סיבתיות וזמן

סיבתיות וזמן

סיבתיות וזמן – שני מושגי יסוד בתפיסת המציאות שלנו – קשורים בתודעתנו אחד לשני: הסיבתיות פועלת תמיד עם כיוון הזמן. ובמילים אחרות: אם ב הוא תוצאה של  א (יהיו א  ו-ב מה שיהיו), אזי ב יבוא תמיד אחרי א. כל כך חזקה אצלנו תחושת הקשר הזה, עד שאם אנחנו רואים שני אירועים שקורים אחד אחרי השני באותה זירה ובסמיכות זמנים, אנחנו מחפשים קשר סיבתי ביניהם. האם לקשר בין סיבתיות לזמן יש ביטוי בלשון? נראה שכן. מכיוון שהעניין הזה אוניברסלי, מתבקש לכאורה לבדוק אותו בכמה שפות; אבל אנחנו עוסקים כאן בלשון העברית ובה בלבד.

נִראה שהקשר (או הגשר) בין סיבתיות לזמן מתבטא בלשון (העברית) לפחות באמצעות עניין אחד: יש מילים שיש להן משמעויות הן בקשר לזמן והן בקשר לסיבתיות; ולפעמים משמעות אחת מסוימת רוקדת על שתי החתונות האלה גם יחד. להלן כמה מילים כאלה.

כאשר. נסתכל במשפט הבא: "כאשר יספרו לי, אספר אני לך." למילה  כאשר יש כאן שתי משמעויות. אחת עניינה זמן (אחרי שיספרו לי); והשנייה עניינה תנאי (אוכל לספר לך רק אם יספרו לי). ותנאי הוא סוג מסוים של סיבתיות.

אז. נסתכל על ההיגד הבא: "אם ירד גשם, אז לא נצא לטיול". המילים  אם ו אז מציינות את קשר הסיבתיות בין שני המצבים המוזכרים בהיגד (גשם; לא נצא לטיול). לעומת זאת בהיגד "והכנעני אז בארץ" המילה  אז מצינת זמן מסוים.

כי. "אני לא מעשן כי עישון מזיק לבריאות". המשמעות של המילה  כי בהיגד הזה היא  בגלל, משום ש.. . אבל ל כי יש גם משמעות של  כאשר, כלומר משמעות של זמן; כמו בפסוק וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה בָּהּ (דברים כו א).

אחרֵי. נסתכל על הביטוי "ויהי אחרי הדברים האלה", המופיע כמה פעמים במקרא. המילה  אחרי מצינת סדר זמנים, אבל היא רומזת (ואולי אפילו אומרת במפורש) שיש קשר בין הדברים שסופרו קודם ("הדברים האלה"), לבין הדברים שיסופרו להלן. כדוגמה אפשר להביא את הפסוק הבא: וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִיא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ (בראשית כב כ). "הדברים האלה", שסופרו קודם לכן, הם הבטחתו של ה' לאברהם להרבות את זרעו "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". ואחרי ההבטחה הזאת הוגד לאברהם על הבנים שילדה מִלכה לנחור אחיו, ובתוכם גם בתואל, שיוליד בתורו את רבקה, שתהיה אשתו של יצחק ואֵם העם כולו. וכך גורמת ההבטחה האלוהית להשתלשלות העניינים.

אמנם לא כל המילים הקשורות למושג הזמן קשורות גם למושג הסיבתיות, וכך גם להיפך; אבל ראינו שיש מילים שקשורות לשני המושגים האלה גם יחד, ובכך הן מסמנות את הקשר שבין שניהם.

מודעות פרסומת

קשרי הזמן והמרחב

קשרי הזמן והמרחב

תורת היחסות של אלברט איינשטיין הראתה שזמן ומרחב הם רכיבים במערכת פיזיקלית משולבת אחת. אבל עוד לפני איינשטיין, הלשון העברית (כמו אולי גם לשונות אחרות) קישרה בין שני המושגים האלה בצורות שונות; למשל באמצעות מילים שיש להן משמעות גם בשדה המרחב וגם בשדה הזמן, או על ידי ביטויים לשוניים שמשלבים מרחב וזמן. הנה כמה דוגמאות.

עולם. המושג  עולם מייצג משמעויות קוסמיות הן משדה הזמן והן משדה המרחב. בשדה הזמן, המשמעות של  עולם היא נצח, זמן אינסופי  – גם מכיוון העבר וגם לכיוון העתיד. לדוגמה, מכיוון העבר: אצל ירמיהו (ו טז) נאמר עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ. נתיבות עולם = נתיבות שקיימות מאז ומעולם. ובלשון ימינו אומרים: "מעולם לא ראינו דבר כזה". ולכיוון העתיד: בספר שמות (יד יג) נאמר כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. בשדה המרחב משמעותו של המושג  עולם היא תבל כולה, כל היקום. לדוגמה: אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם (קהלת ג יא). בברכות אומרים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם…". ובשפת יום-יום אומרים "מלחמת עולם", "אלוף העולם במאה מטר".

דקות ו שניות. העיגול, שהוא עצם מרחבי, מחולק ל-360 מעלות. כל מעלה מחולקת ל-60 דקות, וכל דקה ל-60 שניות. וגם השעה – שהיא עצם זמני – מחולקת ל-60 דקות, והדקה ל-60 שניות (כך לא רק בעברית).

עבר. הפועל  עבר משמש גם לציון חלוף הזמן, לדוגמה: "עברו כבר שלושה חודשים"; וגם לציון תזוזה במרחב, לדוגמה: "בסוף הקיץ נעבור לבאר שבע".

קצר (או  ארוך). במרחב"החבל הזה קצר מדי"; בזמן – "היום קצר והמלאכה מרובה".

הרבה (או מעט): במרחב "יש פה הרבה מקום"; בזמן – "אין הרבה זמן".

לפני (או  אחרי): במרחב – "לפני הבית יש עץ"; בזמן –"אבוא לפני הצהרים".

אמצע (או  התחלה, או  סוף): "אמצע החדר"; "אמצע החודש".

ביטויים לשוניים. יש ביטויים שקושרים  זמן ומרחב; לדוגמה: "כאן ועכשיו", "זה לא הזמן ולא המקום", "נקודת ההתחלה", "ציר הזמן".

יחידות המידה של הזמן

איך נמדד משך הזמן ומהן יחידות המידה שלו?

הבסיס העיקרי (אם כי לא היחיד) לתפיסת משך הזמן ולמדידתו הוא המציאות האסטרונומית. מתוך כך אפשר להבחין בשלושה מעגלים של מושגי משך זמן, מעגלים שמוגדרים על פי הקשר שלהם (או חוסר הקשר) למציאות האסטרונומית.

במעגל הראשון נמצאים שלושה מושגים המייצגים את משכי הזמן האסטרונומיים של הפלנטה שלנו: יממה – משך הזמן של סיבוב אחד של כדור הארץ סביב צירו; חודש – משך הקפה אחת של הירח סביב כדור הארץ; שנה – משך הקפה אחת של כדור הארץ סביב השמש. שלושת מושגי הזמן האלה הם טבעיים, אובייקטיביים, ומוחשיים.  במעגל השני נמצאים מושגים שנוצרו על ידי חלוקה או הקבצה של משכי זמן אסטרונומיים: שעה, דקה, שנייה, שבוע, עשור, יובל, מאה (שנים). המושגים האלה הם המצאה של האדם והם אינם נובעים בהכרח ממציאות אובייקטיבית כלשהי. למשל, היה אפשר אולי לחלק את היממה לעשר שעות, לאלף דקות ולמאה אלף שניות; והיה אפשר אולי לקבוע  שהשבוע יהיה בן שמונה ימים או עשרה ימים. במעגל השלישי נמצאים מושגי זמן שאינם מבוססים על  משכי זמן אסטרונומיים, אלא על מציאות אנושית –  ביולוגית, פסיכולוגית, היסטורית וכדומה. לדוגמה:  רגע (זמן קצר שמשכו אינו מוגדר),  עת,  עונה,  דור,  תקופה,  עידן.

dc09be407a9196031d8f2280aa109be8
Memory of a Juorney, Rene Magritte.

מושגי המעגל הראשון והמעגל השני, בהיותם מבוססים על משכי זמן אסטרונומיים-אובייקטיביים, הם חדים ומדויקים; לפיכך הם משמשים בדרך כלל לציון משכי זמן מוגדרים היטב ולסימון ברור של נקודות או קטעים על ציר הזמן. לדוגמה: "יומיים לפני הפסח דיברתי אתו"; "הקונצרט נמשך שעה וחצי". לעומת זאת מושגי המעגל השלישי הם בדרך כלל עמומים: כשהם מציינים משך זמן, גבולותיו של המֶשֶך הזה אינם בהכרח חדים וברורים; וכשהם מסמנים מיקום על ציר הזמן, המיקום לא בהכרח מדויק. לדוגמה: "העת החדשה"; "עידן האינטרנט"; "תקופת התלמודים והמדרשים".

באילו תקופות נוספו ללשון (העברית) מושגי הזמן השונים? בדיקה פשוטה מעלה שבתקופת המקרא כבר היו קיימים המושגים הבאים:  יום (במשמעות של יממה, לדוגמה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, בראשית א ה); שבוע;  חודש; שנה;  עת;  רגע;  זמן; דור. בתקופת התלמודים נוספו המושגים  שעה;  עונה;  תקופה. בימי הביניים נוספה המילה  שנייה. ובעת החדשה: דקה [בימי הביניים הייתה נהוגה המילה  דק במשמעות של דקה];  יממה; עידן.

התמונה הזאת מצביעה על קשר, לפחות חלקי, בין מעגלי המושגים לתקופות הלשון: המעגל הראשון (האסטרונומי) היה קיים כולו כבר בתקופת מקרא. לעומת זאת מושגי משך הזמן שנוצרו על ידי חלוקה או הקבצה (המעגל השני), רובם נוספו בתקופת התלמודים או בימי הביניים.

עונות השנה

alphonse-mucha
Alphonse Mucha, Seasons

אלו הן עונות השנה? לא צריך את ויוואלדי כדי לענות על השאלה הזאת; כמובן  – סתיו, חורף, אביב, קיץ. אבל אם הייתם שואלים את עזריה אלון ע"ה, הוא היה אומר לכם שאולי באירופה יש ארבע עונות, אבל בארץ ישראל יש רק שתיים – חורף וקיץ. ביום רביעי עוד הפעלתם את המזגנים כדי לצנן את הבית, וביום שישי כבר היה חורף – גשם ורוח וקור. ומיד אחרי פורים היה חמסין.

מה אומר המקרא על עונות השנה? ובכן, על פי המקרא אכן יש רק שתי עונות – קיץ וחורף. כמו שכתוב: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח כב). אם כך, מה הם (במקרא)  אביב ו סתיו? מילון העברית המקראית (של מ.צ. קדרי) אומר על המילה  אביב: "שיבולת שגרעיניה רכים"; לדוגמה: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל (שמות ט לא). ועוד: וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ (ויקרא ב יד). ו"חודש האביב" הוא חודש ניסן שבו שיבולת הדגן נמצאת במצב אביב. דוגמה: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות לד יח). בבית הספר החקלאי כדורי המורה לגידולי שדה, שלום וקס, לימד אותנו שיש שלושה שלבים בהבשלת גרעיני החיטה (או השעורה): הבשלת חלב, שבה הגרעין (העטוף במוץ) לבן ונוזלי, כמו חלב; הבשלת דונג, שבה הגרעין כבר לא נוזלי אבל עדיין רך, כמו דונג; והבשלה קשה, שבה הגרעין קשה לגמרי, ואז החיטה מוכנה לקציר. וכמו אז גם היום – שלב החלב (אביב בלשון המקרא) חל בחודש אפריל. ומהו  סתיו במקרא? על פי הפעם היחידה שהמילה הזו מופיעה במקרא,  סתיו היא מילה אחרת לחורף. שהרי כתוב: כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ (שיר השירים ב יא); וכידוע בארצנו הגשם חולף כאשר עובר החורף. כל זאת על פי המקרא; ורק מתקופת התלמודים והלאה  אביב ו סתיו מופיעים בלשון כעונות שנה בפני עצמן. ושמה של עונת האביב אכן נלקח מהמילה המסמנת את מצב הבשלת הדגן באותה עת, שהיא  אביב.

ועוד דבר: למילה  קיץ יש במקרא משמעות נוספת: פרי מסוים (לא ידוע איזה פרי) שמבשיל בקיץ. לדוגמה: מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן (שמואל ב' טז א). וכמו שהמילה  אביב מסמנת גם עונת שנה וגם מצב הבשלה של גידול מסוים (דגן), כך  קיץ מסמנת גם עונת שנה וגם פרי שמבשיל באותה עונה.

מועד, עת, ימים

זמן הוא מושג רחב ומרובה משמעויות. בדברים שלהלן נעמוד על שלוש משמעויות ספציפיות של המושג הזה, ונציין מילים – נוספות על המילה  זמן – שמייצגות את המשמעויות האלה.

משמעות אחת של המושג  זמן היא נקודה מסוימת על ציר הזמן – יום מסוים, שעה מסוימת וכדומה. מילה שמייצגת היטב את המשמעות הזאת היא  מועד. אנחנו אומרים למשל "מועד הפגישה הוא יום חמישי הקרוב, בשעה שבע בערב"; או "אחרתם את המועד". מכאן גם המשמעות של  מועד כיום חג (ידוע וקבוע); לדוגמה: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם (במדבר י י).

tumblr_l4fbjooh491qzse0lo1_1280
Rene Magritte, The Palace of Curtains III

משמעות שנייה היא משך זמן מסוים. משך כזה יכול להיות קטע זמן מוגדר היטב באורכו ובמיקומו על ציר הזמן, לדוגמה: "בשבוע שלפני ראש השנה הייתי עסוק מאוד"; והוא יכול להיות גם קטע זמן שאינו מוגדר בדיוק, למשל תקופה או עידן. המשמעות הזאת (קטע זמן שלא מוגדר בדיוק) מיוצגת במקרא בעיקר על ידי המילה  עת. לדוגמה: וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא (שופטים ד ד). המילה  עת נהוגה גם בעת החדשה, לדוגמה: "אתה יכול להתקשר אלי בכל עת שתרצה".

משמעותו שלישית של מושג הזמן היא עצם חלוף הזמן, הרצף הבלתי הפיך של המציאות. לדוגמה: "עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו בפעם האחרונה". או "מרחק מחולק בזמן הוא מהירות". בשתי הדוגמאות האלה, המושג "חלוף הזמן" מיוצג על ידי המילה  זמן; אבל במקרא המילה  זמן נדירה למדי (היא מופיעה רק בשלושה ספרים, שלושתם מאוחרים – קהלת, אסתר ונחמיה), והמושג "חלוף הזמן" מיוצג שם בדרך כלל על ידי המילה  ימים. הנה שתי דוגמאות: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ (קהלת יא א). ברוב הימים = אחרי זמן רב. דוגמה שנייה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (דברים לא יד). קרבו ימיך = קרוב זמנך. השימוש במילה  ימים במשמעות של "הזמן החולף" קיים גם בלשון ימינו, לדוגמה: "מאז עברו ימים רבים"; "ימים יגידו"; "ימים ארוכים"; "הימים חולפים, שנה עוברת".

עבר אחד, הווה אחד, עתידים רבים

בואו נסתכל על שלושת הזמנים:

עָבָר – הזמן שחלף, התקופה שהייתה.

הוׂוֶה – הזמן העכשווי, התקופה שבה אנחנו נמצאים עתה.

עָתִיד – הזמן שיבוא, התקופה שתהיה.

culture_300611
Rene Magritte, the Pleasure Principal.

נשים לב לשני דברים לשוניים הקשורים למילים האלה ולמשמעויות שלהן.

דבר ראשון: שלוש המילים האלה (במשמעותן המצוינת לעיל) אינן מופיעות במקרא.  הווה ו עתיד מופיעות לראשונה בתקופת התלמודים, ו עבר מופיעה לראשונה רק בימי הביניים. האם עובדה זאת אומרת משהו על תפיסת הזמן בתקופה המקראית? אמנם קשה לנו להיכנס לראשו של האדם המקראי ולנחש מה הייתה תפיסת הזמן שלו, אבל סביר להניח שבהעדר המושגים  עבר, הווה, ו עתיד  היא הייתה שונה מתפיסת הזמן שלנו היום.

דבר שני: למילים  עבר ו הווה (במשמעותן המצוינת לעיל) אין צורת רבים; ולמילה  עתיד יש (לדוגמה: "מגדת עתידות"). האם לעובדה הזאת יש משמעות? גם בעניין זה נראה לי שיש. אם לא נרד לרמת האלקטרון ולא נעלה למרומי תורת הקוונטים, בכל נקודת זמן בעבר היה רק מצב אחד של היקום ושל כל קטע שלו. זה נכון גם לגבי ההווה: בכל נקודת זמן עכשווית יש רק מצב יקומי-פיזיקלי אחד. לא כך המצב לגבי העתיד. אם אנחנו מסתכלים  על העתיד מנקודת מבטנו בהווה, לכל נקודת זמן עתידית יש אינסוף מצבים אפשריים (הרכבת תצא בעשר, או בעשר וחמישה, או בשעה אחרת;  הטמפרטורה בצהרים תהיה שלושים מעלות, או עשרים ותשע, או אולי שלא כך ולא כך; וכך עוד אינסוף עניינים ומצבים). ולפיכך – עבר יחיד, הווה יחיד, ועתידים עד אין מספר.

הזמן אוזל – מטפורות של זמן

זמן הוא עניין מופשט. אין לו צורה ואין לו משקל, אין לו טעם ואין לו ריח, אין לו צבע ואין לו קול. עם זאת לכל אדם ברור שיש זמן, לכל אדם יש תחושת זמן, וכל אדם מתייחס לעיתים תכופות לזמן. אבל אם הזמן הוא כל כך מופשט, איך אנחנו מצליחים להציג אותו, לתאר את היחסים בינו לבין המציאות, לבטא את תחושותינו כלפיו?

המדענים, למשל הפיזיקאים, מציינים זמן באמצעות סימנים (כמו t) במשוואות מתמטיות; אבל האדם הרגיל מתייחס לזמן באמצעות לשונו הטבעית, המגייסת לשם כך דימויים, המחשות וביטויים מטפוריים. להלן כמה כאלה.

הזמן הוא מרחבי. על פי אחד הדימויים השכיחים הזמן מיוצג על ידי קו (או ציר). על הקו הזה נמצאים נקודות הזמן וקטעי הזמן; וניתן למקם עליו התרחשויות או מצבים על פי זמנם. הדימוי הזה משמש למשל להצגה גרפית של גודל כלשהו (הניתן לכימות) המשתנה עם הזמן. לדוגמה: גודל האוכלוסייה בישראל. בגרף כזה הזמן מתקדם על ציר אופקי משמאל לימין, ולכל נקודה על הציר נתון הגודל המתאים לו (למשל גודל האוכלוסייה באותה נקודת זמן). על פי דימוי מרחבי אחר המציאות העתידית נמצאת לפנינו, כלומר מול פנינו ('יש לפנינו עוד הרבה משימות'), והמציאות שחלפה נמצאת מאחורינו ('החגים כבר מאחורינו'). ועל פי דימוי מרחבי נוסף למושגים  לפני ו אחרי יש משמעות הפוכה: האירועים כאילו מסודרים בטור עורפי על פי זמן התרחשותם: אירוע שקדם לאירוע מסוים נמצא לפניו ('ביקרתי אצלו לפני ראש השנה'); ואירוע שקרה (או יקרה) אחרי אירוע מסוים נמצא אחריו ('אחרי ארוחת הצהריים אנוח קצת').

הזמן הוא יצור חי. 'האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?' שואלת לאה גולדברג בשירה 'האמנם'. על פי השיר הזה הימים הם ישויות עצמאיות: הם יבואו או אולי לא יבואו; הם יבואו בסליחה או שמא לא בסליחה. ואנחנו אומרים גם: 'הזמן רץ'; 'הזמן יעשה את שלו'; 'הרגנו שלוש שעות'; 'אנחנו מנהלים מרוץ נגד הזמן'. באמירות כאלה אנחנו מייחסים לזמן תכונות של ישות עצמאית, של יצור חי אוטונומי.

magritte time transfixed
Rene Magritte – Time Transfixed

הזמן הוא עצם פיזיקלי. על פי ביטויים רבים הזמן הוא עצם בעל תכונות פיזיקליות מוחשיות. הוא קצר או ארוך ('היום קצר והמלאכה מרובה'); ניתן לכמת אותו ('כמה זמן יש לנו?'); הוא עלול להיות קשה ('עוברים עלינו ימים קשים'); הוא יכול להיות צבעוני ('הזמן הצהוב'); אפשר לקחת אותו ('קחו את זמנכם ופעלו בזהירות') או לתת אותו ('תן לי זמן'); עלולים לאבד אותו ('בעקבות הזמן האבוד'); ניתן למרוח אותו, למשוך אותו, לשרוף, להחזיק ('זמננו בידנו').

הזמן אגוּר במכל. על פי ביטוים מסוימים הזמן נתפס כאגור במכל. לפעמים המכל הוא מין מִכסָה – כשהוא מתמלא אין יותר מקום לזמן נוסף. לדוגמה: כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ (שמואל ב ז יב). ועוד דוגמה: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג כו). ולפעמים במכל יש כמות נתונה של זמן, וכשמשתמשים בזמן הוא אוזל. לדוגמה: 'הזמן אזל', 'זמנכם תם', 'אין יותר זמן', 'הזמן זלג'. ואפשר גם להוסיף למכל זמן – 'הנבחנים קיבלו תוספת זמן'.

הזמן הוא משאב כלכלי. האמרה Time Is Money מדגימה את תפיסת הזמן כמשאב שנמצא במחסור ויש לו מחיר. יש הרבה ביטויים המייצגים את התפיסה הזו, לדוגמה: 'זמננו יקר'; 'המטרה שלנו היא להרוויח זמן'; 'הפסדנו הרבה זמן'; 'אסור לנו לבזבז יותר זמן'; 'לעניין הזה הוקצבו שלושה חודשים'; 'קנינו עוד קצת זמן'.

לזמן יש ראש ושניים. כדי לציין תחילת תקופה אנחנו משתמשים בדימוי  ראש: 'ראש חודש', 'ראש השנה', 'שילמנו מראש'. וכדי להמחיש את פגעי הזמן אומרים למשל 'שיני הזמן ניכרים בו'.