כלי עבודה כמטפורות

כלי עבודה כמטפורות

בין כלל העצמים המוחשיים המצויים בסביבתו של האדם נמצאים גם כלי העבודה למיניהם. וכמו עצמים רבים אחרים, גם כלי העבודה מספקים ללשון – כל כלי על פי מאפייניו ותפקידיו הספציפיים – מטפורות ודימויים רבים ושונים. להלן כמה כלי עבודה כאלה, והדימויים שצמחו מהם.

אתים ומזמרות. ישעיהו אומר (פרק ב' פסוק ד'): וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. (אותם דברים בדיוק אומר גם מיכה בפרק ד פסוק ג). החרב והחנית מייצגות מלחמה, ואילו האת והמזמרה מייצגות את עבודת האדמה ואת השלום והשלווה.

קרדום. במשנה, מסכת אבות, נאמר:  רבי צדוק אומר, לא תעשֵם [את לימודי התורה]  עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם (פרק ד' ה). הקרדום מייצג כאן את המלאכה שמטרתה פרנסה.

גרזן, משור. נסתכל על הפסוק הבא: הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ; אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ (ישעיה י טו). הפסוק הזה הוא מטפורה שכוללת שני ייצוגים. בראשון, הגרזן והמשור מייצגים מלכים כובשים, ובפרט את מלך אשור; וכמו שהגרזן והמשור גודעים ומבקעים, כך (באופן מטפורי) עושים גם המלכים הכובשים לעמים הנכבשים. בייצוג השני, המחזיק בכלי מייצג את אלוהים: כמו שהמחזיק בכלי הוא שעושה את הפעולה ולא הכלי כשלעצמו, כך אלוהים הוא שמפעיל את המלך הכובש, והמלך אינו פועל מכוחו הוא.

צבת. תפקידה של הצבת לתפוס משהו בחוזקה; לכן הצבת משמשת כמטפורה למצב שאדם נתון בו בלי יכולת להיחלץ. לדוגמה: "האיום מבפנים  – החברה הישראלית בצבת החרדים" (שם ספר מאת יובל אליצור). דימוי אחר מבוסס על כך שכדי לייצר צבת חדשה החרש משתמש בצבת קיימת; ומתוך כך הצבת מסמלת את הסיבתיות, את העובדה שכל אירוע נגרם על ידי אירוע שקדם לו. ומכאן הכתוב  "צבת בצבת עשויה" (משנה, מסכת אבות, ה ה).

את, מכוש, טוריה וקלשון. בשיר "שורו הביטו וראו" (מילים ומנגינה של זלמן חן) מופיע המשפט: "את, מכוש, טוריה וקלשון / התלכדו בסערה / ונדליקה שוב / שוב את האדמה / בשלהבת ירוקה". כלי העבודה האלה מייצגים בשיר הזה את ההתיישבות, את השיבה אל הארץ ואל האדמה. הקלשון משמש בעוד דימויים. על פי דימוי אחד, שמנצל דמיון פונטי, לשון היא קלשון; שכן לפעמים הלשון חדה ודוקרת כמו קלשון. שלמה אבן גבירול, בשיר "שיר התלונה", אומר: "עתה אריקם [את דבַרי] כמו טיט, כי קלשוני לשוני". יהודה אלחריזי (1234-1165) כותב בספר  תחכמוני, בשער השלישי: "וְאָמַרְנוּ זֶה לָזֶה הַרְאִיתֶם אִישׁ כָּזֶה אֲשֶׁר שְׂפָתוֹ חֲנִיתוֹ וּלְשׁוֹנוֹ קִלְשׁוֹנוֹ?" ועוד דימוי: הקלשון בעל שלוש השיניים הוא כִּליו של השטן.

פטיש. תפקידו של הפטיש להכות; וכבר במקרא ובתלמודים הוא מייצג כוח וחוזק.  ירמיהו אומר: אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ (ירמיהו נ כג). בתלמוד הבבלי כתוב: וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה (מסכת ברכות, דף כח ב).

הפטיש מופיע כסמל וכדימוי גם בימינו. דוגמה אחת היא שירי ארץ ישראל של לפני הקמת המדינה. בשירים רבים כאלה מוזכרים הכלים העושים את עבודת הארץ – בחקלאות, בבניין, בכבישים ובמלאכה, כמו למשל בשיר  "שורו הביטו וראו" שכבר ציטטנו ממנו למעלה. ולפי מספר השירים שבהם מופיע הפטיש – עשרות שירים – אפשר כנראה לקבוע שזה היה כלי העבודה הפופולרי ביותר באותה תקופה. להלן רק שלוש דוגמאות:  "הך פטיש עלה וצנח כבישי בטון בחול נמתח" (שיר הכביש, נתן אלתרמן);  "שיר שיר עלה נא, בפטישים נגן נגנה" (שיר העבודה, נתן אלתרמן);  "הנה פטיש עובד הוא חיש" (לסדנה, מתתיהו שלם).

כלי עבודה – בעיקר פטיש, מגל וחרמש – מופיעים גם בסמלים ויזואליים של מדינות וארגונים  למיניהם. לדוגמה: סימלה של המפלגה הקומוניסטית ושל רוסיה הסובייטית היה מגל ופטיש; סימלה של אוסטריה הוא נשר שאוחז במגל ופטיש; סימלה של ההסתדרות הכללית הוא פטיש ושיבולת; סימלה של תנועת בני עקיבא כולל חרמש. וגם מלאך המוות מהלך עם חרמש.

 

(בתמונה: קבוצת עבודה בשכונת בורוכוב, 1922)

מודעות פרסומת

להר יש ראש ורגליים

להר יש ראש ורגליים

גוף האדם הוא כנראה האמצעי הזמין העשיר והמובן ביותר להמחשת המציאות שמסביבנו. כדוגמה, בקטעים שלהלן (הכתובים מראשי) מופיעים יותר מחמישים אברי גוף, כולם בתפקידים מטפוריים.

להרים יש ראש ("העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו") ויש רגליים; וגם גב ("יישובי גב ההר"), צלעות וכתפיים. לגליל יש אצבע, ובקצה האצבע ציפורן – מטולה. למדינה יש עיניים רמות (שצופות לצפון) ומותניים צרות (מנתניה עד טול כרם). לים המלח הייתה לשון. לליטני יש ברך. לכל ים יש פנים (אנחנו בגובה שבעים מטרים מעל פני הים התיכון). על שפת ים כנרת עומד ארמון רב תפארת.

לבאר יש פה ועליו אבן גדולה. לאנייה יש בטן וירכתיים. לבקבוקים יש צוואר (אבל אין עליו ראש). למסור יש שיניים. ולגל ארכובה (הציר המשונה הזה שבתוך מנוע המכונית) יש לְחָיַיִם.

עם ישראל נושא על שכמו משא דורות. ערפו קשה, מצחו נחושה ואפו גבוה. ידיו ארוכות להשיג את אויביו ולפעמים הוא מכה אותם שוק על ירך, אבל ידיו קצרות מהביא שלום ושלווה.

ליבה של העיר עייף, עורקיה סתומים, גרונה ניחר מעשן. היא זקוקה בדחיפות לדם חדש ולריאות ירוקות. אבל לראשיה אין עמוד שדרה ואין ביצים. גוום כפוף, מוחם יבֵש, ידיהם ריקות ממעש, ארונותיהם מלאים בשלדים עתיקים. גם אם יכוונו אקדח לרקתם לא יזיזו את התחת.

לקפיטליסטים החזיריים אין לב ואין כליות. הם לא שמים זין. הם שותים את דמם של החלכאים, פושטים את עורם. כף רגלי לא תדרוך בתחומם. אבל לפעמים – שישו בני מעי – הם פושטים גם את הרגל. ואז יעלוץ לבנו.

האיש הזה הוא אגרופן מרחם; משדי אמו ינק און. זרועו חזקה, מרפקיו חדים,  רגלו גסה. ולעיתים קרובות הוא עושה שרירים.

ספר עב כרס ומרובה פרקים מספֵּר: בעפעפי שחר חוליית חיילים מפלסת דרך, עקב בצד אגודל, אל קרחת היער. גוף הכוח נע בעקבותיה. קרסול  משדר לקדקוד: "הגענו, עבור."

אל תדבר דברי רכיל – לכותל יש אוזניים. אל תתחב את אפך לעניינים לא לך. אל תספר בדיחות שיש להן זקן.

כי האדם עץ השדה

כי האדם עץ השדה

 

כבר בתקופת המקרא הלשון העברית כללה אוצר מושגים עשיר לייצוג עולם העצים: שמות של מיני עצים, אברי העץ, פעולות והתרחשויות הקשורות לעצים, וכדומה. יחד עם זאת החלה הלשון להשתמש במושגים "עציים" גם לייצוג משמעויות מתחומים אחרים, ובפרט משמעויות אנושיות. דוגמה בולטת לכך היא המשלת בני אדם לעצים, כפי שאפשר לראות בדוגמאות שלהלן. יותם בן ירובעל משתמש בעצים כדי לייצג בני אדם: הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ (שופטים ט ח). ישעיהו ממשיל את ישראל לכרם גפנים: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן; וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק (ישעיהו ה א-ב). ספר תהילים מדמה את הצדיק לעץ: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל (תהילים א ג). נתן זך, בשיר "עץ השדה", כותב: "כי האדם עץ השדה / כמו האדם גם העץ צומח / כמו העץ האדם נגדע".

להלן מושגים מעולם העצים שמשמשים, בדרך של השאלה, גם לייצוג מושגים שאינם מעולם העצים. ויש אפילו מושגים כאלה שמשמעותם המקורית כבר אינה רווחת, ונשארה רק, או בעיקר, משמעותם ה"לא-עצית".

גדיעה, לגדוע. גם במשמעותה הלא-עצית  גדיעה היא הפסקת קיום בטרם עת, באופן חד ואלים. דוגמאות: וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ (תהילים עה יא); "יש לגדוע את הפעולה ההרסנית הזאת באיבה".

גזע, חוטר, נצר. במשמעויותיהם העציות  חוטר הוא ענף היוצא מהגזע ו נצר הוא ענף צעיר היוצא מהשורש; ובמשמעויותיהם הלא עצית גם  חוטר וגם  נצר הם צאצאים; כמו בפסוק וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (ישעיהו יא א). ואולי הפסוק הזה הוא המקור לשימוש במילה  גזע לציון קבוצה של בני אדם (או בעלי חיים) ממוצא אחד. ויש גם  גזעית (בלשון הדיבור, בעיקר לגבי צעירות), שמשמעה משובחת, אצילית, קוּלית, מעוררת השתאות.

כריתהכריתה היא (גם) השמדה: תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ (מיכה ה ח).

נבילה. נבילה היא תהליך של הצטמקות, של מוות. דוגמאות: אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ, אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל (ישעיהו כד ד). "ליוזמה הזאת אין סיכוי והיא תיבול מהר מאוד".

נֶטע, לנטוע. במשמעות המושאלת, לנטוע משהו (או מישהו) משמעו לקבוע אותו במקום מסוים. לדוגמה: וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו, וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד (שמואל ב' ז י). ואומרים גם "נטע זר", כלומר תקוע במקום לא לו.

ניצן. ניצנים (בהשאלה) הם התחלות. דוגמה: "לאחרונה נראים ניצנים של יציאה מהמשבר".

סעיף. במקרא  סעיף הוא (גם) ענף של עץ; לדוגמה: שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה (ישעיהו יז ו). אבל כבר בימי הביניים המילה  סעיף באה גם (ואולי בעיקר) במשמעות של חלק. בימינו המילה  סעיף משמעה בעיקר פיסקה מסופררת במסמך כתוב, כמו חוק, הסכם, דו"ח וכדומה.

עלים. בעת החדשה  עלים הם גם דפי ספר. אני מכיר חברה אחת שעוסקת בהפצת ספרים שנקראת "בית עלים".

ענף. השימוש במילה  ענף במשמעות של חלק, מחלקה וכדומה החל רק בימי הביניים. בימינו יש ל ענף שימושים רבים, לדוגמה: "מרכז ענף גידולי שדה הוא יוסי"; "ענף היסטוריה בצה"ל יוציא ספר על המלחמה האחרונה"; "ענף אחד של המשפחה נמצא בארגנטינה".

עץ. כאמור, עצים משמשים כמשל לבני אדם. וגם: על אדם יבש, לא גמיש, שאינו מתַקשר בקלות אומרים שהוא עֵצי. ועוד: מבנה הירארכי של הסתעפויות נקרא עץ; לדוגמה: עץ משפחה; עץ מוצר; עץ החלטות.

עקר, עקירה. כבר במקרא הפועל  עקר משמש לא רק לתלישת עצים; לדוגמה: כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה …. וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר (צפניה ב ד). ויש גם "מחנות עקורים"; "אתמול עקרו לי שן"; "את המנהג הזה צריך לעקור מן השורש".

פרח, פריחה. פריחה מייצגת שגשוג, חיוניות, הצלחה. דוגמאות: יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיהו כז ו); "העסקים בעיר הזאת ממש פורחים"; "הילדה הזאת היא פרח נדיר".

פרי. המילה  פרי מושאלת לפחות לשתי משמעויות שאינן פרי עץ. האחת היא צאצאים (פרי בטן); לדוגמה: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ (דברים ז יג). השנייה היא תוצאות; לדוגמה: "מאמצינו נשאו פרי".

צמיחה. השורש צמ"ח הצמיח גם מילים ומשמעויות לא בוטניות. לדוגמה: וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ (שופטים טז בכ); אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח (תהילים פה יב); "לא תצמח לנו שום תועלת מהעניין הזה"; "הצמיחה של המשק בשנה שעברה הייתה שלושה אחוזים".

צמרת.  צמרת היא חלקו העליון של העץ; ומכאן הושאלה המילה לתחומים אחרים, לדוגמה: "בכנס השתתפה כל צמרת האוצר".

שורש. בשימוש המושאל, שורש של דבר הוא המקור שלו, המקום שממנו הוא יצא. דוגמאות: "השורשים שלו הם במזרח אירופה"; "הוא אדם שורשי"; "שורש הבעיה הוא מחסור במורים טובים"; "השורש של  שורש הוא שר"ש". ויש גם פעלים:  להשריש – להכות שורש, להיקלט;; לדוגמה: הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיהו כז ו). לשרֵש – לעקור מן השורש; לדוגמה: "את השיטה הנפסדת הזאת צריך לשרש".

שתילה, השתלה, שתול. בנוסף למשמעות הרגילה, לשתול משהו או מישהו משמעו לשים אותו במקום שאינו מקומו הטבעי. למשל: "בשבוע הבא הוא עובר השתלת כליה"; "יש להם שתול בחברה המתחרה".

 

ריבית, נֶשֶך ומילים מטפוריות

ריבית, נֶשֶך ומילים מטפוריות

המילה  ריבית, שהשימוש בה שכיח למדי בימינו, נוספה ללשון בתקופת התלמודים. במקרא יש שלוש מילים אחרות שמשמעותן ריבית:  תרבית, מרבית ו נשך. דוגמאות: נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק (יחזקאל  כב יב). אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ (ויקרא כה לז). אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות כב כד). המילה  תרבית מופיעה במקרא כמה פעמים, בכולן יחד עם  נשך; המילה  מרבית מופיעה רק פעם אחת; והמילה  נשך מופיעה כמה וכמה פעמים, גם בלי  תרבית או מרבית.

תרבית ו מרבית, כמו גם  ריבית, גזורות מהשורש רב"ה (במשמעות  הַרְבה). לגזירות האלה יש טעם לשוני ברור, שכן הריבית מרבה את הונו של המלווה. פחות ברור מהו מקורה של המילה  נשך ומהו הקשר הלשוני שלה לריבית. ואכן רש"י נחלץ לבאר את המילה הזו, והוא אומר כך (שמות כב כד): "נשך – ריבית, שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבּורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקודו. כך ריבית, אינו מרגיש ואינו ניכר, עד שהריבית עולה ומחַסרו ממון הרבה". [שימו לב ש ריבית באה כאן בלשון זכר; ובכלל, חכמי ימי הביניים לא תמיד הקפידו על ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה]. כאילו כדי לתמוך בביאורו של רש"י, במקרא מופיע גם הפסוק הבא: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל; נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ (דברים כג כ).

גם  ריבית וגם  נשך (אם  נשך אכן באה מ נשיכה) הן מילים מטפוריות. מילה מטפורית, על פי הגדרתנו, היא מילה שמשמעותה שייכת לתחום אחד – תחום היעד – אבל היא גזורה מתחום אחר – תחום המקור; וזאת כדי להצביע על תכונה מסוימת שאופיינית לתחום המקור אבל קיימת גם אצל אותה מילה. כדי להבהיר, הבה נראה איך המילה  נשך עונה על ההגדרה שלנו: משמעותה של המילה  נשך שייכת לתחום הכספים (שכולל מילים כמו כסף, הון, הלוואה, רווחים וכדומה), אבל היא גזורה מתחום הנזקים הנגרמים על ידי בעלי חיים (שכולל מילים כמו נשיכה,  עקיצה, הכשה, נחש וכד'); וזאת כדי להצביע על הרוע והעוול הקיימים במעשה הנשך.

תופעת המילים המטפוריות דומה מאוד לתופעת המטפורות, אבל אינה זהה לה, ואפשר לראות זאת מתוך ההגדרות של התופעות האלה. ואכן, גם  ריבית וגם  נשך, כפי שהן מופיעות בדוגמאות שלעיל, הן מילים מטפוריות אבל הן לא מטפורות.

 

 

אל תשבור את המילה שלי – מילים כעצמים מוחשיים

אל תשבור את המילה שלי – מילים כעצמים מוחשיים

מילים הן עצמים מופשטים. אמנם אפשר לשמוע אותן (כאשר דוברים אותן) ואפשר לראות אותן (למשל כאשר הן מודפסות על נייר או מופיעות על מסך), אבל מהותן העיקרית  היא משמעותן, וזאת מהות מופשטת. לכל עצם יש תכונות. תכונות של עצמים מוחשיים הן מוחשיות, ותכונות של עצמים מופשטים הן מופשטות. תכונה מופשטת אחת של מילים כבר אמרנו – משמעותן. אבל יש להן תכונות מופשטות נוספות, למשל כאלה שקשורות לתפקידיהן במשפט, ליחסיהן עם מילים אחרות, לדרך היווצרותן, לתולדותיהן.

הדרך לציין ולאפיין תכונות מופשטות היא באמצעות תכונות מוחשיות; כאילו העצם המופשט הוא עצם מוחשי כלשהו. וגם אם מסבירים עניין מופשט באמצעות עניין מופשט אחר – בסופה של שרשרת ההסברים נמצאים דברים מוחשיים. הנה לקט (חלקי בהחלט) של ביטויים המייחסים למילים תכונות מוחשיות.

מילים ממציאים, מחדשים, מוציאים משימוש. כמו שממציאים מכשירים, כך גם ממציאים מילים. כמו שמחדשים רהיטים שכבר עמדו במחסן ללא שימוש, כך גם מחדשים מילים לצרכים חדשים. וכמו שמוציאים משימוש חפצים שעבר זמנם, כך גם מילים יוצאות משימוש, למשל כאשר מילים אחרות באות במקומן.

מילים נותנים, לוקחים, שוברים, זורקים. לדוגמה:

"יש לו מילה" – אם הוא מבטיח משהו, הוא מקיים.

"לקחתי את המילה שלו" – אני מאמין להבטחתו.

"הוא נתן לי את המילה שלו" – הוא הבטיח לי.

"אני לא אשבור את המילה שלו" – אני לא אפעל כך שההבטחה שלי תופר.

"בהזדמנות, זרוק לו איזו מילה טובה עלי".

מילים צחות, מילים מלוכלכות, מילים מכובסות. מצד אחד מילים צחות מדיפות ניחוח של ניקיון (כמו ניחוח של סדינים אחרי כביסה), אבל מצד שני ניקיון וכביסה כרוכים לפעמים בצדקנות ובתְפֵלות (כמו עוף מכובס) והם באים לטשטש  את המציאות האמתית, בעיקר כאשר היא לא נעימה.

מילים מחפשים, מוצאים, בוררים. כאשר אני זקוק למילה שתביע משמעות מסוימת שאינה יום-יומית, ואם אין לי מילה כזאת בידי, אני ניגש למחסן המילים, מחפש שם מועמדות לתפקיד, ובורר מתוכן את המתאימה ביותר.

מילים נרדפות ורודפות. שתי מילים נקראות נרדפות אם המשמעויות שלהן זהות או קרובות מאוד. למשל  עץ ו אילן. אבל אם הן נרדפות – מי רודף אחריהן? כנראה שהן רודפות אחת אחרי השנייה. ומדוע הן רודפות אחת אחרי השנייה? אולי כדי שלא ייווצר ביניהן פער של משמעות; ואולי כדי שאף אחת מהן לא תיעלם.

מילים גוזרים, מעתיקים, מדביקים. כל מי שכותב באמצעות מחשב (אני תמה אם יש עדיין מי שכותב בעט גם כשהוא צריך לכתוב יותר מחמישה משפטים) מכיר את הפונקציות  גזור, העתק, הדבק. אני כשלעצמי כבר לא מבין איך אפשר לכתוב בלי שלוש הפונקציות הנהדרות האלה. למעשה הפונקציות האלה מדמות את הפעולות המוחשיות שעשינו אז, בעידן הכתיבה על נייר. כאשר רצינו להעביר קטע ממקום אחד למקום אחר, גזרנו (במספרים מוחשיות) והדבקנו (בדבק או בשדכן) במקום הראוי. קשה להאמין, אבל ככה זה היה אז, בימי קדם.

 

ויש גם מילים קשות או רכות; כבדות או קלילות; גבוהות או נמוכות; חריפות או מתוקות. ועוד כהנה וכהנה מילים 'מוחשיות'.

האדם הוא מכונית

עד שנות השמונים של המאה הקודמת רווחה בין חוקרי הלשון הדעה שמטפורות הן אמצעי סגנוני שמטרתו יופי, קישוט, או פואטיקה. לקראת סוף המאה העשרים השתנתה דעה זו, בעיקר עקב עבודתם של ג'ורג' לייקוף  (George Lakoff) ומרק ג'ונסון  (Mark Johnson) כפי שגם הוצגה בספרם  METAPHORS WE LIVE BY  שיצא לאור ב-1980.

על פי תורתם של לייקוף וג'נסון מטפורה היא קודם כל אמצעי להבנה ולייצוג של עניין או מושג כלשהו, והיא קיימת כאשר מושגים מתחום אחד (תחום המטרה) מיוצגים על ידי מושגים מתחום אחר (תחום המקור). כדוגמה אפשר להביא מטפורות שמשתמשות באיברי גוף כדי לייצג מושגים מרחביים; כמו במטפורות הבאות:  "מקום גבוה הוא ראש" (ראש התורן, ראש העץ); "מקום נמוך הוא רגליים" (לרגלי ההר); "מקום צר הוא צוואר" (צוואר הבקבוק). בדרך כלל מושגי המטרה (כמו המושגים המרחביים בדוגמאות שלעיל) הם מופשטים (ומפני כך נדרשות להם מטפורות), ומושגי המקור (כמו אברי הגוף בדוגמאות שלעיל) הם מוחשיים.

1489757380514187924
Freddy Fabris, The creation of Adam

השימוש במטפורות היה קיים כבר בימים קדומים; למשל, רוב ספרי המקרא  גדושים במטפורות. במשך אלפי שנים תחומי המקור העיקריים למטפורות היו גופו של האדם (אברי הגוף, פעולות גופניות), עולם הטבע (השמש והכוכבים, ההרים והגבעות, הנחלים והים, הצומח והחי), והמציאות היומיומית (גידולים חקלאיים, כלים שונים, מבנים וכד'). אולם התקופה המודרנית הביאה מטפורות חדשות, המשתמשות בתחומי מציאות שלא היו קיימים קודם לכן; כמו עולם המכוניות והנהיגה. וללא יגיעה רבה מצאנו כמה וכמה מטפורות שמכוניות ונהיגה הם תחום המקור שלהן, והרי הן לפניכם.

אתמול היה לנו פנצ'ר בעבודה. אמנם בעברית תקנית יש לומר תקר או נקר, אבל המטפורה שלנו מתעקשת על פנצ'ר. ובכלל מטפורות המשתמשות בתחום המכוניות אוהבות את המילים שהגרז'ניקים מדברים בהן.

הפרויקט הזה הוא טוטאל לוס. טוטאל לוס – אובדן כללי – הוא מצב של מכונית שנהרסה בתאונה ואי אפשר או אין טעם לתקן אותה. והמשמעות המטפורית היא: את הנזק הזה אי אפשר לתקן והכול ירד לטמיון.

הוא נותן פוּל גז בניוטרל. בתחום המקור משמעותו של ההיגד הזה היא שהמנוע עובד בכל כוחו אבל ההילוכים לא משולבים, ולכן המכונית לא זזה ממקומה. והמשמעות המטפורית היא: נעשים מאמצים רבים אבל שום דבר לא מתקדם.

אחרי שאשתו עזבה אותו ממש נשפכו לו הלאגרים. לאגרים הם מֵסָבים. ולאגר שנשפך הוא מסב שנהרס, בדרך כלל בגלל שלא הגיע אליו שמן. וכשאומרים "המנוע שפך לאגרים" מתכוונים להרס של מסבי גל הארכובה, וזה נזק רציני שמחייב תיקון יסודי או אולי אפילו החלפת מנוע. ומכאן: אדם שנשפכו לו הלאגרים הוא אדם הרוס.

הוא לקח רוורס ואין לו יותר דרישות. רוורס הוא ההילוך לאחור, ומשמעות המטפורה היא שהאיש נסוג מעמדתו, חזר בו.

לקח את ההגה בידיים. אוחזים בהגה השלטון. היושב ליד ההגה הוא שמנווט, שמנהל את העניינים.

הוא לא עוצר באדום. לא מתחשב בכללים; עובר על האיסורים.

יש אור ירוק להתחיל. יש היתר, מהשלטונות או מהממונים, לנוע קדימה.

הוא שם את המפתחות על השולחן. כלומר: הודיע שהוא מתפטר מתפקידו; מפסיק להיות אחראי לעניין זה או אחר.

נגמר לו הדלק. נגמר לו הכוח להמשיך; נגמר לו הכסף.

בבית החולים עשו לו ממש אוברול. אוברול (overhaul) באנגלית הוא שיפוץ, ובפרט שיפוץ המנוע. והמטפורה אומרת שהאיש עבר בבית החולים טיפול יסודי ועמוק.

הוא זקוק לניקוי ראש. ניקוי ראש היא פעולה תחזוקתית – ניקוי הפחם שהצטבר בראש המנוע. והמשמעות המטפורית היא ניקוי הראש (של אדם) ממחשבות רעות, מיתר דאגה, מטרדות שונות, וכדומה.

הרגשתי שאני גלגל חמישי. מאחר ומכונית (פרטית) נוסעת על ארבעה גלגלים, אין מקום לגלגל חמישי, אין בו צורך, הוא אפילו מפריע.

ואפשר להכליל את כל המטפורות האלה במטפורה כללית אחת: האדם (גופו ונפשו)  – הוא מכונית; והתנהלותו (האישית, החברתית, התעסוקתית) היא נהיגה בדרכים.

אריות וחמורים, מטפורות ודימויים

בין מיליוני מיני בעלי החיים המאכלסים את הפלנטה שלנו יש כמה עשרות שמלווים את האדם והוא מכיר אותם עוד משחר ימיו – כאלה שחיים בטבע ובני האדם פוגשים בהם (כמו דוב, נחש או נשר), כאלה שבוּיתוּ על ידי האדם והוא מגדל אותם (כמו כבשים, פרות או חמורים), או כאלה שחיים ליד האדם וממנו (כמו חתולים או עכברים). בעלי החיים האלה הם לא רק חלק מעולמו הפיזי של האדם, הם גם חלק מעולם המושגים שלו ומשפתו. ולא רק את שמותיהם כלל האדם בלשונו, אלא גם שלל מטפורות ודימויים המבוססים עליהם; בפרט ובעיקר דימויים המייצגים את בני האדם עצמם. למשל: אגואיסט הוא חזיר; פחדן הוא שפן; עקשן הוא פרד.

דימויים כאלה מבוססים על תכונות שמיוחסות לבעלי החיים; בין שאלה תכונות שאכן קיימות במציאות ובין שאלה תכונות שהאדם הדביק לבעל החיים ושאינן תואמות את המציאות. למשל, זאבים חיים בלהקות, וככלל אין זאבים בודדים; אבל בלשון יש ביטוי "זאב בודד", שהוא כינוי לאיש שפועל לבדו.

עד כמה נפוץ השימוש בדימויי בעלי חיים אפשר לראות כבר במקרא. דוגמה בולטת היא ברכת יעקב את בניו: מתוך אחד עשר בנים שבורכו, חמישה 'זוכים' לדימוי של בעל חיים (בהמשך הדברים נזכיר אותם). להלן נמנה את בעלי החיים (לפחות את רובם הגדול) המשמשים בלשון לתיאור בני אדם, ולכל בעל חיים כזה נציין את התכונות האנושיות שהוא מייצג.

60c3fd3c5492abfb055ea0e33bfdafaf
ציורי מערות, מרכז צרפת, בערך לפני 17,300 שנים.

 איילה. נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר (ברכת יעקב, בראשית מט כא). איילה שלוחה, על פי מילון אבן שושן, היא איילה המצטיינת בריצתה המהירה. איילה מספקת, או לפחות סיפקה בעבר, דימוי נוסף: על נערה יפה היו אומרים פעם "רָזָלָה".  רזלה בערבית היא איילה.

אריה. האריה מכונה "מלך החיות". הוא חזק, מהיר, ויכול לכל בעל חיים אחר. "הוא אריה", אומרים על אדם בעל תכונות כאלה. יעקב אומר על יהודה: כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ (בראשית מט ט). בכך ממליך יעקב את יהודה על יתר השבטים, סימן למלכות בית דויד.

ברווזה (קאצ'קע ביידיש). פותה ופטפטנית. "כל הערב הקאצ'קס לא חדלו לרכל".

דב. גדול, חזק, מגושם; עלול להיות מסוכן. כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה (שמואל ב' יז ח).

דַּבּוּר. שמה בערבית של הצרעה. נתן פיאט, שהיה מנהל בית הספר החקלאי כדורי בשנות השלושים עד החמישים של המאה העשרים, גם לימד גידול עופות וגידול דְבורים. וכשרצה לומר על אנשים מסוימים שהם רשעים או חבלנים, היה מכנה אותם "שועלים ודַבּוּרים"; שכן השועלים הם אויבי התרנגולות, והדַבורים – אויבי הדְבורים.

דג. דג משמש לכמה דימויים. א. שתקן, לא מוציא הגה מפיו. "במשך כל הערב הוא שתק כמו דג".  ב. דג במים – מסתדר היטב בסביבה זו או אחרת.  ג. קל לחיסול – "אם לא תעשה מה שאני אומר לך אני אקרע אותך כדג".

זאב. בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (בראשית מט כז). בימינו שגור בעיקר הביטוי "זאב בודד" שכבר הזכרנו לעיל.

זבוב. קטן, לא נראה. "הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר במשרד שלו כאשר הדבר ייוודע לו."

חגב. קטן מאוד. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים (במדבר יג לג).

חזיר. אגואיסט, מתנהג בגסות. "חזיר שכמותך, אולי תיתן גם לי קצת". וגם: "הוא אוכל כמויות כמו חזיר."

חמור. יעקב אומר על יששכר: יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל (בראשית מט יד-טו).  כשאומרים היום על מישהו "חמור" מתכוונים לומר שהוא עקשן, נוהג בטיפשות ועלול לגרום נזק; אולי לא מזדון, אלא מסכלות. חמור הוא גם מי  שמתוך טיפשות פועל לפני כולם, לפני הזמן הנכון – "חמור קופץ בראש".

חפרפרת. נסתרת, חיה מתחת לפני השטח. מי ששייך לכאורה למחנה אחד אבל פועל לטובת מחנה מתנגד – אדם כזה מכונה חפרפרת. "היה לנו חפרפרת בעיתון המתחרה וידענו כל יום מה תהיה הכותרת הראשית שלהם מחר".

חתול. שׂרדן. "הוא כמו חתול. תזרוק אותו מהקומה החמישית והוא ייפול על הרגליים ויתחיל ללכת."

טווס. מתקשט ומתהדר כדי להרשים את האחרים. "תסתכלו על אמנון, מסתובב כל הערב כמו טווס" .

יונה. שוחרת שלום. "לאחרונה הוא נטש את המחנה היוני והוא מתנגד לוויתורים".

כבשה. פסיבית, הולכת בעדר, לא חכמה, חפה מכל כוונות זדון. "הם הלכו לשם כמו עדר של כבשים; לא שאלו דבר". וגם: "הוא לא בדיוק כבשה תמימה".

כלב. למרות האמרה "הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם", כלב הוא דימוי גנאי: בזוי, שפל; אולי גם פחדן ובוגדני. בתהילים נאמר: כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים; עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי (כב יז).

כריש. גדול, חזק ואכזר, טורף את  הקטנים ממנו. "כרישי הנדל"ן השתלטו על העיר".

לוויתן. גדול, חזק, שולט על סביבתו. "בחתונה נִצפו לווייתני פשע לצד עורכי דין מהשורה הראשונה".

נחש. ערמומי, מרושע, זומם מזימות, תוקף במפתיע; לא מלפנים אלא מאחור, בעקב. בבראשית כתוב: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים (ג א). יעקב אומר על דן בנו: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר (בראשית מט יז). ידועים דבריו של בוגי יעלון שכאשר היה רמטכ"ל היה הולך בקריה בנעליים גבוהות; מפני הנחשים.

נמלה. צנועה, חרוצה, מכלכלת את מעשיה בתבונה. לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם (משלי ו  ו). ועוד במשלי: הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז, וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם (ל כה).

נמר. חזק, מהיר ועז נפש; מתחרה באריה על כתר העוז. במשנה, מסכת אבות פרק ה', כתוב: "יהודה בן תימא אומר, הוֵי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים". במקרא, בכמה מקומות, הנמר מופיע בצמידות לאריה; למשל: מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים (שיר השירים ד ח). אני מכיר אדם אחד, איש רציני ושפוי לגמרי, שאימץ לעצמו את דמות הנמר עד כדי שיגעון לדבר הזה. קירות חדרו מכוסים כולם בפוסטרים ותמונות של נמרים, ובכל מקום אפשרי ניצב פסלון כזה או אחר של נמר. והוא גם הוסיף את השם  נמר לשמו הפרטי.

נץ. טורף מגביה עוּף וחד עיין. ואצל בני אדם – מי שאינו מוכן לוויתורים או לפשרה.

נשר. כמו שהאריה הוא מלך החיות, הנשר הוא מלך בעלי הכנף. הוא חזק, עז, מגביה עוף ומהיר. דוד בקינתו על שאול ויהונתן אומר: מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ (שמואל ב' א כג). [ קל במקרא משמעו  מהיר]. וישעיהו אומר: וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים (מ לא).

סוס (עבודה). חזק, חרוץ ולא מתעייף. "הוא עישב את כל החלקה לבדו; סוס עבודה".

6a00e553feb2ab88340120a89d4fe5970b

סרדינים. צפופים. "יש כאן חמש מאות איש בערך, צפופים כמו סרדינים בקופסה".

עכברים. קטנים ופחדנים, הראשונים לנוס בעת סכנה. "העכברים כבר עוזבים את הספינה".

ערפד.  יש בעל חיים כזה במציאות: סוג של עטלף, שמוצץ את דם טרפו. "היא מוצצת את דמו כמו ערפד".

פיל (גדול ומגושם; אינו רגיל ואינו מתאים לסיטואציות עדינות ולדברים שבירים.  "הוא מתנהג כמו פיל בחנות חרסינה".

פרד.  חזק, מוכן לעבוד קשה, עקשן. "הוא עקשן כמו פרד".

פרה. גדולה, שמנה ומטומטמת. "אתה רואה את הפרה הזאת שעומדת ליד שולחן האוכל? היא לא מפסיקה לאכול".

פרפר. קל מעוׂף, מרפרף, לא יושב במקום אחד. "הרבה פעמים הוא מתפרפר מבית הספר". וגם בענייני בחורות: "הוא פרפר לא קטן; כל חודשיים יש לו חברה אחרת".

פשוש. קטן וחמוד. "מה שלום הפשוש שלנו? איזה דבר חדש הוא עשה היום?"

פשפש. קטן, בזוי וחסר חשיבות, אבל יכול להציק. כמו בשיר ששרה רביעיית מועדון התיאטרון (מילים של חיים חפר): "איך הפשפש עלה למעלה, אולי תאמרו לי?"

צב. איטי מאוד. "אנחנו מתקדמים בצעדי צב".

צבי. רץ מהר. "רץ כצבי", נאמר במסכת אבות בפסוק שכבר ציטטנו. ובמקרא: וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה (שמואל ב' ב יח).

צלופח. חלקלק, חמקמק, קשה לתפיסה. "לא הצלחתי להוציא מהצלופח הזה שום התחייבות."

צְרָצַר. משמיע קולות צִרצוּר: צְרְ.. צְרְ.  "כל הערב הוא לא הפסיק לצרצר".

קוף. חקיין. בילדותנו, כאשר אחד הילדים היה מחקה ילד אחר כדי להידמות לו, היינו קוראים לו "קוף אחרי בנאדם".

קיפוד. מכווץ ומכונס, זוקף את קוציו. "איך שאמרתי לו, הוא השתתק והתקפד".

קרצייה. נדבק למישהו ולא עוזב אותו. "תעזוב אותי כבר, קרצייה אחד".

שועל. חכם, ערמומי, טורף קטן שיכול להזיק אך לא ממש מאיים על האדם. בשיר של אביגדור המאירי "עולם הפוך" נאמר: "בקיץ קר בחורף חם // שועל טיפש חמור חכם // עיוור מביט חרש מקשיב // עתיקה היא תל אביב". במשל "השועל והעורב" אזופוס מספר על שועל (חכם וערמומי) שרואה עורב (טיפש) עומד על עץ ובפיו גבינה. הוא מחניף לעורב ומשדל אותו לשיר; העורב פותח את פיו והגבינה נופלת אל השועל. בשיר השירים נאמר: אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים, שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים.

שועל יכול להיות גם כינוי חיבה (אולי קצת ביקורתי), כפי שרואים בשיר "ככה סתם" של ע. הלל: "יָאבָּאיֶֶה יאבאיֶה, אל תשאל, כך ציווה זאביק השועל".

שפן. שפן הוא סמל של פחדנות ומנוסה. "הוא ברח כמו שפן". ועוד דימוי – התרבות מהירה : "הם עושים ילדים כמו שפנים".

תולעת. בזויה, לא נחשבת. וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ; חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם (תהילים כב ז).

תוכי. חוזר על דברי אחרים. "הוא חוזר על הדברים שלה כמו תוכי".

תיש. תיש זקן – זקן ועקשן וקפריזי. תיש צעיר –  צעיר לא חכם וחסר ניסיון, קופץ ללא טעם וללא צורך.

תרנגול. (נקרא גם  גבר). גברבר שמתהלך בין התרנגולות, עוטה גאוות גבריות (כרבולת גדולה אדומה) ומקרקר בקול רם. "תסתכלו על התרנגול הזה; חושב את עצמו למי יודע איזה גבר".