] ואומרת: "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל". ובשעה שנולד [משה] נתמלא כל הבית כולו אורה. עמד אביה [של מרים] ונשקה על ראשה [ו]אמר לה: "בתי, נתקיימה נבואתך". וכיון [וכאשר] שהשליכוהו [את משה] ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה [של מרים] ואמר לה: "בתי, היכן נבואתך?" היינו דכתיב [שהרי כתוב] (שמות ב ד): ותתיצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו; [כלומר כדי] לדעת מה יהא בסוף נבואתה.

עד כאן מרים ונבואתה. עכשיו נסתכל בביטוי "לצאת בתופים ובמחולות". הביטוי הזה מופיע במקרא שלוש פעמים. פעם אחת בפרשה שלנו (שמות טו 20);  פעם שנייה בסיפור בת יפתח: וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת (שופטים יא 34); ועוד פעם אחרי שדוד היכה את גלית: וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים (שמואל-א יח 6).

ובכל שלושת הפעמים האלה היציאה בתופים ובמחולות היא מתוך שמחה על מפלת אויבי ישראל, והיוצאים בתופים ובמחולות הם נשים.

בעד החלון נשקפה

ההפטרה לפרשת "בשלח" מביאה את סיפור ניצחונם של בני ישראל, המונהגים ביד ברק ודבורה, על יבין מלך כנען וסיסרא שר צבאו; ואת שירת הניצחון של דבורה וברק. הבה נסתכל על הפסוק הבא, הנמצא באותה שירה: בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא (שפטים ה 28).

הביטוי "בעד החלון נשקפה" מופיע במקרא, בשינויי נוסח קלים, שלוש פעמים. פעם אחת בשירת דבורה בפסוק שהבאנו לעיל; פעם שנייה כאשר דוד מביא את ארון ה' לעיר דוד: וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ (שמואל-ב ו 16). ופעם נוספת כאשר יהוא בן יהושפט בן נמשי מורד ביורם בן אחאב מלך ישראל, הורג אותו, ועולה על יזרעאל מקום מושב המלך: וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה; וְאִיזֶבֶל [אשת אחאב ואמו של יורם] שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן (מלכים-ב ט 30). בשלוש הפעמים האלה הנשקפת בעד החלון היא אישה רמת דרג הנקלעת למצב עניינים טרגי שסופו הרג ושכול: אם סיסרא שוכלת את בנה; יחסיה של מיכל עם דוד הם טרגדיה מתמשכת שבסופה דוד מביא להריגתם של ילדיה; ואיזבל מאבדת את בנה וגם נרצחת על ידי יהוא (מלכים-ב ט 37-32). וכך נמזג לתוך הביטוי "בעד החלון נשקפה" גוון של יגון נשי ושכול אימהי.

הערת שוליים: ב-2012 יצא לאור, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הספר "בעד החלון נשקפה" שכתבה לורית רמון. להלן דברים על הספר מתוך אתר ההוצאה: "הספר 'בעד החלון נשקפה', פרי מחקרה המקיף והמרשים של לורית רמון ז"ל, בוחן בעיקר דמויות נשיות, שהסופר המקראי הציבן בחלון כמוטיב המפריד בין חוץ לפנים, דרכו מוקרנת עוצמתן הנשית, הגוברת על המגבלות שהציבה החברה הפטריארכלית בפני האישה. ההתבוננות דרך משקפיים מרחיבים […] פורשת בהעמקה ובהרחבה את דמותן של רחב הזונה, אם סיסרא, מיכל בת שאול, איזבל אשת אחאב ודמויות הנשים במשלי, בשיר השירים ובקהלת. אליהן מצטרף גם דיון מרחיב באבימלך מלך פלישתים ובדוד משיר השירים".