אור הוא חיובי; חושך – שלילי

מאות אלפי שנים של מאבקי הישרדות הטביעו בנפשו של האדם – נפשו האינסטינקטיבית והקוגניטיבית גם יחד – רגישות ומודעות לתופעות הטבע השונות. תופעות מסוימות תויגו אצלו כחיוביות, כמסייעות להישרדותו ולרווחתו; ואחרות סומנו כשליליות, כמאיימות על תקינות חייו או אף מסכנות אותם.

ההבחנות האלה מוצאות ביטוי בלשון: תופעות הטבע החיוביות מייצגות מצבים אנושיים חיוביים; ותופעות שאינן נוחות לאדם מייצגות מצבים שליליים. להלן כמה תופעות טבע כאלה; לכל תופעה צרפנו כמה דוגמאות המדגימות את האופן שבו אותה תופעה מייצגת בלשון מצבים חיוביים או שליליים.

אור, נוגה, שמש מייצגים מצבים חיוביים; חושך, לילה מייצגים מצבים שליליים. אור הוא תנאי הכרחי להתקיימותו ולתפקודו של האדם ושל החיים בכלל, והוא מייצג בלשון את המצבים והערכים החיוביים –  חיים, גאולה, צדק, אמונה, נאורוּת, שמחה ועוד. והחושך מייצג רֶשע, אסון, מוות, בערות. הנה דוגמאות:

– הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל; יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם (ישעיהו ט א).

– וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג כ)

– בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב אֶל אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת (איוב י יא).

– ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר [אסתר ח טז]; אמר רב יהודה: אורה זו תורה (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, טז ב).

ובלשון ימינו: "נהיה לי חושך בעיניים"; "באנו חושך לגרש בידינו אור ואש"; "פניו אורו"; "משטרים חשוכים".

Turner’s The Fifth Plague of Egypt
Turner, The Fifth Plague of Egypt

מים, גשם, נחל, מעין – הם חיוביים; יובש, מדבר – הם שליליים. דוגמאות:

– וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה (ישעיהו יב ג).

– וְנָתַתִּי יְאֹרִים חָרָבָה וּמָכַרְתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיַד רָעִים (יחזקאל ל יב).

– במשנה, במסכת אבות, כתוב: חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי; ואלו הן […] אלעזר בן ערך, מעיין המתגבר (פרק ב, ח)

– ובלשון ימינו: "הבנקים ייבשו אותו"; "רווינו נחת"; "על מי מנוחות"; "גשם של נדבות".

גבוה, רם, נישא –  מסמלים מצבים חיוביים; שֵפֶל, תחתיות מייצגים מצבים שליליים. ככלל גובה הוא תכונה חיובית ומועדפת על ידי האדם. מקום גבוה עדיף על מקום נמוך (תצפית, התגוננות); קומה גבוהה (של אדם) עדיפה על נמוכה (חוזק, הרתעה, יכולת לחימה); מבנה גבוה עדיף על מבנה נמוך (שליטה, יוקרה); וכן עוד. לכן גובה מסמל עוצמה וחשיבות, ונמיכות מסמלת חולשה, השפלה, ואי חשיבות. דוגמאות:

– וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א' ט ב).

– ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל, וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים (תהילים צט ב).

– מאיגרא רם לבירא עמיקתא (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה, ב).

ובימינו: "דרגה גבוהה"; "ועידת פסגה"; "עדיפות עליונה"; "איש שפל"; "הכנסה נמוכה"; "תחתית הסולם".

צמיחה, פריחה, מתן פרי –  הם מושגים חיוביים; קמילה, עקירה – הם מושגים שליליים. דוגמאות:

– יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיהו כז ו).

– הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ, פְּרִי בַל יַעֲשׂוּן (הושע ט טז).

ובלשון ימינו: "מאמצינו נשאו פרי"; "הכלכלה צמחה השנה ב-3%"; "את התופעה הזו צריך לעקור מהשורש".

צאן, בקר ושאר חיות אוכלות עשב – הם חיוביים; חיות טרף – הן שליליות. צאן ובקר הם נכסים שמעשירים את בעליהם (בתקופת המקרא) ולכן מייצגים עושר ושפע; חיות טרף מסכנות את האדם, ולכן מסמלות כליה, התאכזרות, רצח.

– וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן, וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר (ישעיהו סה י).

– שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע (יחזקאל כב כז).

ובימינו: "חיה רעה"; "הם יטרפו אותו אחת-שתיים"; "אדם לאדם זאב".

מתיקות, דבש – הם חיוביים; מרירות, לענה – הם שליליים. דוגמאות:

– צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם; מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם (משלי טז כד).

– הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה; וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ (ירמיהו ט יד).

ובלשון זמננו: "אוי, כמה שהוא מתוק"; "האכילו אותו מרורים"; "סופו יהיה רע ומר"; "אנחנו לא מלקקים פה דבש".

מודעות פרסומת

מתושלח והמן – דמויות שהפכו למושגים

כאשר רוצים לומר על אדם שהוא שאפתן בעל שיגעון גדלות שרוצה לשלוט על סביבתו אומרים שהוא נפוליאון. כאשר רצו פעם לומר על איש שהוא עשיר מופלג אמרו שהוא רוטשילד (היום אולי יאמרו שהוא ביל גייטס). כאשר רוצים לומר על מנהיגוּת שהיא אמיצה ואינה חוששת מנקיטת צעדים גורליים ונועזים אומרים שזו מנהיגות צ'רצ'יליאנית או בן גוריונית .

בכל שלושת הדוגמאות שלעיל במקום לנקוב בתכונה או במאפיין מסוימים נוקבים בשמו של אדם שידוע כבעל אותה תכונה. המתכונת הלשונית הזאת היא למעשה סוג של מטונימיה. על פי הגדרה בלשנית פורמלית, למשל ב"מילון למונחי בלשנות ודקדוק" של אורה רודריג-שורצולד ומיכאל סוקולוף, מטונימיה היא מעתק סמנטי המיוסד על מגע בין מסומנים. ובמילים פשוטות: במקום מילה מסוימת (למשל  עשיר) משתמשים במילה אחרת, כזו שיש לה קירבה למילה המוחלפת (למשל  רוטשילד).

כאשר נותנים את הדעת למטונימיות השגורות בפינו היום, ובפרט למטונימיות שבהן דמות ספציפית מייצגת תכונה כללית, מתברר שהמקרא מספק כמה וכמה דמויות כאלה. חלקן הומשגו כבר בעת המקרא, וחלקן מאוחר יותר, למשל על בסיס אגדות חז"ל. הנה כמה דמויות כאלה.

Pieter_Pietersz._Lastman_-_The_Triumph_of_Mordechai
Pieter Pietersz Lastman, The Triumph of Mordechai.

אדם, חוה, אנוש. שלוש הדמויות הספציפיות האלה משמשות כשמות כלליים של בני המין האנושי.  אדם ו אנוש ממלאים את התפקיד הזה כבר במקרא; לדוגמה: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה (בראשית ו ב)ּ. וגם: עַל כֵּן כָּל יָדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס (ישעיה יג ז). המושג  בנות חווה נכנס ללשון רק בימי הביניים.

מתושלחמתושלח הוא כינוי לאדם זקן מאוד. ההמשגה הזאת נובעת ישירות מהמקרא, שכן מתושלח  המקראי חי 969 שנים (בראשית ה כז), יותר מכל אדם מקראי אחר ששנות חייו מצוינות במקרא.

תרח.  כידוע תרח היה אביו של אברהם; ובלשון זמננו  תרח הוא כינוי לאדם זקן, שוטה וטרחן. המקרא לא מספק כל  בסיס להמשגה הזאת, ומקורה כנראה באגדה המובאת  בבראשית רבה (לח יג) שלפיה תרח היה עובד אלילים; ועל פי הגיונה של אותה אגדה אדם שסוגד לאלילים הוא שוטה.

ישראל. השם  ישראל החל את הקריירה שלו כשם פרטי (שני) של יעקב; ואחרי שצאצאי יעקב נעשו עם,  ישראל נעשה שם כללי – עם ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וכדומה. ובכלל המקרא מרבה לכנות עמים על פי שמם של  אנשים שמהם יצאו אותם עמים. לדוגמה: עבר – עברים;  יהודה – יהודים; כנען (בן חם בן נח) – כנענים;  ישמעאל – ישמעאלים; מואב (בן לוט) – עם מואב.

בנימין. בנימין המקראי היה כידוע בן הזקונים של יעקב; ומכאן הביטוי  הבנימין שבחבורה (או ביטויים דומים אחרים), שמשמעותו הצעיר מכולם.

נחשון . נחשון בן עמינדב, נכד נינו של יהודה, היה ראש שבט יהודה בימי מסעותיהם של בני ישראל במדבר (במדבר א ז). על פי חז"ל נחשון היה הראשון שקפץ לים סוף, עוד לפני שהים נבקע. וכך כתוב בתלמוד בבלי (מסכת סוטה פרק לז א): "…אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים; קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". על סמך המסורת הזו  השם  נחשון נעשה תואר לאדם אמיץ המתנדב ראשון למשימה נועזת ומסוכנת.

המןהמן הוא כינוי לרשע וצורר ישראל. הכינוי הזה נובע כמובן מדמותו של המן האגגי במגילת אסתר שזמם לאבד את היהודים שחיו בממלכתו של אחשוורוש. על פי חז"ל הכינוי אגגי בא משמו של מלך עמלק – אגג (שמואל א' טו ח); ובכך חז"ל יצרו קישור בין המן לעמלק. למעשה גם  עמלק הוא שם פרטי שהפך למושג.