זצללה"ה

טקסטים על מצבות הם ז'אנר בפני עצמו. יש להם מטרות (למשל מתן פרטים על הנפטר, פיאורו, הבעת צער), יש להם מגבלות (למשל אורך הטקסט), ויש להם מאפיינים שונים הנוגעים לתוכן, ללשון ולסגנון. בשנה 2007, אחרי סיורים בבתי קברות רבים, איסוף טקסטים וכתיבה, הוצאתי ספר שנקרא "לשון המצבות – טקסטים על מצבות עבריות בארץ ישראל מ-1900 עד ימינו". הדברים שלהלן נסמכים על אותו ספר, והם עוסקים בעניין אחד מסוים: אמצעים לשוניים שאופייניים לטקסטים על מצבות של רבנים ורבניות (אפשר לקרוא למצבות האלה מצבות רבניות). מצבות כאלה מתאפיינות בכמה מאפיינים עיקריים:

– טקסט ארוך שעשוי להגיע ליותר ממאה מילים.

– דבקוּת בתאריך העברי כתאריך יחיד על המצבה; זאת לעומת חדירתו של התאריך הכללי אל טקסט המצבות אצל ציבורים רחבים.

– זיקה הדוקה למקורות, בעיקר למשנה ולתלמודים, אבל גם למקרא.

– שימוש תדיר בביטויים ידועים הכתובים בראשי תיבות. למשל: נלב"ע – נלקח לבית עולמו; יצ"ו – ישמרוֹ צוּרוׂ ויוצרו.

– שימוש רב בתארי כבוד רבניים הכתובים בדרך כלל בר"ת. לדוגמה: ב"ק – בן קדושים; גאב"ד – גאון אב בית דין; כקש"ת – כבוד קדושת שם תפארתו; מוהר"ר – מורנו הרב רבי.

– אקרוסטיכון. אקרוסטיכון (מילה יוונית) הוא מתכונת טקסט שבה האותיות הראשונות של כל פסוק או משפט או שורה יוצרות צירוף אותיות מסוים; למשל שם של אדם.

– שימוש בארמית.

– ציון גיל הנפטר על ידי אותיות. דוגמה: "בשנת ע"ג לימי חייו".

– ציון יום הפטירה על ידי יום חג או על ידי פרשת השבוע. לדוגמה: א' דפסח; או: מוצאי שבת קודש פרשת "זכור".

– הפרדה בין האות י' לאות ה'. לדוגמה: "הי חסיד הי עניו" (במקום היה חסיד היה עניו); טבריא (במקום טבריה); אלוקים (במקום אלוהים).

מאפיינים כאלה, לפחות חלקם, אמנם מופיעים לעיתים גם על מצבות לא רבניות, בפרט על מצבות של אנשים דתיים, אולם הופעתם על מצבות רבניות היא רחבה ומובהקת.

ancient-jewish-cemerety-in-chortkiv-7
מצבה על קברו של צבי הלוי איש הורוביץ רבה של צ'ורטקוב המכונה הרשל'ה 1726-1754.

כדוגמה למצבות כאלה, להלן טקסט שעל מצבה בבית הקברות של טבריה. כפי שאפשר לראות, כותב המצבה השתמש בכמה וכמה אמצעים לשוניים האופייניים למצבות רבניות. מי שאינו בקי בלשונן של מצבות רבניות אולי יתקשה לפענח רכיבים שונים במצבה הזו; לכן צרפנו הסברים. וזה כתב המצבה.

זאת מנוחתה עדי עד // עדה המצבה הזאת // פ"ט [1] // הצדיקת

מפורסמת // לגזע הצדיקים והגאונים מתייחסת // הרבנית חנה ע"ה [2] //

בת הגה"ק [3] חיים מאיר הורוויץ זצללה"ה [4] // אבדק"ק [5] ריינזשיוו והגליל [6] יצ"ו [7] // בן אחר בן להגה"ק בעל זרע קודש מראפשיץ זי"ע [8] // ואמה הצדקת ב"ק [9] //  הרבנית העסא טייטלבוים מסיגוט זלה"ה [10] הי"ד [11] //

אשת חבר [12] עטרת בעלה // כ"ק [13] אדמו"ר [14] מנחם מענדל רובין שליט"א  [15]// גאב"ד [16] מוזשאי // חבצלת השרון [17] הם בנה ובנותיה חתניה ונכדיה // עזר כנגד בנתה בית ישורון ותפארת קהליה / / נפשה הי' דבוקה לאבותיה הם שעטרו לה העטרה // של יראת שמים טהורה תוכה כברה בסבר פנים יפה //  האבן הזאת מצבת קבורת חנה עד שנזכה במהרה //  שמהעיר טבריה תבוא בתחלה בשורת התחיה // בניה קמו ויאשרוה בעלה ויהללה [18] // עין הבן בדמע התהלים בוכיה עד שארכו ימיה [19] //

תמימות קדושת אבותיה ירשה במלוא הקומה // לתמ"ר [20] בראש התמרים היא דמתה // העסא בת הגה"ק הקדושת יום טוב [21] בדרך מופת                    הולידה // בזקנותה // בת יחידה מצויינת חביבה // נפטרה בש"ט [22] ביום אשר נהפך לאבל //  ביום י"ז לחודש אלול שנת תשס"ד // "וכך נצבה בצרור החיים" לפ"ק [23] //

ביאורים:

[1] פ"ט – פה טמונה

[2] ע"ה – עליה השלום

[3] הגה"ק – הגאון הקדוש

[4] זצללה"ה – זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא

[5] אבדק"ק – אב בית דין דקהילה קדושה, או אב בית דין קהילת קודש.

[6] העיר ריינזשיוו וסביבותיה.

[7] יצ"ו – ישמרוֹ צוּרוׂ ויוצרו, או ישמרו צורו וקונו.

[8] זי"ע – זכותו יגן עלינו

[9] ב"ק – בת  קדושים

[10] זלה"ה – זכרה לחיי העולם הבא

[110] הי"ד – השם יקום דמה

[12] אשת חבר – חבר הוא איש נאמן בענייני טומאה וטהרה, והוא בעל מידות טובות ועוסק בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים (על פי אנציקלופדיה יהודית של אתר 'דעת').

[13] כ"ק – כבוד קדושתו

[14] אדמו"ר – אדוננו מורנו ורבנו

[15] שליט"א – שיחיה לאורך ימים טובים אמן

[16] גאב"ד – גאון אב בית הדין

[17]  האותיות המודגשות כאן מודגשות במקור כדי לסמן הצטרפות לאקרוסטיכון. "חבצלת השרון…" במשפט הזה כותב המצבה מהלל את הקמת המשפחה ובניית בית בישראל על ידי המנוחה. על פי מדרשים רבים במדרש שיר השירים רבה, חבצלת השרון היא כנסת ישראל, כלומר עם ישראל (אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. שיר השירים ב' א'). ישורון הוא עם ישראל (כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ: אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ. ישעיהו מד ב)

[18] קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ;  בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ. משלי לא כח.

[19] כפי שכתוב במצבה, למנוחה היה בן אחד וכמה בנות. המשפט הזה אולי מספר על מחלה קשה של המנוחה ועל הבן שבכה ואמר תהילים "עד שארכו ימיה", כלומר עד שהבריאה.

[20] לתמ"ר – שם אמה של הנפטרת היה העסא טייטלבוים, וטייטלבוים הוא עץ התמר; וכנראה שזאת הכוונה.

[21] הנפטרת היא בת יחידה לאמה העסא, שהיא בתו של מחבר "קדושת יום טוב"

[22] בש"ט – בשם טוב

[23] "וכך נצבה בצרור החיים" – בגימטרייה 764, כלומר תשס"ד שהיא שנת הפטירה. לפ"ק – לפרט קטן, כלומר ללא ה' האלפים.

מודעות פרסומת

לימון וצלחת

Still Life with a Cut Lemon on a Pewter Plate, books, and Irises
Elizabeth Floyd, Still-life

הפזמון לימון וצלחת מוכר. את התמליל כתב נתן אלתרמן ב-1946; את הלחן חיבר משה וילנסקי, כנראה עוד לפני 1946 (למילים אחרות); מתיתיהו רוזין ואירנה רוזינסקה שרו אותו לראשונה, בתיאטרון לי-לה-לו. לכאורה התמליל הוא פטפוט פלרטטני של בחור עם בחורה. אבל מתוך הידיעה מי היה אלתרמן צריך להאמין שבכל זאת יש בו משהו מעבר לסתם פטפוט. ואכן סימנים שונים הפזורים בפזמון מעידים, על פי דעתי הענייה, שהעניין העיקרי בפזמון הזה הוא הלשון העברית ויחסיו של המשורר אתה. הנה כמה סימנים כאלה.

הפזמון נפתח בהצגת הבחור והבחורה אחד בפני השנייה: "ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת. // סליחה, צלחת מי? צלחת ואדון. // ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת… // קוראים לי מֵי, איזה מים? מי לימון".

שימו לב להיפוך המינים שמבצע אלתרמן: צלחת (הכלי), שהיא (בלשון) ממין נקבה, היא שמו של הבחור; ולימון (הפרי), שהוא ממין זכר, הוא שם הבחורה. ואולי המשורר מלגלג כאן על עיקרון יסוד של הלשון העברית שלפיו כל עצם הוא או ממין זכר או ממין נקבה, ואין מין סתמי.

עניין שני הוא המילים הלועזיות המשובצות בפזמון בלי שנראה צורך אמתי בהן; כאילו המשורר מגחך למראה המנהג להתהדר במילים לועזיות אם צריך או לא צריך. כמו למשל בשורה הבאה: "את אש בנגלית או פאטאלית או דמונית …" . גם השם מֵי מרמז על הלועזיות בלשון (May).

עניין נוסף הוא הערבוב של שפה מליצית עם שפה 'נמוכה' ואפילו שגויה. למשל, לימון אומרת: "את הגברים כולם יכולתי לשגע // כי משגעת כף ידי הענוגה." וצלחת אומר: "אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי // בלי אוונטורה ורומנטיקה כזאת'י." [כזאתי!].

עכשיו אפשר לצעוד צעד נוסף ולהעלות את השערה הבאה: הפזמון הזה הוא מטפורה. הבחור מייצג את המשורר והבחורה את הלשון העברית; והמשורר מחזר אחרי הלשון. והרי כמה ציטוטים שתומכים, לדעתי, בפרשנות הזאת.

* צלחת אומר: "לולא נפגשנו לא היינו פה ביחד". המשפט הזה הוא לכאורה טאוטולוגיה, אבל אם מנסחים אותו אחרת הוא מקבל משמעות, למשל: "אחרי שנפגשנו, אנחנו ביחד" – המשורר והלשון העברית.

– צלחת (שהיא המשורר) אומרת ללימון (שהוא הלשון העברית): "אולי נלכה לטייל מעט ביחד". כלומר נלך ביחד, נעשה דברים ביחד. ההצעה הזאת חוזרת שלוש פעמים בפזמון – סימן לחשיבותה.

– המשורר אומר: "הו מי לימון, אל תתייחסי אלי בפחד". הלשון מפחדת לכאורה מדובריה החדשים והמחדשים.
–  המשורר שואל את הלשון: "אמרי לי מה את? את חידה?" הוא משתמש במילה  חידה, שיש להה משמעות של צופן או של תעלומה. ודווקא הלשון מורידה אותו אל המציאות ועונה: "אני חידון". חידון – מילה בת ימינו, לעומת  חידה שהיא מילה מקראית.

–  המשורר אומר: "את על ידי כעט מונחת". כלומר אני הולך לכתוב בך. והלשון עונה: "אני מונחת על הצלחת". כלומר, אני על צלחתך, אכול ממני.

– צלחת אומר: "כי בלעדי את לימון ללא צלחת!" ולימון עונה: "ובלעדי אתה צלחת בלי לימון!" וזוהי למעשה מטפורה נוספת: הכותב הוא צלחת, כלומר הכלי שבאמצעותו מוגש האוכל , שהוא הדברים הכתובים. והקורא אוכל את האוכל מהצלחת. בחור-צלחת-משורר; בחורה-לימון-לשון.

להלן מלוא התמליל:

ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת.
סליחה, צלחת מי? צלחת ואדון.
ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת…
קוראים לי מֵי , איזה מים? מי לימון…

הגברת מי, הגברת מי, אדון צלחת.
קראי לי סתם צלחת. בשבילי מספיק.
לולא נפגשנו לא היינו פה ביחד.
האם זה לא מצחיק? זה באמת מצחיק.

הוי מי לימון מדוע זה את כה לימונית?
זה לא נכון אני צוחקת כל היום.
את אש בנגלית או פאטאלית או דמונית,
אמרי לי מה את? את חידה? אני חידון.

סלחי לי מי, ליבי הנה!
אני לוקחת אותו צלחת.
סלחי לי מי, יפה כל כך את!
אני סולחת לך צלחת.
אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי
בלי אוונטורה ורומנטיקה כזאת'י.
לימון, לימון, מה יש צלחת?
אולי נלכה לטייל מעט ביחד.

את הגברים כולם יכולתי לשגע,
כי משגעת כף ידי הענוגה,
אבל בך אני רואה זה לא נוגע.
זה לא נוגע כי אני כבר משוגע.
ממי, ממי אתה כבר משוגע, ענני!
ממך, ממך, ממי? ממי? ממי לימון.
ממי לימון, אדון צלחת, זה ממני!
נכון מאוד, אלפי תודה, אלפי פרדון.

הו מי לימון, אל תתייחסי אלי בפחד.
אני פוחדת? איזה דיבורים של שוק.
משום דבר שבעולם, אדון צלחת,
עוד לא נבהלתי מימי, הביטי, גוק!

סלחי לי מי, סלחי לימון,
אני סולחת לך, צלחת.
את על ידי כעט מונחת.
אני מונחת על הצלחת.
אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי
ללא שיחה אינטליגנטית שכזאת'י.
לימון, לימון, מה יש צלחת?
אולי נלך לרקוד מעט עכשיו ביחד.

אתמול ראיתי את הג'ירפים, איזה גובה!
אחד מהם הביט בי ככה כמו תם
והשני כמעט אכל לי את הכובע.
הכל פוליטיקה אנגלית, ימח שמם!

הוי מי לימון, מן הפוליטיקה אין נחת.
אבל ממך, צלחת, נחת יש, הוי פליז,
בלי מחמאות, אתה צלחת כה מוצלחת.
אני צלחת, מי לימון, ואת סרויז.
הוי מי לימון, כמטאור את לי זורחת!
חיי ריקים ומחכים לך כארמון.
כי בלעדי את לימון ללא צלחת!
ובלעדי אתה צלחת בלי לימון!

סלחי לי מי, ליבי הנה!
אני לוקחת אותו צלחת.
סלחי לי מי, יפה כל כך את!
אני סולחת לך צלחת.
אפשר לחיות שנים באופן אידיוטי
עד שלימון פוגש צלחת ש כזאת'י.
לימון, לימון, מה יש צלחת?
אולי נלכה לטייל מעט ביחד.

ויליאם סטראנק ויסודות הסגנון

סטיבן קינג כתב למעלה משלושים ספרים, רובם רבי מכר ורובם תורגמו לעברית. אני עצמי קראתי רק ספר אחד שלו –  "על הכתיבה". בספר הזה קינג מספר על חיי הכתיבה שלו וגם שוטח תובנות, עצות וכללים בנוגע לכתיבה. בקשר לכך הוא מזכיר ומצטט את הספר של ויליאם סטראנק –
.W. Strunk  – The Elements of Style

elements-05
מתוך The Elements of Style

הספר הזה סיקרן אותי. הוא לא יצא בעברית ולכן הזמנתי אותו מחו"ל. מקורו של הספר בקורס לאנגלית שפרופסור סטראנק היה מעביר בעשורים הראשונים של המאה העשרים באוניברסיטת קורנל שבעיר איתקה במדינת ניו יורק. עבור הקורס הזה סטראנק כתב (והדפיס על חשבונו) חוברת ששמה  The Elements of Style. ב-1957 הוצאת מק-מילן ביקשה מאלווין ברוקס וויט(E. B. White)  לכתוב את הספר של סטראנק מחדש – לסטודנטים באוניברסיטאות וגם לקהל הרחב. הספר יצא לאור ב-1959, ומאז הודפסו כמה וכמה מהדורות. יש דברים בספר שנוגעים רק לשפה האנגלית, אולם חלק נכבד רלבנטי לכל שפה, לכל כותב ולכל סוג של כתיבה. להלן מבחר של עקרונות וכללים מתוך הספר.

– תכנן מראש את מבנה הטקסט שלך (מה קודם, מה אחר כך וכדומה).

– המעט בתארי שם ובתארי פועל; בדרך כלל אין צורך בהם.

– כתוב בלשון פעיל ולא סביל ("המשטרה חסמה את הכביש", ולא "הכביש נחסם לתנועה"). לשון סביל מבטאת אי ביטחון כתיבתי, אי נטילת אחריות.

– אל תכתוב מילים מיותרות (שאפשר בלעדיהן), משפטים מיותרים, פסקות מיותרות.

– אל תנקוט שיפוט והפלגות ("האוכל היה איום"). הבא מידע ותן לקורא לשפוט ("הצלי היה תפל, שמן וקר").

– כתוב טקסטים לכידים, אינפורמטיביים, לא יומרניים; אל תכתוב טקסטים מרחפים, אווריריים, 'ספונטניים'.

– אל תסביר יותר מדי.

– ודא שהקורא יודע מי המדבר.

– הימנע ממילים מפוארות, נוצצות.

– כתוב באופן ברור (ולא מעורפל), מוחשי (ולא מופשט), חד משמעי (ולא משתמע לכמה פנים).

– אל תכביר דימויים ומטפורות.

– הימנע ממילים אופנתיות, הן עלולות להישמע אנאכרוניסטיות לאחר זמן כזה או אחר.

אני מזכיר: את כל הדברים האלה לא אני אמרתי; אמר אותם ויליאם סטראנק.

ארדוף אשיג אחלק

בשירת הים אנחנו מוצאים את ההיגד הבא: אָמַר אוֹיֵב: אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל (שמות טו ט). בהיגד הזה יש שלוש פעולות המיוצגות על ידי שלושה פעלים שבאים באותו זמן וגוף דקדוקיים (עתיד, גוף ראשון יחיד). שלוש הפעולות מוצגות אחת אחרי השנייה על פי סדר התרחשות העלילה (שמתרחשת כאן בדמיונו של הדובר-האויב): קודם ארדוף; אחר כך אשיג; ואחרי שאשיג – אחלק שלל. בכך הן מציגות תמונה דינמית, בדומה לקטע אֶקשן בסרט פעולה.

הצורה הזאת  – שלוש פעולות עוקבות ומתקדמות –  מופיעה בעוד מקומות במקרא, ולא רק במקרא. למעשה יש לפנינו תבנית לשונית בעלת מאפיינים דקדוקיים ותוכניים מסוימים (שכבר ציינו לעיל), שתכונתה הסגנונית העיקרית היא הקצב והדינמיות של ההתרחשות המתוארת. ומכיוון שדברים שאין להם שם כאילו אינם קיימים, אפשר לכנות את התבנית הזאת "ארדוף-אשיג-אחלק". הנה כמה דוגמאות.

caesar-adolphe-yvon
Caesar, 1875 – Adolphe Yvon

אכל, שבע, דשן. וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים (דברים לא כ).

ויפול ויבך ויישק. וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ (בראשית נ א).

כרע, נפל, שכב. בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב (שופטים ה כז).

אכלו, שתו, לנו. וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם (שופטים יט ד).

קם, הלך, בא. וְלֹא אָבָה הָאִישׁ לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס (שופטים יט י).

עלו, באו, עמדו. וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה (מלכים ב' יחי ז).

הלך, עמד, ישב. אַשְׁרֵי הָאִיש אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב (תהילים א א).

בא, ראה, ניצח. "באתי, ראיתי, ניצחתי" (בלטינית: Veni, vidi, vici ) – זהו נוסח ההודעה ששלח יוליוס קיסר לסנאט הרומאי לאחר נצחונו המהיר על פארנאקס השני מלך פונטוס בקרב זלה בשנת 47 לפני הספירה.

החיה, קִיים, הִגיע (מישהו אל מקום או זמן). בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֵחִיָּנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

שביעי ושבת, מים ושמים

המילים  שביעי ו שבת, למרות שהגייתן דומה אין ביניהן קשר לשוני.  שביעי באה מהמספר  שבע, ו שבת גזורה מהשורש שב"ת (במשמעות של לשבות ממלאכה); וכל אחת מהן כשלעצמה מייצגת עניין אחר. בכל זאת יש ביניהן קשר ענייני: שתיהן מצביעות על היום השביעי בשבוע. ואכן המקרא מסמיך אותן זו לזו בכמה מקומות שבהם יש התייחסות ליום השביעי; למשל בדיבר הרביעי (שמות כ ז-ט): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ. כפי שנראה בהמשך הדברים, התופעה הזאת אינה ייחודית למילים  שביעי ו- שבת, ואפשר להכליל אותה כך: בין שתי מילים (או יותר) שמופיעות באותו משפט או באותו קטע יש גם דמיון פונטי וגם קשר ענייני, וזאת למרות שאין ביניהן קשר לשוני (כלומר הן לא גזורות מאותו שורש).

לפני שנַראה מופעים נוספים של התופעה הזאת יש להבהיר שהיא אינה כלולה במושג  לשון נופל על לשון, אם כי יש לשתי התופעות האלה קווים דומים. על פי ויקיפדיה  לשון נופל על לשון הוא צירוף לשוני שיש בו שתי מילים (או יותר) בעלות הגייה דומה (או אותיות שורש דומות) אך משמעותן שונה ולעתים אף סותרת. כדוגמה, ויקיפדיה מביאה את המשפט "אִשָּׁה נַעֲלָה נַעֲלָה נַעֲלָהּ ,נַעֲלָה אֶת הַדֶּלֶת בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ". המילה  נעלה מופיעה במשפט הזה בשלוש משמעויות שונות; ולבסוף מופיעה, בהגיה דומה, גם המילה  בעלה. לעומת זאת, כפי שנאמר כבר לעיל, בתופעה שאנו עוסקים, למרות שאין בין המילים קשר לשוני, יש ביניהן גם דמיון פונטי וגם קשר ענייני. להלן ארבע דוגמאות נוספות, שלוש מהמקרא ואחת מלשון ימינו.

dali-at-the-age-of-six
Salvador Dali, Dali at the Age of Six

שבע, שבועה. למילים  שבע (המספר שבע) ו שבועה יש אמנם אותן אותיות שורש (שב"ע), ולכן הגייתן דומה, אבל השורשים שלהן נבדלים ואין לכאורה קשר של משמעות לא בין שתי המילים האלה ולא בין שני שורשיהן. עם זאת המקרא מזמן אותן יחד וגם יוצר ביניהן קשר – בסיפור על באר שבע. וכך כתוב בספר בראשית (פרק כא פסוקים כה-לא): וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה  כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע, כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם.

מים, שמים, ימים. לכל אחת מהמילים האלה יש שורש משלה ואין ביניהן קשרי לשון. בכל זאת הגייתן דומה, והן גם קשורות בקשר ענייני ומזומנות יחד בסיפור הבריאה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם […] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים… (בראשית א ו-י).

בוקה, מבוקה, מבולקה. בספר נחום (ב יא) כתוב: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה; וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם.  בוקה ו מבוקה גזורות מהשורש בק"ק; ו מבולקה – מהשורש בל"ק. ולמרות שאינן כולן מאותו שורש, יש קשר של משמעות ביניהן – שלושתן עניינן אי סדר, הרס, קטסטרופה.

פתע, פתאום. בספר במדבר (ו ט) כתוב: וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ. ובמשלי (ו טו) כתוב: עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ; פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא. ושוב: למרות שהשורשים שונים יש דמיון פונטי ויש קשר של משמעות.

חרות, אחריות. שתי המילים האלה גזורות משורשים שונים ואין ביניהן קשר לשוני.  חרות גזורה מהשורש חר"ר (כמו גם המילה  חורין), ו אחריות מהשורש אח"ר.  עם זאת מרבים לקשור ביניהן. למשל באמרה "אין חרות ללא אחריות"; או "חירות פירושה אחריות".

כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע; כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ (איוב ח ט).

הפסוק  הזה, שכותבו של ספר איוב שם בפי בִּלדד השׁוּחי, אחד משלושת רעיו של איוב, הוא לטעמי אחד הפסוקים הנפלאים במקרא, גם מבחינת תוכנו (התקף גם היום) וגם מבחינת לשונו.

דבריו של בלדד מתייחסים לשני עניינים שמגמדים את האדם מול הנצח והיקום. עניין אחד הוא קוצר הזמן שבו נמצא האדם על הארץ. לא רק קוצר חייו של כל אדם כשלעצמו, אלא גם קוצר זמן קיומו של כלל המין האנושי לעומת זמנו של היקום. לשון הרבים שהדובר נוקט (אנחנו, ימינו) היא שמעידה, או לפחות רומזת, שהכוונה היא לכלל בני האדם. קוצר הזמן (הפרטי והכללי) מבוטא פעמיים: "כי תמול אנחנו", ו"כי צל ימינו". דימוי הצל – הצל כדבר חולף, תלוש חסר ממשות – מחזק את מצג קוצר הזמן. [דימוי ימיו של האדם לצל מופיע בעוד מקומות במקרא. דוגמאות: אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה; יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר (תהילים קמד ד); כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים, מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל (קהלת ו יב)].

העניין השני שדברי בלדד מתייחסים אליו הוא אי ידיעתו של האדם את היקום וגם את עצמו. לא רק כל אדם כפרט נמצא באפלת אי הידיעה – גם כלל בני האדם וכלל הידע שלהם. המין האנושי, ברוב תאוותו לדעת ולהבין את הסובב אותו, חקר ומצא, בעיקר בשלוש מאות השנים האחרונות, דברים רבים על הטבע והיקום. אבל אחרי כל זאת האם הוא באמת יודע ומבין את היקום? האם הוא יודע מהו חומר ומהו זמן? איך ומדוע אירע המפץ הגדול ומה היה לפניו? האם יש תודעה ואם כן מהי? איך נקבעו חוקי הטבע השוררים ביקום ומדוע שוררים דווקא החוקים האלה? "ולא נדע", אומר בלדד.

4_seghers_job
איוב ורעיו דנים בשאלת הצדק, ג'רארד סגרהרס 1651.

גם לשון הדברים מופלאה. לפנינו תקבולת בת שתי צלעות שהסימטריה ביניהן מפתיעה:

– כל צלע  נפתחת במילה "כי" ויש בה חמש מילים.

– לא רק מספר המילים, גם מספר ההברות שווה בשתי הצלעות – תשע הברות.

– בשתי הצלעות ההברות מתחלקות בין המילים באותו אופן: המילה הראשונה בכל צלע היא בת הברה אחת (כי);  המילה השנייה גם היא בת הברה אחת (תמול, צל); המילה השלישית היא בת שלוש הברות (אנחנו, ימינו); והסימטריה מתקיימת גם במילה הרביעית והחמישית.

– בכל אחת מהצלעות יש מילה מרכזית שצורתה גוף ראשון רבים (אנחנו, ימינו). המרכזיוּת שלהן היא מכמה בחינות: מבחינת תפקידן במשפט (נושא); מבחינת מיקומן בצלע (מילה מרכזית); וגם על פי משקלן, שהוא בן שלוש הברות (לעומת המילים האחרות בפסוק שהן בנות הברה אחת או שתיים בלבד).

– בכל אחת משתי הצלעות המילים שלפני ואחרי המילה המרכזית (כלומר המילה השנייה והמילה הרביעית) כוללות את העיצור "ל".

– ההטעמות והקצב של שתי הצלעות זהה (להוציא ההטעמה של המילה האחרונה).

 

צדק צדק תרדף

יש בלשון מתכונת – אני קורא לה כאן הכפלת מילה – שלפיה מילה חוזרת על עצמה ברצף, עם או בלי אותיות יחס או ו' החיבור. לדוגמה: "צדק צדק תרדוף"; "בכל דור ודור"; "יש לי יום יום חג"; "גבר גבר". כפי שרואים בדוגמאות, המתכונת הזאת נמצאת כבר במקרא, אבל גם בלשון זמננו. הבה נבחן תחילה את הופעתה המקראית, ואחר כך נגיע לזמננו.

ככלל, אפשר להבחין בין שני סוגים של הכפלות מילים במקרא (ואולי בכלל). הסוג הראשון, שמופעיו שכיחים למדי, הוא הכפלות שבאות להרחיב או להכליל דבר מסוים; לכאלה אפשר לקרוא הכפלת רוחב. לדוגמה: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר (אסתר ט כח). משמעויותיהן של ההכפלות האלה הן "בכל הדורות", "בכל המשפחות", וכן הלאה.

סוג שני של הכפלות מילה, שהוא עיקר ענייננו בעיון הזה, הוא הכפלות שבאות ללא ו' החיבור, ותפקידן העיקרי הוא מתן יתר תוקף למילה המוכפלת. ואפשר לקרוא להן הכפלת תוקף. לדוגמה: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ (דברים טז כ). שלא כמו בהכפלות רוחב, נסיבות השימוש בהכפלות תוקף אינן ברורות מאליהן (ולדעתי זה מה שעושה אותן למעניינות יותר). אפשר לומר שהכפלות תוקף הן מין "אמצעי סגנוני", אבל זוהי אמירה כללית מדי; ומתבקש לברר מהם המאפיינים המשותפים להכפלות האלה. על סמך הכפלות התוקף המקראיות שמצאנו (שיובאו בסוף העיון) אפשר להבחין בארבעה מאפיינים משותפים.

א. ככלל, הכפלות תוקף הן לא ביטויים שגורים בלשון – רובן מופיעות במקרא רק פעם אחת.

ב. ההכפלה מדגישה ומעצימה את המילה המוכפלת. היא עושה אותה למילה החשובה ביותר בהיגד.

ג. כל הכפלות התוקף שמצאנו כלולות בדיבור ישיר, כלומר בדברים הנאמרים על ידי איש מסוים אל איש אחר או אל קבוצת אנשים; וההכפלה היא מין מתכונת של דיבור, מין אמצעי רטורי.

ד. כמעט כל (ואולי אפילו כל) האמירות שכוללות הכפלת תוקף נאמרות  בסיטואציות דרמטיות ומתוך התרגשות: דבורה שרה את שיר הניצחון ("עורי עורי דבורה"); שמעי מקלל את דוד ("צא צא איש הדמים"); דוד מקונן על מות אבשלום ("אבשלום בני בני"); וכך יתר ההכפלות.

כאמור הכפלות מילה קיימות גם בלשון זמננו, לדוגמה:  "יותר ויותר"; "מהר מהר"; "גבוה גבוה"; "חזק חזק". נראה שהתופעה הזאת שכיחה בימינו בעיקר אצל תארים; ואולי כל תואר – תואר השם או תואר הפועל – ניתן להכפלה. להכפלות מילה יש כנראה פוטנציאל פואטי, ואכן כמה וכמה כותבי שירים השתמשו בהכפלות כאלה. הנה כמה דוגמאות, כולן משירים ליריים ואפילו עצובים.

"עמוק עמוק העצב בעיניים / עמוק עמוק היין במרתף". מתוך השיר "שלכת"; המילים של יעקב אורלנד, הלחן של מרדכי זעירא.

"לילה לילה הרוח נושבת / לילה לילה הומה הצמרת / לילה לילה כוכב מזמר / נומי נומי כבי את הנר". המילים של נתן אלתרמן והלחן של מרדכי זעירא.

"את מתקרבת אלי לאט לאט / בין לחישה למבט לאט לאט / את מגלה מי אני לאט לאט / את מגלה לי מי את לאט לאט". מתוך השיר "לאט לאט", מילים ולחן של שלום חנוך.

"רחוק רחוק בראש ההר / הנשר הגדול שוכן לו / עמוק עמוק בתוך ההר / הדוב הענקי ישן לו". מתוך "רחוק רחוק"; מילים ומנגינה של חוה אלברשטיין.

יש בוודאי עוד ועוד שירים כאלה.

Decalcomanie_thumb2
Rene Magritte, Decalcomania

 

להלן הכפלות התוקף המקראיות שמצאתי. ובוודאי יש עוד כאלה שלא מצאתי.

וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל-הָאָרֶץ (בראשית ז יט)

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד (בראשית יז ב).

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם (בראשית כב יא)

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה (בראשית כה, ל).

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד (בראשית ל מג).

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (בראשית מו ב).

מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ (שמות כג ל).

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות לד ו).

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים טז, כ).

הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה; וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה (דברים כח מג).

עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר (שופטים ה, יב).

אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו (שופטים ה כב).

אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה (שמואל א' ב ג).

וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. (שמואל ב' יט ה).

וַיֹּאמֶר לוֹ [יונדב לאמנון בן דוד] מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, הֲלוֹא תַּגִּיד לִי (שמואל ב' יג ג-ד).

וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ [את דוד]: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל (שמואל ב' טז ז).

וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ (מלכים א יג ב).

וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו (מלכים ב' ב יב).

וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי (מלכים ב' ד יט).

וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת (ישעיהו ו ג)

נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל (ישעיהו כא ט),

יֵצֶר סָמוּךְ תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם (ישעיהו כו ג)ַ.

יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ (ישעיהו כו ה).

אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת, מוּסָד מוּסָּד (ישעיהו כח ט ז)

מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם, כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה (ישעיהו כח יט).

הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, (ישעיהו כט א).

חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, כָּמוֹנִי הַיּוֹם (ישעיהו לח יט)

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם (ישעיהו מ א).

אָנֹכִי אָנֹכִי ה' וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיע (ישעיהו מג יא)ַ

לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה (ישעיהו מח יא)

אֲנִי אֲנִי דִּבַּרְתִּי, אַף-קְרָאתִיו (ישעיהו מח טו)

יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (ישעיהו נ ד).

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז (ישעיהו נא ט)

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם (ישעיהו נא יז).

סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם (ישעיהו נב יא).

בְּחַלְּקֵי-נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ (ישעיהו נז ו)

וְאָמַר סֹלּוּ-סֹלּוּ, פַּנּוּ-דָרֶךְ (ישעיהו נז יד).

בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב (ישעיהו נז יט).

עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם (ישעיהו סב י).

סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן (ישעיהו סב י).

אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי (ישעיהו סה א).

וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם (ירמיהו ו, יד).

וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד (יחזקאל לז י).

אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהילים כב ב).

זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהילים קלז ז).

רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל (משלי כ יד).

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ (שיר השירים ז א).

סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ (קהלת א ו).

וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' (דברי הינים א' כג ל).

וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן (נחמיה ח ו)