פרשת "בְּהר" והפטרתה – עניינים לשוניים

פרשת "בְּהר" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא פרק  כה פסוק 1  עד פרק כו פסוק 2

ההפטרה: מתוך ירמיה פרק לב

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש דמיון מסוים בין שני העניינים: במרכזו של כל אחד מהם יש מילה שיש לה לפחות שתי משמעויות זרות לגמרי לכאורה, ובכל זאת שתי המשמעויות קשורות אחת לשנייה.

מקרן היובל עד שנת היובל

עניינה העיקרי של פרשת "בהר" הוא דינים הקשורים לשנת יובל. למילה  יובל,

שבה אנחנו עוסקים כאן, יש כמה משמעויות. משמעות אחת, שממנה אולי נגזרו האחרות, היא אַיִל. לדוגמה: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל [בקרן האיל], כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר (יהושע ו 6). במשמעות שנייה של   יובל, הנובעת מהראשונה, היא שופר [כידוע שופרות עושים מקרנות אֵילים]; לדוגמה: בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל [השופר] הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר (שמות יט 13). שתי המשמעויות האלה של   יובל לא נמצאות למעשה בשימוש בלשון ימינו.

משמעויות אחרות של  יובל קשורות לענייני זמן. במקרא המשמעות הזמנית של  יובל היא שנת החמישים; וכך כתוב בפרשה שלנו: וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים – שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם (ויקרא כה 10-8). בפסוקים האלה גם נגלה הקשר בין יובל במשמעות של איל או שופר לבין יובל במשמעות של זמן: בשנת היובל, ביום הכיפורים, תוקעים בשופר. ממשמעות זאת של המילה  יובל – שנת החמישים – גזורה גם המשמעות הרווחת בימינו שלפיה יובל הוא תקופת זמן עגולה, למשל 25, 50 או 100 שנים, שמלאה למוסד, לאירוע, לאדם וכדומה; לדוגמה: "אתמול נערכה מסיבה לרגל יובל ה-25 של בית הספר."

למילה  יובל יש בתולדות הלשון עוד משמעות: על פי "ספר היוֹבְלים",  יובל הוא תקופה של שבע פעמים שבע שנים, כלומר ארבעים ותשע שנים. ספר היובלים הוא אחד מהספרים החיצוניים – אלה שנכתבו בעברית על ידי יהודים, בעיקר בתקופת בית שני, ולא נכללו במקרא. הוא נכתב במאה השנייה לפנה"ס והוא מספר את תולדות האדם ותולדות האבות והעם מבריאת העולם ועד מעמד הר סיני;  ולפיכך תוכנו מקביל לזה  של ספר בראשית ותחילת ספר שמות. הוא נכתב במקור בשפה העברית, אולם רק תרגומו לשפת הגעז שרד במלואו [געז היא שפה שמית שהייתה מדוברת בעבר באתיופיה]. ובשנת 1870 הוא תורגם מגעז לעברית על ידי שלמה רובין (1910-1823). על פי ספר היובלים הזמן נמנֶה בשנים, בשבועִים וביובלים [שבוע, וברבים שבוּעִִִים, משמעו בספר היובלים שבע שנים]. וכאשר כתוב, למשל, בספר היובלים "וביובל השלושים וארבעה, בשנה הראשונה לשבוע השני", חשבון השנים הוא כזה: 33 יובלים, שהם 1617 שנים (33X49); ועוד שבוע אחד, שהוא 7 שנים; ועוד שנה אחת. ובסך הכול  1625 שנים. כלומר: בשנת 1625 לבריאת העולם.

ממטרת היורה אל חצר המטרה

הכתוב בירמיהו המשמש כהפטרה לפרשת "בהר" מתאר עסקת מכירת שדה שנערכה בין ירמיהו לבין בן דודו, בעת שירמיהו היה כלוא בחצר המטרה אשר בבית המלך צדקיהו. וכך כתוב שם: וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר ה' אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה (לב 8).

למילה  מטרה, שבה אנחנו עוסקים כאן, יש במקרא שתי משמעויות. במשמעות אחת מטרה היא אובייקט שאליו מכוונים חיציו של היורה בקשת. לדוגמה: וַאֲנִי, שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה (שמואל א כ כ). מהמשמעות הזאת נוצרה, באופן מטפורי, המשמעות הרווחת בזמננו – "מצב ששואפים להגיע אליו"; לדוגמה: "המטרה שלנו היא לשפר את מצבן של השכבות החלשות". במשמעות המקראית השנייה,  מטרה היא כלא, מקום משמר; לדוגמה: וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה (ירמיהו לב 2). האם יש קשר בין שתי המשמעויות האלה של המילה  מטרה? במבט ראשון קשה למצוא קשר, אבל אולי בכל זאת אפשר, כפי שאנחנו מציעים להלן.

המילה  מטרה גזורה מהשורש נט"ר. הפועל לנטור משמעו לשמור; לדוגמה: שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א 6). (באופן מטפורי, לנטור הוא גם לשמור איבה או טינה; לדוגמה: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, ויקרא יט 18). אם נמצא קשר בין כל אחת משתי המשמעויות של המילה  מטרה לבין הפועל לנטור, הרי שאיתרנו קשר בין שתי המשמעויות לבין עצמן.

הקשר בין "לנטור" (=לשמור) לבין מטרה במשמעות של "מקום משמר" הוא ברור – הוא קיים באמצעות המושג "שמירה". האם יש קשר גם בין "לנטור" לבין המשמעות האחרת של  מטרה – "אובייקט שאליו מכוונים החיצים"? האם משמעות אחת נובעת מן השנייה? נראה שניתן להצביע על קשר כזה, שאפשר לקרוא לו "קשר של סמיכות עניינים": יש סמיכות עניינים בין מעשה הנטירה לבין השימוש בכלי נשק כמו קשתות וחיצים, והסמיכות הזאת אולי היא שהקנתה לאובייקט שאליו מכוּונים החיצים את השם "מטרה". ואולי גם הפסוק הבא מציג קשר בין שתי המשמעויות של המילה  מטרה: שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה (איוב טז 12). הפירוש "מצודת דוד", שנכתב על ידי רבי דוד אלטשולר, מבאר את הדברים האלה כך: "ויקימני – העמיד אותי להיות לו למטרה לזרוק בי חציו הם מכאובֵי היסורים". כלומר, על פי מצודת דוד  מטרה כאן היא מטרה לחיצים, וככזו היא משמשת כמטפורה למצב של מצוקה; כמו מצוקתו של ירמיהו בעת כליאתו בחצר המטרה.

דוגמה אחרת לקשר של סמיכות היא כינויה של שנת החמישים בכינוי "שנת היובל". נראה שהכינוי הזה ניתן לה מתוך סמיכות העניינים שבין שנת החמישים ליובל: יובל הוא אַיִל, וקרן היובל היא קרן האיל, כלומר שופר; ובשנת החמישים תוקעים בשופר.

 

 

 

מודעות פרסומת

סָפר ומנה – ההבדל נחשף בנגזרות

סָפר ומנה – ההבדל נחשף בנגזרות

 האם יש הבדל בין המשמעות של הפועל סָפַר לבין זו של הפועל מָנָה? חיים רבין וצבי רדַי, בהקדמה לספרם "אוצר המלים", אומרים כך: "ספק רב אם יש בלשון חיה בכלל מילים נרדפות, כלומר מילים הניתנות להחלפה זו בזו בלי שישתנה מובן הדברים או לכל הפחות נימתם […] בכל מצב ובכל הקשר יש דווקא רק מילה אחת נכונה וקולעת". אם הדברים האלה נכונים גם ביחס לפעלים  ספר ו מנה, אזי צריכים להימצא היגדים שאי אפשר להחליף בהם את  מנה ב ספר (או להיפך) בלי שמשמעותם או מבעם הסגנוני של אותם היגדים ישתנו, ולו רק במעט.

מה קורה בעניין הזה במקרא? ככלל אין במקרא הבדל משמעות בין  ספר ל מנה – היכן שמופיע  ספר אפשר להחליפו ב מנה, ולהיפך. יתרה מזאת: לאותו סוג ספירה המקרא עשוי להשתמש פעם אחת בפועל  ספר ופעם אחרת בפועל  מנה. הנה שתי דוגמאות:

ספירת כוכבים. מנה: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים, לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא (תהילים קמז  ד).

וגם ספר: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם ָ (בראשית טו ה).

ספירת בני אדם. מנה: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה (שמואל ב כד א). וגם ספר: וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (דברי הימים ב' ב טז).

בכל זאת יש במקרא היגדים שבהם החלפה של  ספר ב מנה תפגע, ולו קצת, במשמעותו ובלכידותו של ההיגד. נסתכל על ההיגד וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר, כִּי אֵין מִסְפָּר (בראשית מא מט). לכאורה היה אפשר לכתוב "עד אשר חדל למנות כי אין מספר", אבל אפשר לראות שהנוסח המופיע במקרא עדיף – גם מבחינת המשמעות וגם מבחינת הסגנון. הספירה והמספר הולכים כאן ביחד ואין להחליף את  ספר ב מנה.

הסדק הדק הזה שבין  ספר ל מנה התרחב בעת החדשה כאשר נוספו גם ל מנה וגם ל ספר משמעויות ונגזרות חדשות. הנה דוגמה: "רק לפני שנתיים המפלגה הזאת מנתה עשרת אלפים חברים, והיום היא מונה שלושים אלף". בהיגד הזה אי אפשר להחליף את הפועל  מנה בפועל  ספר. למעשה המשמעות של  מנה במשפט הזה – משמעות שנוספה רק בתקופה החדשה – היא  כָּלל ("היום המפלגה כוללת שלושים אלף"). דוגמה נוספת: "האיש הזה נמנֶה עם מייסדי הקיבוץ". במשמעות ישירה,  נמנה (בניין נפעל של  מנה) הוא מי שמונים אותו; אבל בדרך כלל, כמו גם בהיגד הזה, המשמעות של "נמנֶה עם X" היא "משתייך לקבוצה X ". ויש עוד נגזרות של הפועל  מנה  שלא ניתן להחליפן במילים מהשורש ספ"ר, כמו מנוי (למשל על עיתון), מינה (מינה מישהו לתפקיד),  ממונה. לעומת זאת הפועל  ספר(או השורש ספ"ר) הסתעף בעיקר לתחום המספרים; לדוגמה:  ספרה, סִפרור, מִספור.

ובכן מה ראינו? ראינו שלמרות שבמקרא אין בדרך כלל הבדל בין המשמעויות של  מנה ו-ספר, בימינו אפשר למצוא ביניהם שוני, שוני שנחשף באמצעות המשמעויות והנגזרות שנוספו להם בעת החדשה. פעולת המְנִיה אמנם סופרת את העצמים שבקבוצה מסוימת, אבל יש לה תפקיד נוסף – היא משייכת את העצמים הנספרים לאותה קבוצה. לעומת זאת פעולת הספירה באה לקבוע את מספר העצמים הנספרים ותו לא.

דמיון פונטי ויחסי משמעות

דמיון פונטי ויחסי משמעות

הבה נסתכל על המילים  זעף ו זעם, בין ששתיהן פעלים ובין ששתיהן שמות. למרות שהן לא מאותו שורש, יש ביניהן גם דמיון פונטי (שני עיצורים משותפים) וגם קרבת משמעות. האם רק במקרה שתי המילים האלה מקיימות קרבה כפולה כזאת, או אולי בדרך כלשהי אחת נוצרה או הושפעה מחברתה? מילון אבן שושן אמנם מציין ששתי המילים האלה קרובות זו לזו, אבל הוא לא מציין באיזה אופן הן קרובות או איך נוצרה הקרבה הזאת. על כל פנים סיור בלשון מגלה שיש לא מעט זוגות מילים שאינן מאותו שורש ובכל זאת מקיימות את הקשר הכפול – הגִיה ומשמעות. ואולי ריבוי המקרים האלה מסמן שאין כאן מקריות. הנה כמה דוגמאות.

נפתר-נפטר. הבעיה נפתרה ונפטרנו ממנה.

שָצף-קָצף. כל אותו לילה הים שצף וקצף.

צְבת-צָבט. תפקידה של הצבת הוא לצבוט.

תעה-טעה. הוא טעה ביציאה מהכביש הראשי ותעה בתוך הרחובות הצרים.

וגם:  איחל-יחל; אץ-רץ; בחר-ברר; דרך-דרס; חָרת-חָרט-חָרץ; נצר-נטר; פרם-פרע; אבה-אִווה; סכר-סגר.

קשר כפול דומה קיים כאשר הדמיון הפונטי הוא של שיכול עיצורים – בשתי המילים מופיעים אותם עיצורים אבל בסדר שונה. למשל סכל-כסיל. תופעה זו נפוצה פחות מהקודמת; בכל זאת מצאנו את הדוגמאות הבאות:

פֵּרוּש-פֶּשר. המשמעות של שתי המילים האלה זהה למעשה – באור, הסבר, מובן.

סקר-סרק. לסקור משהו זה לסרוק אותו בעיניים.

סיקל-סילק, סיקול שדה הוא סילוק האבנים ממנו.

גמז-גזם. את הפועל גמז המציא (אם אינני טועה) אפרים קישון על פי שמו של חיים גמזו, מבקר האמנות המחמיר. כדי שמילה תתאזרח בשפה לא מספיק להמציא אותה – היא צריכה להיקלט על ידי דוברי השפה. ודרך טובה להיקלט היא לתקשר באופן כלשהו, ובעיקר באופן פונטי, עם מילים קרובות משמעות. ונראה שהפועל גמז מזכיר את הפועל  גזם, ואולי גם את הפעלים  גמר (גמר עליו) ו גנז.

ויש גם: מחל-חמל; קהל-להק.

מתכונת אחרת של קשר כפול היא כאשר בין שתי מילים שמקיימות דמיון פונטי יש ניגוד משמעויות. דוגמאות: נָשק-נָשך; אֵפר-פְּאר; עמד-מעד; צמח-צנח; קילל-הילל; קמור-קעור; שֶׂכל-סָכָל.

ולקינוח: מה ההבדל בין שלומיאל ל שלימזל? שלומיאל הוא מי ששופך מרק (בלי להתכוון לכך) על מישהו אחר; שלימזל הוא מי שהמרק נשפך עליו.

צער ועצב, יגון ותוגה – משמעות מתוך הֶקשר

צער ועצב, יגון ותוגה – משמעות מתוך הֶקשר

נסתכל על המילים  צער, עצב, יגון, ו תוגה. יש עוד מילים המשתייכות לתחום המשמעות הזה, שאפשר לקרוא לו תחום הצער, אבל אנחנו נסתפק במילים האלה. לכל אחת מהמילים האלה יש טווח משמעות מסוים, שחופף במידה זו או אחרת את טווחי המשמעות של המילים האחרות; אבל לכל מילה יש גם גווני משמעות משלה שמבדילים אותה מהמילים האחרות שבתחום. הגוונים הייחודיים האלה הם שמצדיקים את קיומה של המילה בלשון ואת השימוש בה. איך עומדים על גווני המשמעות? דרך אחת היא באמצעות רכיבי משמעות; הדרך הזאת מוצגת בעיון "שקרים ומילים דומות". דרך אחרת היא באמצעות ההֶקשר, כלומר באמצעות משפטים שהמילה הנדונה מופיעה בהם, ושמתוכם מתבררת משמעות זו או אחרת של המילה. בדרך הזאת, במקום להבין את משמעותו של המבע מתוך משמעותן של המילים, מבינים את משמעותן של המילים מתוך ממשמעותו של המבע. וכך אכן נעשה כאן: עבור כל אחת מהמילים הנדונות נביא כמה משפטים ידועי מקור או שכיחי שימוש, ומתוכם נסיק את גווני המשמעות השונים של אותה מילה. לעניין זה צריך להקדים ולומר שככל שאנחנו מחדדים גווני גוונים של משמעות, בפרט גוונים שהמילונים לא מפרטים, כן יש פחות הסכמה ממוסדת ו"אובייקטיבית" לגביהם ויש יותר מקום לפרשנות שאינה "מחייבת" את כלל משתמשי הלשון וחוקריה.

צער

"בצער רב אנחנו מודיעים על פטירתו של.."

"אנחנו משתתפים בצערך"

"אם פגעתי בך, אני מצטער"

"קרה כאן מקרה מצער"

"אני מצטער, אבל אין יותר כרטיסים".

מתוך משפטי הדוגמה האלה אפשר להסיק שהמילה  צער מייצגת רגש מכאיב או מטריד שמרגיש אדם עקב מקרה לא טוב שקרה לו או לזולתו, מקרה שאולי היה יכול להימנע. עם זאת המילה  צער לא תמיד מייצגת כאב אותנטי. למשל, המבע "אני מצטער" עשוי להיאמר מתוך אמפטיה והזדהות, או כהתנצלות ובקשת סליחה – גם בגין עניין פעוט יחסית. גם התואר  מצער ("מקרה מצער") אינו מייצג בהכרח רגש של כאב – הוא עשוי להינתן להתרחשות לא רצויה, או אף מזיקה, גם אם התרחשות כזאת לא ממש נוגעת לעמקי ליבו של הדובר.

עצב

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִיםְ (בראשית ג טז).

בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר; וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י כב).

"עלם ועלמה ידעתי, עלם ועלמה טובים; איש את רעהו אהבו ובכל זאת היו עצובים" (מילים: י.ל. פרץ; מנגינה עממית).

"מאז שבנו מת הוא אדם עצוב"

עצב הוא מצב נפשי של כאב, דאבה ודכדוך; עניין שבין אדם לבין עצמו. לפעמים עצב הוא מצב חולף, אבל בדרך כלל הוא מצב מתמשך ואפילו קבוע, כמו תכונת נפש. אדם יכול להיות עצוב לא דווקא בגלל אירוע קונקרטי, אלא בגלל מצב קיומי שלא ניתן לשנות אותו. גם אובייקטים שאינם בני אדם עלולים להיות עצובים. למשל, "סיפור עצוב", "עיניים עצובות", "מנגינה עצובה"; אבל למעשה עצבם של האובייקטים האלה משקף עצב של בני אדם או גורם לבני אדם להיות עצובים..

יגון

וַיֹּאמֶר: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר; וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה (בראשית מב לח).

כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי, וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה (תהילים לא יא)

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי; צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא (תהילים קטז ג).

שֶׁמֶשׁ אוֹר, וְהַיּוֹם חָלַף, / רַק אֶחָד לֹא חָזַר מִשַּׁדְמוֹת הַקְּרָב. / שִׁיר תּוּגָה וִיגוֹנִים, סִיעָה שֶׁל עֲנָנִים / עוֹלָה מִמַּעֲרָב. (שמש אור, נתן יונתן על פי שיר רוסי).

המילה  יגון גזורה מהשורש יג"ה. הנו"ן שבסופה אינה שורשית, כמו שהיא אינה שורשית גם במילים  חרון, המון, או  קלון. מילים אחרות מאותו שורש הן  תוגה ו נוגֶה.

שמש אור, הענן חלף
וסיעת בחורים שבה מן הקרב.
יערות אורנים, שירת העפרונים
תצחק מכל ענף.
יערות אורנים, שירת העפרונים
תצחק מכל ענף.

שמש אור, הענן חלף,
בחורות תקדמון ועמן הטף;
רק אחת לבדה צופה היא לדודה
והוא עוד טרם שב.
רק אחת לבדה צופה היא לדודה
והוא עוד טרם שב.

שמש אור, והיום חלף,
רק אחד לא חזר משדמות הקרב.
שיר תוגה ויגונים, סיעה של עננים
עולה ממערב.
שיר תוגה ויגונים, סיעה של עננים
עולה ממערב.

יגון הוא עצב עמוק וכבד שנקשר בדרך כלל למוות; עצב כבד שמוציא את האדם ממסלול החיים הרגיל שלו; כבד עד כדי כך שהוא כשלעצמו יכול לגרום למותו של האחוז בו. בימינו המילה  יגון אינה רווחת בשפה היום-יומית והיא שמורה ללשון הגבוהה.

תוגה

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב; וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ (משלי י א).

גַּם בִּשְׂחֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה (משלי יד יג).

דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה (תהילים קיט כח).

בדומיה עוטפת התוגה / ובליבך נותרה המשאלה / שעה חולפת יום ושנה / ואת עדיין לו ממתינה  ("פרי גנך", מילים ומנגינה של יוני רועה).

תוגה היא עצב שקט ועמום שנמצא באופן תמידי ברקע הנפש. בדרך כלל היא באה לא בגלל אירוע  נקודתי כלשהו, אלא עקב מצוקות כמו אהבה נכזבת, צרות משפחתיות (בן כסיל), חוסר תוחלת. ולפעמים תוגה באה אחרי אופוריה ועליצות יתר ("הבוקר שאחרי").

 

(Guernica by Pablo Picasso, 1937)

אנאלוגיות סמנטיות

אנאלוגיות סמנטיות

אחד השיעורים בלימודי המתמטיקה שלי היה גיאומטריה אנאליטית. המרצה היה יורם לינדנשטראוס, שעוד לא מלאו לו אז שלושים שנים וכבר היה פרופסור. בשנת 1981, בהיותו בן ארבעים וחמש, הוכתר כחתן פרס ישראל במתמטיקה. הוא נפטר ב-2012. אחד הדברים המעטים שאני זוכר מאותו שיעור הוא האנאלוגיה בין קווים לנקודות שלינדנשטראוס הציג בפנינו באמצעות שני היגדים. הראשון אומר כך: "לכל שני קווים ישרים יש נקודה, אחת ורק אחת, המשתייכת לשניהם". והשני אומר: "לכל שתי נקודות יש קו ישר, אחד ורק אחד, שמשתייך לשתיהן". (הביטוי "קו שמשתייך לנקודה" אולי נראה מאולץ, אבל אם תחשבו עליו תראו שהוא לא רק נכון אלא גם מובן).

כפי שרואים, ההיגד השני התקבל על ידי החלפת תפקידים בין הקווים לנקודות. בדרך כלל אם שני עצמים בהיגד כלשהו מתחלפים בתפקידיהם (למשל בתפקידי נושא ומושא) מתקבל היגד חסר משמעות או לא סביר. כדוגמה ניקח את ההיגד "שמעון הזיז את השולחן". אם נחליף תפקידים בין שמעון לשולחן נקבל את ההיגד הלא סביר "השולחן הזיז את שמעון". אבל באנאלוגיה קו-נקודה החלפת התפקידים בין העצמים (קו ונקודה) יצרה היגד בעל משמעות וגם נכון.  

האם יש עוד אנאלוגיות דוגמת זו שהציג לנו פרופ' לינדנשטראוס? הדעת נותנת שיש הרבה; על כל פנים אני מצאתי את האנאלוגיות  הבאות.

מילים ומשפטים. "משמעותו של המשפט נובעת ממשמעותן של המילים". וגם: "משמעותן של המילים נובעת ממשמעותו של המשפט".

זכרים ונקבות. "זכרים זקוקים לנקבות כדי להעמיד צאצאים." וגם: "נקבות זקוקות לזכרים כדי להעמיד צאצאים".

האדם והמציאות. "המציאות מעצבת את האדם"; וגם: "האדם מעצב את המציאות".

ישראל והשבת. "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת את ישראל".

צלילים עולים וצלילים יורדים. אחת הדרכים לתאר נעימה (תיאור חלקי בלבד) היא לציין את העליות והירידות של הצלילים עם התקדמות הנעימה (עליה לצליל גבוה יותר או ירידה לצליל נמוך יותר). למשל, את הנעימה "חמש שנים על מיכאל" אפשר לתאר כך: עליה, עליה, ירידה, עליה, ירידה, ירידה, ירידה, וכן הלאה. באופן כזה אפשר לתאר את נעימת הנושא העיקרית של "אמנות הפוגה" של באך כך: עלייה, ירידה, ירידה, ירידה, עליה, עליה, עליה , וכך הלאה. והנה, בקטע השלישי של היצירה הזאת באך מחליף תפקידים: במקום כל עליה הוא עושה ירידה, ובמקום כל ירידה הוא עושה עלייה. ומתקבלת נעימה אמנם שונה, אבל אנאלוגית לנעימת הנושא העיקרית.

 

ננסה לאבחן את המשותף לאנאלוגיות שהבאנו לעיל.

יש שתי מהויות, נקרא להן מהות א' ומהות ב' (למשל ישראל והשבת) ויש סיטואציה (המבוטאת באמצעות היגד מסוים) שכוללת את שתי המהויות וגם מצביעה על קשר כלשהו ביניהן (למשל "ישראל שמרו את השבת"). ובסיטואציה זו ניתן להציב את מהות א' במקום מהות ב' ואת מהות ב' במקום מהות א', ולקבל סיטואציה אחרת ("השבת שמרה את ישראל"). הסיטואציה האחרת אמנם שונה (ולפעמים אפילו מנוגדת לכאורה) מהסיטואציה הראשונה, אבל בכל זאת יש קשר בין המשמעויות של שתי הסיטואציות. באופן כזה קיבלנו למעשה שתי אנאלוגיות שכרוכות אחת בשנייה: אנאלוגיה בין שתי המהויות א' ו-ב', ואנאלוגיה בין שתי הסיטואציות. ומכיוון שתמצית עניינן של אנאלוגיות כאלה היא שימור המשמעותיוּת, אפשר לקרוא להן אנאלוגיות סמנטיות.

יש משהו יפה באנאלוגיות הסמנטיות. כל אחת מהן מצביעה על סימטריה מסוימת בין שתי המהויות שלה, והיא אפשרית רק אם יש קשר משמעות עמוק בין שתיהן; קשר שאינו מצומצם להיגד או לסיטואציה אלה או אחרים, אלא קיים מתוך עצם מהותן של שתי המהויות.

 

(The Pilgrim, 1966 by Rene Magritte)

מה שְלום השָלום?

מה שְלום השָלום?

בין ארבע או שש המשמעויות של המילה  שלום יש שתיים עיקריות, שמהן נבעו כנראה יתר המשמעויות; ושתיהן נמצאות כבר במקרא. המשמעות האחת היא  מצב, תקינות, שלֵמות. לא רק מצב טוב ולא רק מצב של בני אדם – גם מצב כלשהו, טוב או לא טוב, של דברים כלשהם. כמו בפסוק וַיִּשְׁאַל דָּוִד [את אוריה [החתי] לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה (שמואל ב' יא ז); או בפסוק לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן (בראשית לז יד). להלן נקרא למשמעות הזאת  מצב. המשמעות העיקרית השנייה, והיא השכיחה בימינו, היא  שלווה, מנוחה, שקט, אי-מלחמה. כמו בדוגמאות הבאות: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (תהילים קכב ז); עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם (קהלת ג ח). להלן נקרא למשמעות הזאת  שלווה.

שתי המשמעויות האלה אמנם שונות האחת מהשנייה, אבל נראה שיש ביניהן קשר: אולי  שלווה היא גלגול של  מצב. כדי לעמוד על טבעו של גלגול כזה הבה נסתכל על המילה  מזל. משמעותה המקורית של  מזל היא קבוצת כוכבים (במקרא זוהי המשמעות היחידה של המילה הזאת); כמו בכתוב: וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם (מלכים ב' כג ה). יותר מאוחר, מתוך אמונה בכוחם של המזלות לקבוע גורלות, נוספה למילה  מזל המשמעות  גורל; ומכך באו ביטויים כמו "יש לו מזל רע" (כלומר גורל רע), או ברכות כמו "שיהיה במזל טוב". ובגלגול נוסף, בעיקר בלשון הדיבור, במקום לומר "מזל טוב"  מקצרים ואומרים "מזל"; לדוגמה: "היה לנו מזל ומצאנו מקום חניה". או "היום אין לי מזל". מה שקרה בגלגול הזה הוא שהמשמעות  גורל (של המילה  מזל) ספגה לתוכה את התואר  טוב או  מוצלח וכך קבלה המילה  מזל את המשמעות של  גורל טוב, מקרה טוב.

ייתכן שדבר דומה קרה גם עם המילה  שלום. ייתכן שהמשמעות הנייטרלית  "מצב” ספגה לתוכה משמעויות חיוביות, כמו  "שקט" או  "תקינות טובה", וכך נוצרה המשמעות הנוספת של  שלום  – "שלווה", "אי מלחמה". ובמקום לומר, למשל, "שלום טוב לכולם" אומרים "שלום לכולם".

לדוגמה, הנה עוד כמה מקרים של ספיגת משמעות:

ראוי. ראוי הוא מי (או מה) שרואים אותו. לכאורה התואר הזה אינו עומד לעצמו והוא משמש לביטויים כמו "ראוי לשבח", "אינו ראוי לתפקיד", "ראוי לגנאי". אבל במשך הזמן התואר  ראוי ספג את המילים (החיוביות) שהיו צמודות לו ונעשה תואר חיובי שעומד בפני עצמו; כמו "הוא איש ראוי", "המעשה הזה אינו ראוי". דבר דומה קרה לתארים אחרים בעלי מבנה סביל, כמו  מצוין ("רעיון מצוין") או  טעון ("נושא טעון").

גיוס.  משמעותה של המילה  גיוס היא איסוף כלשהו; כמו "אנחנו עכשיו מגייסים כספים", או "הוא גייס את שארית כוחותיו". אבל כאשר  גיוס מופיעה בהקשר של צבא, היא בדרך כלל סופגת את המילים  צבא או  צה"ל. לדוגמה: "בעוד שלושה חודשים אני מתגייס". לכאורה המשפט הזה הוא חסר משמעות (מתגייס למה?), אבל כל אחד מבין שמדובר בגיוס לצבא.

ירידה.  בתחילה היה הביטוי "ירידה מהארץ"; ואחר כך המילה  מהארץ נספגה, ושארה רק  ירידה. לדוגמה: "מאז ומתמיד תופעת הירידה מעסיקה את הציבור הישראלי".

מֹשֶׁ"ה וכָּלֵ"ב – אותיות השימוש

מֹשֶׁ"ה וכָּלֵ"ב – אותיות השימוש

האם יש אותיות מיוחסות, כאלה ששוות יותר מחברותיהן ה"רגילות"? נראה שלפחות מבחינה אחת אמנם יש. אני מתכוון לשבע אותיות השימוש – בי"ת, ה"א, ו"ו, כ"ף, למ"ד, מ"ם, שי"ן; וכדי לזכור אותן נתנו להן סימן של ראשי תיבות: מש"ה וכל"ב (כשמות מנהיגי המסע במדבר). כל אחת מהאותיות האלה כשהיא חוברת כתחילית למילה זו או אחרת, יש לה משמעות מסוימת, כאילו הייתה מילה בפני עצמה. תכונה זו של אותיות השימוש היא הגורם העיקרי המאפשר ללשון העברית להיות חסכונית במילים לעומת שפות אחרות (למשל אנגלית).

ואלה המשמעויות העיקריות והשכיחות של מש"ה וכל"ב:

מ – מן, מתוך. לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ (בראשית יב א).

ש – (1) זיקה, קישור, אשר. אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים (קהלת א ז). (2) כי. "ידעתי שתבואי". (3) מפני, יען. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שיר השירים א ו). (4) משאלה. "שתהיה לנו שנה טובה".

ה –  (1) יידוע. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵתה הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א א). (2) שאלה, האם. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי (בראשית ד ט).

ו (1) חיבור, גם, עוד. זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה (בראשית ח כב).  (2) אבל, אולם. מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית טו ב). (3) אם כך אז. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ, וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת (בראשית כד ח).

כּ –  (1) כמו. טוב בעיניכם". (2) בערך. "חיכיתי לו כעשרים דקות".

ל –  (1) אֶל. וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נט כ). (2) בשביל, כדי. לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ (בראשית כח כ). (3) שייכות. אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי (שיר השירים ו ג).

בּ –  על פי מילון אבן שושן לאות בּ (כשהיא אות שימוש) יש 11 משמעויות שונות, לדוגמה: (1) בתוך, בפנים. "מחר אני בבית". (2) על ידֵי. "עשה זאת בעצמך". וכך עוד ועוד משמעויות.

תכונה חשובה של מש"ה וכל"ב היא יכולתן להצטרף אחת לשנייה; לדוגמה:

מש  ("משהתחילו הנאומים הסתלקתי"); מל (מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ; תהילים קיד ז);  שב (שבכל הלילות); כב ("כבכל יום"); לש (לשעבר). ויש גם צירופים בני שלוש או ארבע אותיות. לדוגמה: המל ("המלמעלה ירד עלינו הדבר הזה?");  ולכש ("ולכשתרצה אמזוג לך תה"). וכך עוד הרבה צירופים כאלה.

שתיים מאותיות השימוש מיוחסות במיוחד – בי"ת ו-למ"ד. שתי ה אלה זכו לנטיות כאילו היו שמות עצם: בי, בך, בנו, בכן וכן היתר; וכך גם לי, לך, לנו, להם וכד'. ובחלק מהנטיות זכתה גם כ"ף: כָּכֶם (חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'; במדבר טו טו), כָּהם, כהנה.

מקרה מיוחד הוא הצירוף שֶלְ  ויחסיו עם המילה  של. המילה  של על נטיותיה (שלי, שלך, שלנו) היא בוודאי מילה חשובה בלשון וקשה לדמיין איך אפשר להסתדר בלעדיה. בכל זאת  של לא מופיעה במקרא כמילה בפני עצמה – היא נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. במקרא, במקום המילה  של מופיע הצירוף  שֶלְ כתחילית של שם עצם, לדוגמה: הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג ז). וגם בהיגד כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א ו) – השי"ן היא אות שימוש ולא אות שורשית.