היגדים מילוניים מקראיים

היגדים מילוניים מקראיים

כל שפה טבעית כוללת מאגר של עצמים מילוליים; והכותב (או הדובר) נוטל מהמאגר הזה עצמים אלה או אחרים ובונה מהם טקסטים בהתאם למטרותיו לרעיונותיו ולטעמו. מה יש במאגר הזה? קודם כל נמצאות בו מילות השפה. כן נמצאים בו צירופי מילים שגורים שהם כמעט ערכים מילוניים; כמו  אם בית, משרד החוץ, סגן אלוף, איום ונורא. ויש במאגר הזה גם היגדים כמו "אין חדש תחת השמש"; "בשעה טובה ומוצלחת"; "כל ההתחלות קשות"; "סוף גנב לתלייה", "טחנות הצדק טוחנות לאט", "אין שלום ללא ביטחון". להיגדים כאלה אנחנו קוראים כאן  היגדים מילוניים. לפי הגדרתנו, היגד מילוני הוא משפט או חלק של משפט שקיים בלשון 'מן המוכן', ושמשתמשי לשון שונים עשויים להשתמש בו, כמו שהוא או בשינויים קלים, להבעת הרעיון המסוים שההיגד מייצג. ואפשר לומר גם כך: כמו שמילה זו או אחרת מייצגת אובייקט מסוים, כך היגד מילוני זה או אחר מייצג רעיון מסוים.

היגדים מילוניים קיימים כנראה בכל (או ברוב) רבדי השפה, אבל במקרא הם נפוצים במיוחד. בפרט נפוצים במקרא היגדים מילוניים קנוניים, כלומר היגדים שנוגעים לעניינים הקנוניים שהמקרא עוסק בהם, עניינים כמו אלוהי ישראל ותורתו, עם ישראל, או ארץ ישראל. לדוגמה נסתכל על ההיגד "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (ויקרא יא מה). ההיגד הזה מופיע במקרא כמה וכמה פעמים בהבדלי נוסח קלים. הנה כמה מהמופעים  האלה:

וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם (שמות ג יז)

כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (יהושע כד יז).

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם (שופטים ו ז).

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמואל א' י יח).

כִּי אִם אֶת ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (מלכים ב' יז לו).

חַי  ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ירמיהו כג ז).

וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (עמוס ב י).

לכאורה אפשר היה להביע את הרעיון שההיגד הזה מבטא בעשרות נוסחים אחרים; למשל "רק אני הבאתי אתכם מארץ היאור"; או "אנכי ה' אשר הושעתי אתכם מעבדותכם". בכל זאת כותבי המקרא השונים משתמשים רק (או כמעט רק) בהיגד הזה (בשינויים קלים בלבד) כדי לומר את הרעיון שההיגד הזה מבטא.

כדי לעבות את הדוגמה, הנה כמה היגדים מילוניים שחוזרים ומופיעים במקרא כמה וכמה פעמים. לכל היגד הבאנו מופע אחד שלו, וציינו ספרים נוספים (לא בהכרח כל הספרים) שבהם ההיגד הזה מופיע.

וידעתם כי אני ה' אלוהיכם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (שמות ו ז). ובנוסח כמעט זהה מופיע ההיגד הזה גם בספרים ויקרא; דברים (כט ה); מלכים א' (יח לו), ישעיהו (ס טז),  יחזקאל (ו ז), יואל (ב כז).

ללכת בכל דרכי ה'. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו (דברים י יב). וגם בספרים יהושע (כב ה), מלכים א' (ג יד), ירמיהו (ז כג), דברי הימים ב' (ו לא).

ארבה את זרעך ככוכבי השמים לרוב. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים; אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם? וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו ה). וגם בשמות (לב יג), דברים (א י), ירמיהו (לג כב).

רבים פשעיכם ועצומים חטאיכם. כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ (ישעיהו נט יב). ועוד: יחזקאל (כא כט), עמוס (ה יב), מיכה (א ה), תהילים (כה ז), איוב (לה ו), דניאל (ט כד).

והבאתי אתכם אל הארץ. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב (שמות ו ח). במדבר (יד ג), דברים (יא כט), שופטים (ב א), ירמיהו (ב ז), יחזקאל (כ כח).

מודעות פרסומת

על הרגליים

על הרגליים

לאיברים חשובים בגוף יש תפקידים חשובים בלשון. העניין שלנו בעיון זה הוא המילה  רֶגֶל על נגזרותיה ועל קשריה עם תחומים שונים.

נתחיל בקשרים שבין  רֶגֶל ל פַּעַם. שתי המילים האלו צועדות יחד בכמה מובנים.  רגל היא קודם כל האיבר שאנחנו עומדים עליו והולכים בו; וגם המילה  פעם מייצגת את אותו איבר ("נרימה פעמינו"). כמו  פעם, גם  רגל היא צעד; לדוגמה: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח (מלכים א' יד ו). ושוב כמו  פעם, גם  רגל מציינת התרחשות של אירוע או תופעה בזמן כלשהו, למשל: וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים (במדבר כב כח).

יש ל רגל עוד נגזרות שקשורות למושג הזמן; אחת כזאת היא  הֶרְגל: הרגל הוא דבר שעושים לעיתים מזומנות, מדי פעם, פעמים רבות. וליד  הֶרגל יש כמה וכמה פעלים, שמות ותארים שקשורים למושג הזמן: הִרגיל, התרגל, תִּרגֵל, רגיל, תַּרגיל (שמטרתו להרגיל) ועוד.

האם ואיך הפועל  רִגֵּּל (בלש, סייר, אסף מידע) קשור לרגליים שאנחנו עומדים עליהן? הקשר מתברר באמצעות המילה  עָקֵב. נשים לב להקבלה בין  רֶגֶל ל עָקֵב. ראשית, שתיהן אברי הליכה (למעשה העקב הוא חלק של הרגל). שנית – משתיהן נגזרות משמעויות של הליכה אחרי, למשל אחרי מנהיג; כמו בשיר "בגליל בתל חי" (מילים של אבא חושי): "דרך הרים, דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור, לאחים שם / לכו בעקבותיי"; וכמו בפסוק  וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ [=בעקבותיך] (שמות יא ח). ושלישית –  כמו שמהמילה  עָקֵב נגזר הפועל  לעקוב, כך מהמילה  רֶגֶל נגזר הפועל  רִגֵּּל.

מה משמעותה של  המילה  רָגַל  ומה הקשר שלה למילת המוצא שלנו  רֶגֶל?  רָגַל  היא מילה מקראית שפירושה ”הלך רכיל, הלשין, הביא דיבה." לדוגמה: לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה (תהילים טו ג). לפי הנראה קשר המשמעות בין  רֶגֶל ל רָגַל עובר דרך  רִגֵּּל. לִרְגוֹל  ולְרַגֵּל הן פעולות דומות: שתיהן מַעקב אחרי התנהלותו של מישהו; שתיהן ליקוט והעברת מידע; שתיהן לא נעימות, או אפילו עוינות, למי שמרגלים-מרכלים אחריו.

ומאיין הגיע הביטוי "לְרֶגֶל" ("לרגל המצב בוטלו כל האירועים")? גם כאן נראה שהעָקֵב יכול לענות על השאלה. שהרי במקום לומר "לרגל המצב" אפשר לומר "עֵקֶב המצב". כלומר,  לְרֶגֶל ו עֵקֶב נושאות אותה משמעות (בהקשר שבו אנחנו עוסקים).

לקינוח נציין את תרומתה של הרגל לעולם הדימויים והמטפורות: יש לדבר כלשהו בסיס – יש לו רגליים; החלק הנמוך של מקום – לרגליו (כמו לרגלי ההר); איתן – עומד על הרגליים; אחיזה במקום כלשהו – דריסת רגל; במהירות ובחיפזון – על רגל אחת; חדל פירעון – פושט רגל; הסתלק, ברח – נשא רגליו; לא קל – לא הולך ברגל;  הולך למות – רגל אחת בקבר; התחיל באופן לא מוצלח –  התחיל ברגל שמאל;  הכשיל מישהו – שם לו רגל; היה נבוך, מבולבל – לא מצא את ידיו ואת רגליו; עיקרון מנחה – נר לרגליו; בבוטות – ברגל גסה. ויש עוד.

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד א)

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד א)

על ארבעה אנשים נאמר במקרא "זקן בא בימים": על אברהם, על שרה, על יהושע ועל דוד. מה פירוש הביטוי "בא בימים"? על איזה ביאה מדובר ועל אלו ימים?

ברור שהתואר הזה שייך לזקנה. ברור גם שהוא אינו זהה לתואר  "זקן"; כי אם היה זהה לא היה טעם לציין גם אותו. ועוד דבר: מתוך הארבעה שזכו בתואר הזה, שלושה הם מענקי המקרא; וגם שרה לא הייתה קוטלת קנים. ומכאן שהתואר "בא בימים" מציין תכונה ייחודית ונעלה. עם זאת משמעותו אינה ברורה – שתי המילים אינן מתקשרות לכאורה. חיפשתי אצל פרשנים פירוש פשוט ומקובל לביטוי העמום הזה ולא מצאתי. ודווקא האַין הזה מעודד להציע פירושים.

לדעתי הקושי שבהבנת המשמעות של  "בא בימים" נובע מכך שהביטוי הזה הוא מטפורה כפולה, מעין צופן בתוך צופן: גם  בא היא מטפורה וגם  ימים. [לא ניכנס כאן לעומק השאלה מהי מטפורה, אבל נאמר שעל פי בלשנים מובילים מטפורה קיימת כאשר מושגים מתחום אחד (תחום המטרה) מיוצגים על ידי מושגים מתחום אחר (תחום המקור). תחום המטרה הוא בדרך כלל מופשט, ולכן אולי לא קל להבין אותו; ותחום המקור הוא בדרך כלל מוחשי ומובן בקלות, ולפיכך משתמשים בו לייצוג התחום המופשט].

נתחיל עם  ימים. ימים הם מטפורה לזמן. זמן הוא מושג מופשט. הוא כל כך מופשט עד שקשה להבין מהו ולא ברור איך מגדירים אותו. הדרך שלנו להבין מהו זמן, וגם למדוד אותו, הוא באמצעות תופעות פיזיקליות מוחשיות. תופעה אחת כזאת היא סיבוב כדור הארץ סביב צירו (או כפי שחשבו הקדמונים – סיבוב של השמש סביב הארץ). סיבוב אחד שלם מייצר את מה שאנחנו קוראים יום או יממה. וכך ימים הם מטפורה לזמן.

גם  בא (בביטוי "בא בימים") הוא מטפורה. המילה  בא היא גם פועל ("אתמול משה בא אלינו") וגם תואר שמשמש כשם עצם; למשל , "באי ביתו". באי הוא צורת נסמך של  באים. באי ביתו של אדם מסוים הם ידידיו, אלה שמבקרים אצלו באופן תדיר, שקרובים אליו קירבה אינטימית. ויחיד של  באים הוא  בא.

ועכשיו אפשר לפרש את הצירוף: "בא בימים" הוא אדם שקרוב קירבה אינטימית לזמן. לאו דווקא לזמן היום יומי, אלא לזמן הנצחי, לזמן המטפיזי. איש כזה חייב שיהיה זקן, וחייב שיהיה מקורב לבריאה. כמו אברהם, כמו שרה, כמו יהושע, כמו דויד.

האם אכן אלה הם הדברים שהיו בראשם של כותבי המקרא כאשר כתבו "זקן בא בימים"? אנחנו לא יודעים, וזו גם לא השאלה החשובה לענייננו. השאלה החשובה היא האם ההסבר שהבאנו לעיל אכן מבאר ומבהיר את הביטוי; האם הוא מתקבל על הדעת; האם הוא תואם את הגיונה ורוחה של הלשון. בעניין הזה, כמו בעניינים לשוניים רבים אחרים, יש דמוקרטיה; וכל קורא ישפוט על פי הבנתו שלו.

שקרים ומילים דומות – משמעות ורכיבי משמעות

שקרים ומילים דומות – משמעות ורכיבי משמעות

על פי הגדרות מילוניות שקר הוא דבר שאינו אמת, שנאמר או נכתב בידיעה שאינו אמת. בעיון הזה אנחנו עוסקים במילים שהשקר מהווה רכיב מרכזי במשמעותן. למילים האלה אנחנו קוראים כאן "מילות שקר", ולסיטואציות שהן מייצגות אנחנו קוראים "מעשי שקר" (לפעמים במקום לומר "מעשה שקר" אנחנו מקצרים ואומרים  שקר). ואלה מילות השקר שקיבצנו: בדיה; בלוף; גוזמה; הונאה; כזב;  כחש; מרמה;  סילוף;  עלילה; שקר. אולי קיימות עוד מילות שקר בלשון העברית, אבל די לנו באלה. יש בלשון גם צירופי מילים שמשמעותם כוללת שקר, למשל  "הולכת שולל", "הסתרת האמת", "גניבת דעת", "מצג שווא"; אבל אנחנו מתייחסים כאן רק למילים יחידות שעומדות בפני עצמן. גם לא כללנו בעיון מילים שעיקרן מעשי שקר לא מילוליים, כמו  זיוף,  התחזות, העלמה, טשטוש, הטעייה.

הנחת הבסיס שלנו היא שאין שתי מילים הנמצאות בשימוש באותה תקופה (למשל זמננו אנו), שיש להן אותה משמעות בדיוק; ולכן כשעומדות לפנינו מילים דומות משמעות ("מילים נרדפות") מתבקש לברר מהי משמעותה המדויקת של כל אחת מהן, ומהם הבדלי המשמעות ביניהן. כדי לבדוק את הבדלי המשמעות שבין מילות השקר שהבאנו לעיל, איתרנו ארבעה רכיבים הנמצאים במעשי שקר; להלן נקרא להם "רכיבי השקר". אם האיתור הזה מוצלח (מבחינת ענייננו), אזי נוכל לאבחן את הבדלי המשמעות בין מילות השקר השונות על פי התייחסותן לכל אחד מרכיבי השקר; ואין שתי מילים שמתייחסות בדיוק באותו אופן לכל ארבעת הרכיבים. ואלה רכיבי השקר שאיתרנו:

אי-אמת. אמנם כל מילות השקר כוללות רכיב של אי-אמת (שהרי לפי זה הגדרנו אותן מלכתחילה), אבל עשויים להיות הבדלים במידת אי האמת בין מילות שקר שונות.

אופן הפצת השקר, רוחב היעד. לכל מעשה שקר יש מקור ויש יעד. המקור הוא יוצר השקר, והיעד הוא מי שהשקר מיועד לפעול עליו. היעד יכול להיות אדם יחיד, או קבוצה של אנשים, או אפילו עם שלם. מעשה השקר יכול להגיע אל היעד ישירות מהמקור, או באמצעות סוכני הפצה כמו אנשים כלשהם ("מפה לאוזן") או כלי תקשורת למיניהם.

מטרה, כוונה. מאחורי כל מעשה שקר יש מטרה או כוונה, שהרי שקר הוא פעולה מודעת ורצונית. ברוב המקרים מטרת השקר היא תועלת אישית כלשהי (רווח חומרי, התחמקות ממצב לא רצוי וכד'), ובנוסף לכך מעשה שקר עשוי להיות גם זדוני, כלומר להיעשות מתוך ידיעה שהוא גורם רעה למישהו. אבל לפעמם מטרת השקר היא רק שעשוע שאינו מזיק לאף אחד.

מורכבוּת, תכנון. שקר עשוי להיות פשוט ובוטה ("שקר גס"), או מורכב, מתוכנן ומתוחכם.

 

עתה נבחן, באמצעות רכיבי השקר, מהי משמעותה הספציפית של כל אחת ממילות השקר שהצגנו לעיל, ומתוך כך גם מהם הבדלי המשמעות בין המילים השונות.

בדיה. בדיה היא סיפור שלא היה ולא נברא; סיפור שמסופר לא בהכרח כדי להשיג תועלת חומרית או כדי לגרום נזק למישהו. דוגמה: "כל הסיפורים שלו על הקרבות שהשתתף בהם הם בדיות".

בלוף (בלשון הדיבור). בלוף הוא שקר קליל בעניין לא כל כך חשוב. בדרך כלל בלוף אינו  מתוחכם, והוא נאמר לא מתוך זדון ולא למען רווח חומרי, אלא כדי להרשים, כדי להתחמק מאי נעימות, וכדומה. דוגמה: "אל תאמין לזה, זה סתם בלוף שהוא המציא כדי לעשות רושם".

הגזמה, גוזמה. גוזמה היא אמירה שיש בה יסוד אמיתי אבל היא מופרזת. בדרך כלל הגזמה אינה באה כדי להשיג תועלת מוחשית וגם אין בה בדרך כלל זדון. דוגמה: "כל הדיבורים על כך שהחברה הזאת עומדת לפשוט את הרגל הם הגזמה".

הונאה. הונאה היא מעשה מתוכנן ומורכב ולעתים גם עקבי וממושך. בדרך כלל הונאה נעשית בענייני כספים, אבל יש גם הונאות בעניינים אחרים, למשל פוליטיים או מדיניים. היעד שלה עשוי להיות רחב.  דוגמה:

"בית העסק הזה הונה את לקוחותיו; במשך תקופה ארוכה הוא מכר מוצרים פגומים כאילו הם תקינים".

כָּזָב. בימינו כזב הוא בעיקר דבר שקר שמופץ ברבים באמצעות מתווכים. יוצר הכזב יודע כמובן שהכזב הוא אי אמת, אבל האנשים שמפיצים את הכזב לא בהכרח יודעים זאת. פעמים רבות הכזב אינו מעשה זדוני, אלא התפארות, נוסטלגיה או הומור. דוגמאות:

"הוא מפיח כזבים שהוא עומד להתמנות למנהל החברה".

בהקדמה לספר "ילקוט הכזבים", של דן בן אמוץ וחיים חפר, בן אמוץ אומר: "שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו; מתיחה היא כשכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה; וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב".

כחש. בדרך כלל כחש הוא מצב כללי ומתמשך של שקרים או העלמת אמת. דוגמאות:

הוֹי עִיר דָּמִים כֻּלָּהּ כַּחַשׁ (נחום ג א).

"במשך שנים רבות השותף שלו סובב אותו בכחש והסתיר ממנו דברים רבים".

מִרמה, רמיה. מרמה היא שקר זדוני שמטרתו הפקת תועלת, בדרך כלל חומרית, על חשבון המרוּמה. מרמה עשויה להיות מורכבת ומתוחכמת; היעד שלה עשוי להיות אדם יחיד אבל גם ציבור רחב. דוגמאות:

מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי (בראשית כט כה).

"מנהל הסניף מואשם במרמה; על פי ממצאי החקירה הוא זייף ספרי חשבונות ולקח לכיסו כספי לקוחות".

סילוף. סילוף הוא עיוות מכוון של דברים שנאמרו או התרחשו; וזאת כדי לקדם אינטרס כלשהו של המסלף. דוגמאות:

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים (שמות כג ח).

"הדברים לא היו כך; אתה מסלף את העובדות בכוונה".

עלילה. עלילה (במשמעותה הנוגעת לענייננו) היא האשמה בדבר שאין לו יסוד. היא זדונית בעליל ומופצת בדרך כלל ליעד רחב. דוגמאות:

וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים (דברים כבי ז).

"לפי טענתו האשמה שהאשימו אותו כאילו מעל בכספים היא עלילה שהעלילו עליו מתנגדיו הפוליטיים".    

שקר. מתוך עצם משמעותה של המילה  שקר, רכיב אי האמת במילה הזאת הוא ברור וחד משמעי; עם זאת שקר אינו בהכרח זדוני. בדרך כלל המילה  שקר מייצגת מעשה שקר בולט, בוטה ולא מתוחכם; היעד של מעשה השקר יכול להיות אדם יחיד (מנהל במקום העבודה, חוקר משטרה, בת זוג) וגם קבוצת אנשים. דוגמאות:

וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר (ירמיהו ט ד).

"כשנשאל מדוע לא הגיע אתמול לעבודה הוא שיקר ואמר שהיה חולה".

 

עניין של טעם

עניין של טעם

למילה  טעם, כאשר היא כשם עצם, יש כמה מובנים. מילון העברית המקראית מונה לה שלושה מובנים (רק כאלה הנמצאים במקרא); "המילון השלם" מונה שישה מובנים; ומילון אבן שושן – שבעה. יש אי אלו הבדלים בין המילונים, אבל אפשר לפשר ביניהם; והמובנים הבאים  – כל אחד מהם נמצא לפחות במילון אחד – הם פשרה הוגנת:

  1. התחושה הנוצרת בפה על ידי מאכל או משקה. לדוגמה: וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ (שמות טז לא).
  2. אחד מהחושים שיש לאדם ולבעלי חיים אחרים. למשל: "יש לו חוש טעם מפותח".
  3. הרגשה, תחושה, התנסות. "כל חייו הוא חי לבד ולא ידע טעמה של אהבה".
  4. יכולת בחירה, למשל בין יפה ולא יפה. "הוא לבוש יפה; יש לו טעם טוב בבגדים".
  5. שכל, היגיון. דוגמה: מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח (איוב יב כ).
  6. סיבה, נימוק. דוגמה: "מטעמים רבים אני לא מסכים לצעד הזה".
  7. פקודה. וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו (יונה ג ז).
  8. הטעמה, הדגשה, נגינה של דיבור. "לקראת הבר מצווה הוא למד את טעמי המקרא".

הבה נבחן האם יש קשרי משמעות בין המובנים האלה. כצעד ראשון נחלק אותם (להוציא מובן 8) לשתי קבוצות (לפי חלוקה זו הם גם מסודרים). הקבוצה הראשונה כוללת את המובנים 1 עד 4, שעניינם חישות ותחושות. המקור הוא כנראה תחושת הטעם שבפה (מובנים 1,ו-2); וממובנים אלה נוצרו (בהשאלה) המובנים 3 ו-4. הקבוצה השנייה כוללת את המובנים  5, 6 ו-7, שעניינם שכל, היגיון וסיבתיות. המובן "פקודה" (מובן 7) שייך לקבוצה הזאת, כי במקום "מטעם המלך" אפשר היה לומר "בגלל המלך", או "מסיבת המלך".

מובן 8 (טעמי הדיבור)  אולי קשור לקבוצה הראשונה, שכן עניינו הבדלים (של עוצמה ושל טונים) בין צלילים של דיבור, בדומה להבדלים בין טעמים של מאכלים.

עכשיו נַראה שיש קשר של משמעות בין שתי הקבוצות (חישה וחוכמה). לשם כך ניעזר במילים תָּפֵל ו תִפלות. תָּפֵל משמעותה מחוּסר טעם –  על מאכל שאין לו טעם אומרים שהוא תפל. מתוך כך המילה הזאת קשורה לקבוצת המובנים הראשונה (חישה ותחושות).  תִפלות משמעותה מעשה תפל, הבל, שטות; כלומר ההיפך ממעשה של חכמה, של שכל. ומתוך כך  תִפלות מתקשרת לקבוצת המובנים השנייה (שכל, היגיון). אבל  תפלות באה מהמילה  תפל, וקשר המשמעות ביניהן ברור –  דבר שהוא תפלות (אין בו חוכמה) הוא תפל (אין בו טעם).

האם אחד משני המובנים העיקריים של  טעם – טעם של חישה וטעם של חכמה– קדום יותר מהשני? ואם כן, האם השני נוצר מהראשון, למשל על ידי הַשאלה? מכיוון ששני המובנים מופיעים כבר במקרא, קשה אולי לקבוע האם אחד קדם לשני. אבל אפשר לגייס מבחן אחר.

קבוצת המובנים הראשונה מקורה בחישה, וחישה היא עניין  בעולם המוחשי; ואילו קבוצת המובנים השנייה עניינה דברים מופשטים. אם אנחנו מקבלים את ההנחה שהלשון התפתחה מהמוחשי אל המופשט ושמושגים מופשטים רבים באו ממושגים מוחשיים, למשל בדרך של השאלה [בהנחה הזאת אנחנו עוסקים בכמה וכמה עיונים ולא נרחיב עליה כאן], אפשר גם להניח שכל המובנים של המילה  טעם מוצאם ממובן אחד ראשוני ומוחשי – התחושה בפה שמעוררים מאכלים ומשקאות.

שבט ומטה

שבט ומטה

 למילה  שֵבֶט יש כמה משמעויות; אנחנו נעסוק כאן בשתיים עיקריות, שתיהן קיימות כבר במקרא. המשמעות האחת היא מקל להכאה, שוט; לדוגמה: וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ – נָקֹם יִנָּקֵם (שמות כא כ). המשמעות השנייה היא קבוצת אנשים או משפחות, חלק מעם; כמו שנים עשר שבטי ישראל. כאשר אנחנו רואים מילה שיש לה שתי משמעויות (או יותר) אנחנו מבקשים לבחון האם יש קשר בין המשמעויות. ובמקרה שלנו, האם יש קשר בין שתי המשמעויות האלה של המילה  שבט. השערה מתקבלת על הדעת היא שיש קשר, וששתי המשמעויות צמחו ממושג קודם אחד – ענף של עץ. אלא שכאשר מסתכלים על המילה  שבט כשהיא לעצמה קשה לאשש את ההשערה הזאת – המשמעות של  שבט כענף של עץ לא מופיעה במקרא. בכל זאת אפשר להראות שיש להשערה הזאת על מה לסמוך. לשם כך ונסתכל על המילה  מַטֶּה. וראו זה פלא: למילה הזאת יש אותן שתי המשמעויות שיש למילה  שבט. הראשונה היא מקל; לדוגמה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל משה] ה': מַה זֶּה בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר: מַטֶּה (שמות ד ב). וכמו שבט, גם מטה יכול לשמש להכאה. המשמעות השנייה היא שבט משבטי ישראל; כמו "מטה בני יהודה". אבל שלא כמו אצל המילה  שבט, אצל המילה  מטה יש במקרא קשר ברור בין שתי המשמעויות, וגם קשר ישיר לענפים של עץ. את הקשר הזה רואים למשל בסיפור על המטות (המקלות) שמשה שם (במצוות ה') באהל מועד – מטה לכל אחד משנים עשר נשיאי (או שבטי) ישראל –  כדי להראות מי הוא השבט המועדף. וכך כתוב: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במדבר יז כג).

עכשיו, מתוך ההקבלה בין  שבט ל מטה, יש בידנו ראיה שיש קשר בין שתי המשמעויות (הנידונות כאן) של המילה  שבט, קשר שקיים גם בין שתי המשמעויות של  מטה. וכדי להוסיף ראיה אפשר להסתכל גם על המילה  ענף. גם למילה זו יש שתי משמעויות, והן מקבילות לאלה של  שבט ו מטה: הראשונה – ענף של עץ; והשנייה – חלק מקבוצה יותר גדולה, למשל ענף של משפחה.

ואכן אצל ביאליק, בשיר "גבעולי אשתקד", מופיעה המילה  שבט במשמעות של ענף דק, כלומר במשמעות שמחברת בין שתי המשמעויות שמהן יצאנו לעיון הזה. וכך כתוב בשיר: כָּכָה יִשְׂגֶּה הַפַּרְדֵּס הַיּוֹנֵק וּמֵינִיק וָחַי בְּכָל רִבֲבוֹת שְׁבָטָיו.

מצב דומה לזה שבין  שבט ל מטה קיים גם בין המילים  פעם ו-רגל. עיון בנושא זה פורסם בבלוג בעבר, מוזמנים להתעניין ולהזכר: מפעם לפעם.

מחוב לחיובי

מחוב לחיובי

 ככלל, מילים שגזורות מאותו שורש יש ביניהן קשרי משמעות. כשאנחנו אומרים כאן שבין שתי מילים יש קשר משמעות אנחנו מתכוונים לכך שאפשר להבין ולהסביר איך משמעותה של מילה אחת קשורה למשמעותה של המילה האחרת, גם אם המשמעויות של שתי המילים שונות זו מזו. דוגמה: לשמור, שימוּר, שימורים, שמוּרה,  אשמורת, משמרת – כל המילים האלה (ועוד רבות אחרות) גזורות מהשורש שמ"ר., והן קשורות בקשר ברור לענייני שמירה. ומתוך כך אנחנו אומרים  שיש ביניהן קשרי משמעות. אבל יש מקרים שבהם מבט ראשון לא מגלה שום קשרי משמעות – אם בגלל שקשרים כאלה אכן לא קיימים, ואם בגלל שהקשרים חבויים; וכדי לחשוף אותם יש צורך בפעולות חשיבה כלשהן. דוגמה למקרה השני היא מילים הגזורות מהשורש חו"ב. רוב המילים הגזורות מהשורש הזה עניינן חובות, חייבים, התחייבויות וכיוצא באלה מילים הקשורות באופן ברור לחובות. אבל המילה  חיובי, שגם היא גזורה מהשורש חו"ב, אינה קשורה לכאורה לענייני חובות, והיא אפילו מנוגדת במידה רבה לעניינים אלה. למילה  חיובי יש כמה משמעויות; אנחנו נתייחס כאן לשתיים מהן, שקרובות אחת לשנייה. המשמעות האחת (משמעות א') היא תואר לדבר רצוי, בכון, ראוי ("הצעד הזה הוא חיובי והוא יקדם אותנו"). המשמעות השנייה (משמעות ב') היא הסכמה, אישור ("בקשתנו נענתה בחיוב"). המשימה שלנו כאן היא לברר האם יש קשר משמעות בין  חוב לבין  חיובי; ואם יש – מהו הקשר הזה. הדרך הנקוטה להלן לבירור הקשר היא איתור מילות ביניים ויצירת שרשרת של משמעויות בין שתי המילים. יוצאים ממילת המוצא  – חוב; מחפשים מילה (שנייה בשרשרת) שיש לה קשר משמעות לראשונה; אחר כך מחפשים שלישית שיש לה קשר לשנייה.; וכך עד שמגיעים למילת היעד – חיובי. הבה נתחיל.

  1. 1. חוב. זוהי מילת המוצא שלנו.
  2. 2. חַיָּב. חיב הוא מי שיש לו חוב.
  3. חִיֵּב. לחַיֵּב מישהו זה לעשות אותו חיב.
  4. 4. מחויב. למילה מחויב יש שתי משמעויות. בצעד הזה אנחנו מתכוונים למשמעות הראשונה, שלפיה מחויב הוא מי שחייבו אותו. דוגמה: "הממשלה מחויבת  לקבל את פסיקתו של הבג"ץ". וגם מי שחייב את עצמו הוא מחויב; לדוגמה: "שר החינוך הצהיר שהוא מחויב לשיפור מעמדם של המורים". בצעד הזה אנחנו כבר מרגישים איך המושגים המעיקים  חוב ו חיב מתגלגלים לעבר המושגים החיוביים.
  5. 5. מחויב (במשמעות שנייה). במשמעות השנייה, מחויב הוא תואר לדבר שהמציאות מחייבת אותו; דבר שראוי או דרוש לעשותו; דבר שנכון שיהיה. לדוגמה: "השלום בינינו לבין שכנינו הערבים הוא מחויב המציאות ומחויב מתוך הערכים שלנו". (מהמילה מחויב קרובה למילה מחויבוּת, שגם אותה אפשר לצרף לשרשרת הזאת).
  6. 6. חיובי (במשמעות א'). כפי שכבר הגדרנו בראשית הדברים, חיובי במשמעות א' הוא תואר לדבר ראוי ונכון. המילה חיובי קרובה במשמעותה למילה מחויב: מה שמחויב המציאות, מה שנכון וראוי שיהיה, הוא דבר חיובי.
  7. 7. חיובי(במשמעות ב' ). כפי שכבר הגדרנו לעיל, חיובי במשמעות ב' הוא אישור, הסכמה. ודבר שהוא ראוי ונכון, ראוי גם להסכמה.

 

השרשרת שלעיל אינה בהכרח השרשרת היחידה המובילה מ חוב ל חיובי; אבל היא משיגה את מטרתנו – איתור קשר המשמעות שבין שתי המילים האלה, שגזורות מאותו שורש אבל שונות לגמרי במשמעותן.