עת ללדת ועת למות – פעלים נגדיים

עת ללדת ועת למות – פעלים נגדיים

הקטע המונומנטלי בפרק ג' של קהלת, הפותח ב"עת ללדת עת למות" וסוגר ב"עת מלחמה ועת שלום", כולל 14 זוגות של פעלים-פעולות שמייצגים מרכיבים יסודיים בחייו של האדם; ובכל זוג פועל אחד הוא ניגודו של השני. להלן נקרא לזוגות כאלה "פעלים נגדיים". ועוד: בכל זוג פעלים שבאותו קטע, אחד הוא "חיובי" והשני "שלילי", והרעיון המוביל של כלל הקטע הוא שלכל פעולה יש עת – עת לפעולה החיובית ועת לשלילית. עת ללדת ועת למות, עת לנטוע ועת לעקור נטוע, וכך בכל הזוגות.

כאשר בוחנים את עניין הפעלים הנגדיים רואים שלא לכל פועל יש פועל נגדי. למשל לפועל  לחשוב אין פועל נגדי, וגם לא לפעלים  לטעוםלמשש, או  ללעוס. למעשה לרוב הפעלים אין פועל נגדי, ומספר הפעלים שיש להם פעלים נגדיים הוא קטן למדי (יחסית למספר לכלל הפעלים). אולי בגלל הנדירות (היחסית) הזאת, ואולי בגלל המתח הסמנטי הקיים בין שני פעלים נגדיים, הלשון העברית (ואולי גם אחרות) ערה לתופעה הזאת, וכבר בתקופת המקרא זוגות של פעלים נגדיים באים באותו היגד ומשמשים בסיס לרעיונות, לאמרות ולביטויים. כדי להמחיש, להלן אוסף מדגמי של זוגות פעלים נגדיים. לכל זוג כזה הבאנו, מהמקורות או מלשון ימינו, היגד אחד או שניים שמשתמשים בו.

אהב – שנא. "שמעיה אומר, אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות" (משנה, מסכת אבות, פרק א' י). שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב (עמוס ה טו).

בנה – הרס. חַכְמוֹת נָשִׁים, בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ (משלי יד א).

הוציא – הביא. גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ אַתָּה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל (דה"י א' יא ב).

הלך – שב. וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל (שמואל א' יז טו). בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב אֶל אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת (איוב י כא).

הלך – חזר. "עכשיו נוסעים הביתה הלוך חזור"; מתוך השיר "הביתה הלוך וחזור", מילים ולחן של עידן רייכל.

התחיל – גמר. ידועה האמרה "המתחיל במצווה אומרים לו גמור". לאמרה הזאת יש גרסות ומקורות שונים, למשל זו של מדרש תנחומא: בספר דברים, פרק ח' פסוק א' כתוב: כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן. מדוע "כל המצווה" ולא "כל המצוות"? אחד הפירושים שמדרש תנחומא נותן לביטוי "כל המצווה" הוא זה (תנחומא, דברים, פרשת עקב, סימן ו'): "כל המצוה: אם התחלת במצווה הֵוי גומר את כלה. למה? אמר רבי יוחנן: כל מי שמתחיל במצווה ואחרי כן בא אחר וגמרה, נקראת על שם גומרה". ובמילים אחרות: אם התחלת במפעל כלשהו ואתה רוצה לקבל עליו קרדיט, עליך גם לגמור אותו.

זרה – קבץ. מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ (ירמיהו לא ט).

חגר – פיתח. אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ (מלכים א' כ יא).

יצא – בא. וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא (יהושע ו א). אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא (שמות כא ג).

נכנס – יצא. בשבעים אותיות נכנס יין יצא סוד (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין דף לח, א גמרא). מדובר בגימטריה: גם  יין וגם  סוד ערכם בגימטרייה שבעים.

נסע – חנה. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם (שמות יג כ). וכך בעוד הרבה מקומות.

נפל – קם. כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד טז). הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ; וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד (תהילים כ ט).

נתן – לקח.  ה' נָתַן וַה' לָקָח; יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ (איוב א כא). וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ (בראשית יד כא).

עלה – ירד. יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם (תהילים קד ח).

פתח – סגר. וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ (ישעיהו ס יא). עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ (ירמיהו יג יט).

רדף – ברח. "כל הרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו". לאמרה הזאת יש הרבה מקורות ומקבילות. לדוגמה, בתלמוד הבבלי: "ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו; כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו" (סדר מועד, מסכת עירובין, דף יג, ב גמרא)

שאל – נתן . מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה (שופטים ה כה).

שכב – קם.  וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים ו ז).

לסיום הנה הקטע האמור מתוך פרק ג' בקהלת; פסוקים א – ח.

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ; עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא; עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת; עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק; עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד; עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים; עֵת לַחֲבוֹק  וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק; עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד; עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ;  עֵת לִקְרוֹעַ  וְעֵת לִתְפּוֹר; עֵת לַחֲשׁוֹת  וְעֵת לְדַבֵּר;  עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא; עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

מודעות פרסומת

ויהי ערב ויהי בוקר – חזרות מילוליות

ויהי ערב ויהי בוקר – חזרות מילוליות

קראתי באיזשהו מקום – אני לא זוכר איפה – תובנה מעניינת בקשר למוזיקה: עיקרון יסוד במוזיקה – בכל מוזיקה – הוא החזרה. נושא או משפט מוזיקלי חוזרים שוב ושוב באותו שיר, באותו קטע, באותה יצירה. כך בכל סוגי המוזיקה: אתנית, פופ, שירי ילדים, רוק, מוזיקה קלסית. זאת כנראה הדרך שבה המנגינה חודרת לנפש.

האם דבר כזה קיים גם בעולם המילולי? לכאורה אין צורך בכך, שכן מסר מילולי נקלט באמצעות הבנת המשמעות, ולכך בדרך כלל אין צורך בחזרות. בכל זאת אנחנו מוצאים חזרות גם בדברים מילוליים: פעמים רבות אנחנו רואים מילים, צירופים, משפטים,  או תבניות כתיבה שחוזרים שוב ושוב באותו קטע מילולי, בתוך אותו טקסט. אילו סוגי חזרות מילוליות יש? באיזה סוגי טקסטים קיימות חזרות? מה תפקידיהן של החזרות האלה? השאלות האלה מזמינות מחקר שחורג מיכולתו ומממדיו של עיון קצר; אבל אפשר להביא כמה דוגמאות לשימוש בחזרות מילוליות בטקסטים שונים מתקופות שונות.

המקרא נפתח (בראשית, פרק א) בסיפור בריאת השמים והארץ וכל צבאם. שישה ימים נמשכה הבריאה, ובכל יום (חוץ מביום שני), לאחר תום המלאכה של אותו יום, חוזר הכתוב ואומר "וירא אלוהים כי טוב". ובכל יום, בסיום היום, נאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום … " (אחד, שני וכן הלאה). שש פעמים חוזרים הדברים האלה; כמו צלצול הגונג בתום כל סיבוב בתחרות אגרוף.

בשמות פרק כ' מופיעים עשרה ציוויים יסודיים, שנקראים (לא על ידי המקרא) עשרת הדברות. חמשת הראשונים הם ציוויי "עשה", וחמשת הבאים אחריהם הם ציוויי "לא תעשה" שהמילה "לא" חוזרת ומופיעה בראש כל אחד מהם: לא תרצח,  לא תנאף, לא תגנב, לא תענה עד שקר, לא תחמוד. חמש פעמים "לא". כמו הלמות פטיש הנועץ את האיסורים בראשו של השומע.

ספר עמוס נפתח במשא נבואי אפוקליפטי על שישה מעמי האזור: דמשק, עזה, צור, אדום, עמון ומואב; וגם על יהודה וישראל. שמונה נבואות קצרות וחריפות שכולן מתחילות במשפט "על שלושה פשעי … [דמשק, או עזה, או צור, וכך היתר] ועל ארבעה לא אשיבם". כמו תרועת חצוצרה החוזרת ומושמעת לפני כל הסתערות.

פרק ג' של קהלת נפתח במשפט "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". ואחריו מפורטים זוגות זוגות של מעשים – מעשה והיפוכו, מעשה והיפוכו – שעושה אדם; וכולם בנויים באותה תבנית: "עת ללדת ועת למות; עת לטעת ועת לעקור נטוע; עת להרוג ועת לרפוא; …". וכך ארבעה עשר זוגות מעשים, עשרים ושמונה פעמים המילה "עת". כמו שעון עתים שמתקתק ומתקתק.

מסכת אבות (משנה, סדר נזיקין) כוללת מספר רב של חזרות מילוליות מסוגים שונים. כדוגמה אפשר להביא את פרק ה'. הפרק הזה כולל כמה קטעים שבמרכז כל אחד מהם עומד מספר מסוים. לדוגמה: אחד הקטעים האלה, שבמרכזו עומד המספר ארבע, כולל שש פסקות. הפסקה הראשונה הולכת כך: "ארבע מידות [מצבים] באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מידה בינונית [רגילה]; […]. שלי שלך ושלך שלי – עם הארץ [בּוּר, טמבל]. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלך שלי ושלי שלי – רשע". הפסקה השנייה חוזרת על אותה מתכונת: "ארבע מידות בדעות [בתכונות הנפש]: נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד; נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע". ובאותה מתכונת מופיעות גם יתר הפסקות של הקטע; וכמו השתיים שלעיל, כל אחת מהפסקות מחלקת את בני האדם לארבע קבוצות על פי ארבע מידות שקיימות אצל בני אדם בנוגע לעניין מסוים. למעשה יש בפרק הזה חזרה בתוך חזרה: כל הקטעים של הפרק בנויים באותה צורה, ובתוך כל קטע כל הפסקות בנויות באותה מתכונת.

[באנלוגיה למוזיקה, המבנה הארכיטקטוני המורכב של הפרק הזה מזכיר מבנים מורכבים ביצירותיו של באך, למשל "הפסנתר המושווה"].

בהגדה של פסח יש כמה וכמה קטעים הבנויים מחזרות מילוליות, ואפשר אפילו לומר שהחזרה המילולית היא עקרון סגנוני יסודי בהגדה. מה נשתנה; ארבעה בנים; אחד מי יודע; דיינו; הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו; חד גדיא – כל אלה ועוד בנויים מחזרות מילוליות.

וישנן התפילות, וישנם הפיוטים של ימי הביניים, וישנם אין ספור שירים ופזמונים מתקופתנו שלנו שיש בהם ביטויים חוזרים, שורות חוזרות, בתים חוזרים. הנה רק שתי דוגמאות.

"הייתה צעירה בכנרת אשר בגליל / כל היום הייתה שרה שיר חדווה וגיל / כל היום היתה שרה / שיר אחד היא רק ידעה / ש: / הייתה צעירה בכנרת … " וחוזר חלילה עד אין קץ.

"דינה / דינה ברזילי / ארבע תשע שש שלוש חמש אחת". שש פעמים חוזרות השורות האלה בשיר.

לקוני

לקוני

בני לקוניה  – חבל ארץ ביוון שבירתו ספרטה – נודעו בדיבורם הקצר, התמציתי והמדויק; ועל שמם דיבור כזה נקרא לקוני. אבל נראה שאפילו בני לקוניה היו יכולים ללמוד מאופן דיבורם של בני חרן (ולמעשה, של המקרא עצמו). וכך מסופר:

וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם? וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם: הֲשָׁלוֹם לוֹ? וַיֹּאמְרוּ: שָׁלוֹם; וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כט ד-ו).

חמישה סוגים של המחשות

חמישה סוגים של המחשות

כאשר מציגים או מסבירים באופן מילולי עניינים אלה או אחרים, ובעיקר כאשר העניינים האלה הם כלליים ומופשטים, משתמשים פעמים רבות בהמחשות. ככלל, המחשות יכולות להיות ויזואליות (למשל תמונה, שרטוט, וידיאו) או קוליות (איך עושה כלב? הב הב) או אף חישתיות ("תרגיש כמה הבד הזה חלק"); אבל בדרך כלל כאשר הצגת הדברים היא מילולית גם ההמחשות הן מילוליות. להלן אנחנו מדברים על חמישה סוגים של המחשות מילוליות: דימוי, דוגמה, מטפורה, מטונימיה, משל.

דימוי. על פי המילון למונחי בלשנות ודקדוק (של אורה רודריג-שורצולד ומיכאל סוקולוף) דימוי הוא "השוואת שני מושגים שונים באמצעות מילים כמו  כְּ,  כמו. לדוגמה: היא יפה כשושנה". זוהי בוודאי הגדרה נאותה, אבל נראה לי שהדברים יהיו ברורים יותר אם נאמר שדימוי הוא המחשה של מושג מסוים באמצעות השוואתו למושג אחר, דומה לו מבחינה מסוימת. דימויים הם אמצעי המחשה שכיח כבר במקרא; לא רק בשירה – גם בפרוזה. דוגמאות:  כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת (שיר השירים ב ב); וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים …וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים (במדבר יג לג); וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל, כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר (הושע יג ז). ודימוי בלשון זמננו: "הוא תקוע כאן כמו מסמר בלי ראש".

דוגמה. דוגמה היא המחשה וייצוג של קבוצה כלשהי באמצעות פרט ספציפי (או כמה פרטים) מתוך הקבוצה. ואכן כשנוקטים בהמחשה כזאת מקדימים ואמרים  "לדוגמה" (וגם "למשל"). לדוגמה: "בחקלאות של ימינו יש כמה וכמה גידולים שהיו נהוגים כבר בתקופת המקרא; לדוגמה: חיטה."

מטפורה. על פי ההגדרה שאנחנו נוקטים בה, מטפורה קיימת כאשר מושג מתחום אחד מיוצג על ידי מושג מתחום אחר. כשאנחנו אומרים "ראש ההר" אנחנו ממחישים את המושג (המרחבי) "הקצה העליון" באמצעות המושג "ראש" (הלקוח מתחום אברי הגוף). וכשאני אומר "אני מתפוצץ מרוב כעס" אני ממחיש את רגש הכעס שלי באמצעות מושג מתחום הפצצות.

מטונימיה. מטונימיה היא שימוש במושג אחד במקום מושג אחר, כאשר בין שני המושגים יש קרבת משמעות כלשהי. לדוגמה: במקום לומר "הממשל האמריקאי הביע הסתייגות" אומרים "וושינגטון הביעה הסתייגות"; במקום לומר  "שונא ישראל" אומרים "המן".

משל. על פי הגדרות מקובלות, משל הוא סיפור דמיוני קצר שיש בו מוסר השכל. וגם: משל הוא פתגם או מימרה שאפשר להשתמש בה לעניינים שונים. בלי להפחית מתקפותן של ההגדרות האלה, נראה שלמשלים יש פעמים רבות תפקיד נוסף: לייצג ולהמחיש סיטואציה מסוימת באמצעות סיטואציה מוחשית ומובנת יותר (אם כי דמיונית), השאובה מתחום אחר. כדוגמה אפשר להביא את המתכונת התלמודית, שבה, כדי להסביר עניין מסוים, תנא זה או אחר אומר: "משל למה הדבר דומה? ל…" . לדוגמה: "תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו … " (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף יג, א גמרא).

מה המשותף לחמשת סוגי ההמחשות שציינו לעיל? נראה שלכולם יש מבנה כללי דומה, הכולל שלושה רכיבים: א. קיים מושג, בדרך כלל כללי ומופשט, שיש כנראה צורך להמחיש אותו; ואפשר לקרוא לו מושג המטרה. ב. יש מושג אחר, מוחשי וברור יותר, המשמש להמחשת מושג המטרה; ואפשר לקרוא לו מושג המקור. ג. למושג המקור ולמושג המטרה יש מאפיין משמעותי משותף שבגינו מושג המקור מיטיב להמחיש את מושג המטרה. הנה שלוש דוגמאות: בפסוק "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" מושג המטרה הוא הרעיה; מושג המקור הוא השושנה; והמאפיין המשותף לרעיה ולשושנה הוא היופי, ההצטיינות. במשפט "אני מתפוצץ מרוב כעס" מושג המטרה הוא "כעס גדול", מושג המקור הוא "התפוצצות" והמאפיין המשותף לשני המושגים האלה הוא הסערה והטלטלה. במשפט "וושינגטון הביעה הסתייגות" מושג המטרה הוא "הממשל האמריקאי", מושג המקור הוא "העיר וושינגטון", והמאפיין שבגינו מושג המקור יכול להמחיש את מושג המטרה הוא מיקומו של הממשל בעיר וושינגטון

אמת ואמונה – צירופים מחורזים

אמת ואמונה – צירופים מחורזים

צירופי מילים שנעשו מטבעות לשון – כמו בית ספר, עורך דין, דרך המלך, מצג שווא – הם תופעה נפוצה בלשון ויש בוודאי אלפים כאלה. ככלל, תפקידו של כל צירוף כזה הוא סמנטי – הוא מייצג משמעות זו או אחרת. אבל לפעמים לתפקיד הסמנטי מתלווה רכיב סגנוני; למשל חריזה. יש כמה אופני חריזה בצירופי מילים. אופן אחד, שאפשר לקרוא לו "חריזה רגילה" או "חריזה סופית" (חריזה של סופי המילים) הוא זה שמופיע למשל בצירופים הבאים: בוקה ומבולקה; גלגל המזל; חור שחור; צמד חמד; פינוי בינוי; שֶׂכר מכר; רשת מורשת; שצף קצף.
אופן אחר, צנוע יותר אבל נפוץ יותר, הוא זה שמופיע למשל בצירופים האלה: אמת ואמונה; דין ודברים; חוד החנית; חן וחסד; שוד ושבר; שישו ושמחו. באופן החריזה הזה בראש שתי המילים עומד אותו עיצור (זאת כאשר מתחשבים רק במילים עצמן, ללא ה"א היידוע או ו"ו החיבור). מאחר שלא מצאתי אזכור של אופן החריזה הזה בתוך רשימות סוגי המצלולים והחריזות, אני מציע לקרוא לו "חריזה תחילית (חריזה של תחילת המילה). לפי טעמי, לחריזה כזאת יש חן סגנוני לא פחוּת מזה שיש לחריזה הרגילה. ונראה שכמו אצל הצירופים בעלי החריזה הרגילה, גם אצל אלה חִנם הסגנוני סייע להיווצרותם ולשרידותם בלשון.
גם שמות של בני אדם הם צירופי מילים, וגם אצלם אפשר למצוא חריזה תחילית. למשל בשמות של שחקני קולנוע: שם הבמה של נורמה ג'ין מורטנסן הוא מרילין מונרו; שם הבמה של גרטה לואיזה גוסטפסון הוא גרטה גרבו; שם הבמה של אנה מיה בולוק הוא טינה טרנר; שם הבמה של הנרייטה שרלוט קמינקר הוא סימון סיניורה; ושם הבמה של סימון רֶנֶה רוסל הוא מישל מורגן. ויש גם ספרים עם שמות מחורזים; לדוגמה, ג'יין אסטן השתמשה בחרוז תחילי בשמות שניים מהרומנים הידועים שלה: Sense and Sensibility ו-Pride and Prejudice . וחיים ויצמן כתב ספר זיכרונות ששמו "מסה ומעש".
כמה צירופים בעלי חריזה תחילית רווחים בלשון ואלו הם? המילונים ומנגנוני החיפוש למיניהם לא מספקים דרך שיטתית לאיתור צירופים כאלה, אבל יש כנראה די הרבה. אני עצמי עמלתי ודליתי כחמישים מהם, והם מובאים בסוף העיון.
אופן אחר של חריזה בצירופי מילים הוא זה שבו העיצור הראשון של המילה השנייה זהה לעיצור האחרון של המילה הראשונה. לדוגמה: שודד דרכים; דגל לבן; כפל לשון; גן נעול; פרץ וצווחה. החרוז הזה, שאפשר אולי לקרוא לו חרוז אמצעי, פחות בולט מהחרוזים שציינו קודם, בכל זאת, לפי דעתי, גם בו יש חן.

הנה חרוזים תחיליים שמצאתי: אמת ואמונה; בנה ביתך; בני ברית; ברוך הבא; גב הגמל; גוי גמור; דין ודברים; דממה דקה; חד וחלק; חוד החנית; חוזר חלילה; חיל חלוץ; חכמי חלם; חן וחסד; חס וחלילה; חרב חדה; טעון טיפוח; מזון מהיר; מחלה ממארת; מכת מנע; מקח וממכר; משא ומתן; משחק מכור; נחש הנחושת; נע ונד; סוכן סמוי; עבודה עברית; עגלה ערופה; עד עולם; עם עולם; עֵרום ועריה; פי פחת; פניית פרסה; פצע פתוח; פתחון פה; פתע פתאום; צרה צרורה; צרכי ציבור; קבלני קולות; קול קורא; קן הקוקייה; קצר וקולע; קרש קפיצה; רוח רפאים; רוח רעה; רחוב ראשי; שבת שלום; שד משחת; שובר שוויון; שוד ושבר; שומו שמיים; שוקת שבורה; שיג ושיח; שישו ושמחו; שמועת שווא; שמחה וששון; שמיר ושית; שקט ושלווה; תלמוד תורה.

והנה צירופים בעלי חריזה אמצעית: אבן נגף; אגם מים; אדון נכבד; ארץ ציה; גן נעול; גרם מדרגות; דגל לבן; חומה ומגדל; ים המוות; כחול לבן; כפל לשון; מעיין נובע; נשק קטלני; פרץ וצווחה; צפונה ונגבה; ראש שקט; שודד דרכים; שולחן נקי.

רואים את הקולות – דיסוננסים סמנטיים

נסתכל על ההיגד וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ יד). גלוי וברור שההיגד הזה אינו 'תקני', שיש בו הפרעה; שהרי קולות לא רואים אלא שומעים. עם זאת החילוף של  שומעים ב רואים בוודאי אינו מקרה או טעות. יש מאפיינים לשוניים שמאפשרים אותו, ובוודאי יש לו טעם כלשהו. מה שמאפשר את החילוף הזה הוא הקרבה שבין שתי המילים: גם  רואים וגם  שומעים מייצגות פעולות  ששייכות לאותו תחום מציאות, התחום שעניינו חושים וקליטת מסרים; ושתיהן מופיעות במקרא כצמד – הן באות יחד, בפסוק אחד, פעמים רבות. לדוגמה: הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה (מלכים ב' יט טז); ועוד דוגמה: מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה (ישעיהו סו ח). ומה הטעם שבחילוף הזה? יש בוודאי אי אלו פרשנויות בעניין הזה ואני מציע כאן עוד אחת, שאינה באה בהכרח במקום אחרות.

אפשר להקביל את ההפרעה הסמנטית הזאת לתופעת הדיסוננס במוזיקה: כאשר שני צלילים מושמעים ביחד התוצאה עשויה להיות נעימה לאוזן (הרגילה) או לא נעימה. היא נעימה למשל כאשר המרווח בין שני הצלילים המושמעים הוא שני טונים או שלושה, והיא לא נעימה כאשר המרווח הוא רק טון אחד או חצי טון. ואי-הנעימות הנובעת מקוטן המרווח קרויה דיסוננס. כידוע המוזיקה המודרנית משתמשת הרבה בדיסוננסים, אבל גם מלחינים ברוקיים (למשל באך) וקלסיים השתמשו לפעמים בדיסוננסים כדי להכניס מתח ועניין ליצירה; ואולי גם ההפרעה שב"רואים את הקולות" היא מין דיסוננס – דיסוננס סמנטי – שכותב הטקסט יצר כדי ליצור מתח סגנוני.

moses-receives-the-ten-commandments-from-yahweh
Moses receives the Ten Commandments from God – by Rosselli, from Cappella Sistina, Vatican

"רואים את הקולות" אינו הדיסוננס הסמנטי היחיד מסוג זה במקרא – יש עוד מקרים כאלה. ומתברר שאותם מאפיינים לשוניים שמאפשרים את "רואים את הקולות" קיימים גם אצל המקרים האחרים. הנה שלושה כאלה:

– בספר דברים פרק לב (שירת "האזינו") פסוק יג כתוב: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע. הצירוף "ויניקהו דבש" הוא דיסוננס סמנטי, שכן הנקה מתקשרת לחלב ולא לדבש.

וגם כאן היכולת של מילה אחת (דבש) לבוא במקום מילה אחרת (חלב) באה מכך ששתי המילים שייכות לאותו תחום תוכן –  מאכל ומשקה –  והן  גם מופיעות כצמד במקומות רבים במקרא; למשל אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח).

– בתהילים פרק א פסוק א כתוב: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד… אם ההיגד הזה היה הולך בדרך לשונית רגילה הוא היה אולי מנוסח כך:  אשרי האיש אשר לא הלך בדרך רשעים ובעצת חטאים לא עמד; שכן הצירוף  "הלך בדרך" סביר יותר מבחינה סמנטית מהצירוף "עמד בדרך" (דרך נועדה להליכה). גם כאן החילוף בין שתי המילים –  הלך ו עמד – מתאפשר מפני ששתי המילים האלה שייכות לאותו תחום מציאות – מצבי הגוף – והן מופיעות במקרא פעמים רבות כצמד; לדוגמה: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים (שופטים ט ז). ועוד דוגמה: בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ (יחזקאל א כא).

– בספר דברים פרק יב פסוק כג כתוב: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם. "לאכול הדם" – זה דיסוננס, שהרי דם הוא דבר שאפשר אולי לשתות (חס וחלילה) אבל לא לאכול. המילים המתחלפות בהיגד הזה הן  לאכול ו לשתות. ושוב: החילוף אפשרי כי שתיהן שייכות לאותו תחום – מאכל ומשקה – ושתיהן מופיעות במקרא כצמד; לדוגמה: אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת (ישעיהו כב יג).

אז מה ראינו? ראינו שיש במקרא דיסוננסים סמנטיים, כלומר היגדים שיש בהם אי התאמה סמנטית בין חלקים של ההיגד (למשל  "רואים את הקולות"). אי ההתאמה הזאת נגרמת על ידי כך שמילה אחת (למשל  רואים) באה במקום מילה אחרת מתבקשת (למשל  שומעים). והחילוף קביל מכיוון ששתי המילים (למשל רואים ו שומעים) הן מאותו תחום תוכן והן מופיעות במקרא כצמד.

חסכנותה של הלשון העברית

%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%a0%d7%94
ויקטוריה חנה, מתוך שירה המופלא 'אלף-בית'

בלשון העברית יש 22 אותיות, ומהאותיות האלה אפשר ליצור רצפי אותיות כאלה או אחרים. למשל: ב-ח; ז-ז-ש-ף; ל-י-מ-ו-ד-י-ה-ם; מ-ו-ו-ך; וכך עוד ועוד. לכאורה כל רצף כזה יכול להיות מילה (בעלת משמעות) בלשון, אבל למעשה רק חלק קטן מאוד של הרצפים הם מילים. מהו שיעור המילים מתוך כלל הרצפים האפשריים? כדי לא לטבוע במספרים אסטרונומיים, הבה נגביל את הבדיקה לרצפים ולמילים שאורכם אינו עולה על שש אותיות. חשבון פשוט מראה שעם 22 האותיות של האלף-בית העברי אפשר ליצור כ-120 מיליון רצפים שונים בני שתיים עד שש אותיות. על פי אומדן גס, מתוך 120 מיליון הרצפים האלה יש כמה מאות אלפים שהם מילים בלשון העברית (זה כולל את הנגזרות והנטיות למיניהן). כלומר, חלקם של הרצפים שהם מילים מתוך כלל הרצפים האפשריים בני שש אותיות או פחות הוא פחות מאחוז אחד.

עכשיו נסתכל על הרצפים בני שתי אותיות בלבד – יש בדיוק 484 רצפים כאלה (22 כפול 22 – אא אב אג…בא בב …). סריקת הרצפים האלה מעלה שכ-220 מהם הם מילים בלשון (למשל: אב, אד, או, אז,…). כלומר, חלקם של הרצפים שהם מילים מתוך כלל הרצפים בני שתי אותיות הוא כ-45 אחוז (220 מתוך 484). הממצא הזה מראה ששיעור המילים בקרב הרצפים הקצרים גבוה בהרבה משיעור המילים בקרב כלל הרצפים האפשריים. ובמילים אחרות: הלשון העברית מעדיפה רצפים קצרים.

ייתכן שזה המצב גם בשפות אלפא-ביתיות אחרות, שכן העדפת רצפים קצרים מביאה חסכון ויעילות. עם זאת, נראה שהעברית מצטיינת בעניין הזה יותר מכמה וכמה שפות אחרות, למשל מהשפות המבוססות על האלף-בית הלטיני. לשם השוואה בדקנו את עניין הרצפים בני שתי האותיות בלשון האנגלית. לשפה האנגלית יש 26 אותיות, ולכן יש 676 רצפים אפשריים בני שתי אותיות (26 X 26). והנה רק כ-25 מתוכם הם מילים בלשון האנגלית, כלומר פחות מ-4 אחוזים.

אפשרות אחרת לחיסכון טמונה במספר המילים הנחוצות להבעת רעיון מסוים. נסתכל על הפסוק הראשון של ספר בראשית: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". שבע מילים. עכשיו נסתכל באותו פסוק הכתוב באנגלית (על פי התרגום המקובל):  In the beginning God created the heavens and the earth. עשר מילים. הדוגמה הזאת אינה יוצאת דופן; כמעט כל משפט בעברית, אם נביע אותו באנגלית יידרשו לכך יותר מילים.

victoriahana
ויקטוריה חנה, מתוך שירה המופלא 'אלף-בית'.

באילו דרכים הלשון העברית משיגה את חסכנותה? הנה שלוש דרכים כאלה (ויש בוודאי עוד):

דרך אחת: הלשון העברית, בדרך כלל, אינה מסמנת תנועות על ידי אותיות. דוגמה: במילה  גרזן יש שתי תנועות (Xָ בהברה הראשונה ן Xֶ בהברה השנייה), והתנועות האלה אינן מסומנות באותיות. לכן העברית צורכת למילה  גרזן רק ארבע אותיות. לעומת זאת במילה האנגלית garden, שיש בה אותן שתי תנועות כמו ב גרזן העברית, התנועות מסומנות על ידי אותיות (a ו-e),  ולכן האנגלית צורכת למילה garden (שהיא דומת היגוי למילה  גרזן) שש אותיות.

דרך שנייה: במקום מילות יחס או מילות יידוע, הלשון העברית מסתפקת באותיות המצטרפות למילים. דוגמה: באנגלית אומרים in the garden , ובעברית – בגן. במקום שלוש מילים (באנגלית) – מילה אחת (בעברית).

דרך שלישית: העברית מבליעה זמנים וכינויי גוף בתוך מילת הפועל. דוגמה:  באנגלית אומרים I will go (שלוש מילים!); ובעברית – אלך (מילה אחת!).

מדוע הלשון העברית חסכנית כל כך? האם זו תכונה של כל השפות השמיות? מה מחירה של החסכנות הזאת, למשל בקשיים בהבנת הנקרא? איך הסתדרו קדמונינו בלי כתיב מלא ובלי ניקוד? השאלות האלה רחבות ועמוקות ואנחנו לא נכנסים אליהן כאן; אבל אולי אפשר לומר את הדבר הבא: במהלך היווצרותה של הלשון העברית – מהלך שהתחיל למעשה עם היווצרותן של הלשונות הקודמות לעברית שמהן התגבשה העברית – לחסכנות ולצמצום היה ערך גבוה; כנראה גבוה יותר מזה שיוחס להם במשפחות שפות אחרות. ואפשר גם להוסיף שערך החיסכון אינו נובע רק מהיעילות הפונקציונלית (פחות אותיות ומילים לחרות על אבן), אלא גם מטעמים אסתטיים: קצר הוא יפה (לפחות בעברית).