טל וליאור – שמות ומגדר

טל וליאור – שמות ומגדר

"אנחנו מזמינים אתכם לחתונתם של טל וליאור" – כך היה כתוב בהזמנה שקבלנו. ולמטה, אחרי כל הפרטים, היו רשומים שני זוגות ההורים. אחד הזוגות הם קרובי משפחה וידעתי שהם משיאים בת, אבל לא ידעתי את שמה. הסתכלתי בהזמנה. על פי השמות אי אפשר היה לדעת. אולי טל היא הכלה וליאור החתן, ואולי ליאור הכלה וטל החתן. (אחרי בירור קל התבהר – הכלה היא טל).

במשך דורות רבים, כאשר יהודים נתנו לילדיהם שמות הם שמרו (בין שאר הכללים) על הכלל הבא: יש שמות של בנות (שמות נקביים) ויש שמות של בנים (שמות זכריים); ולא מערבבים. ואיך מבחינים בין שמות נקביים לשמות זכריים? קריטריון אחד הוא מקראי: שמות של נשים מקראיות – למשל  אסנת, רות, רחל, שרה, תמר-  הם שמות נקביים; ושמות מקראיים של גברים – למשל  אברהם, יצחק, מרדכי – הם שמות זכריים. קריטריון אחר, שנוגע לשמות לא מקראיים שלקוחים מעולם העצמים, הוא מינו של שם העצם; למשל:  רקפת או  גאולה הם שמות עצם נקביים, ולכן משמשים כשמות של בנות; ומאותו טעם  אילן או  צור משמשים כשמות של בנים.  ויש גם קריטריונים שנשענים על מתכונות דקדוקיות; לדוגמה: שם שהוא נטייה נקבית של תואר או של פועל (למשל  טובה או  תָאיר) הוא נקבי; ושם שהוא נטייה זכרית (כמו  תמיר או  יפרח) הוא זכרי. ובדומה לכך, הסיומות  ת או  ָה מסמנות שהשם הוא נקבי (למשל  דורית, ירדנה).

זאת הייתה התמונה עד לא מזמן, והנה בדורות האחרונים נפרצו גדרות המגדר ושמות רבים משמשים גם לבנים וגם לבנות. הפריצה היא בעיקר מכיוון אחד: שמות שמתוייגים כזכריים (למשל כאלה שניתנו על פי שם עצם זכרי) ניתנים גם לבנות; לדוגמה:  זהר, חן, טל, נועם, נטע, ניצן.

האם רק בדורות האחרונים נפרצו הגדרות? בדיקה קלה מראה שהתופעה הזאת הייתה קיימת כבר בתקופות קדומות, אם כי לא בהיקף רחב. הנה כמה דוגמאות.

 תמר. תמר הוא שם עץ והוא מופיע במקרא כזכרי: אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו (שיר השירים ז ט). סנסניו ולא סנסניה. אבל כידוע, כבר במקרא  תמר הוא שם של נשים:  הייתה תמר אשת ער, כלתו של יהודה; הייתה תמר בת דויד (אחותו של אבשלום); והייתה גם תמר בת אבשלום בן דויד.

איה. איה  הוא שמו עוף טורף, והוא מתויג כנקבה: וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ (רברים יד יג). אבל  איה מופיע במקרא גם כשם של בני אדם זכרים. האחד הוא איה בן צבעון (וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן, וְאַיָּה וַעֲנָה; בראשית לו כד). והשני הוא איה אבי רצפה (וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה; שמואל ב' ג ז). אבי רצפה ולא אם רצפה, כפי שמצוין במילון העברית המקראית.

 יונה. יונה כבעל חיים היא נקבה (וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ; בראשית ח ט). עם זאת  יונה הוא שמו של יונה הנביא.

אהבה.  אהבה היה שם אביו של האמורא הרב אדא. (ראו תלמוד ירושלמי או בבלי; למשל: "א"ל רב אדא בר אהבה…")

שמחה. במאה ה-11 חי איש יהודי ושמו שמחה בן שמואל ויטרי.  הוא היה תלמידו של רש"י וחיבר את "מחזור ויטרי" – מחזור סידור תפילה עם פירושים ומנהגים והוראות בשם רש"י וחכמים אחרים. וכידוע  שמחה הוא שם יהודי זכרי נפוץ.

מודעות פרסומת

העברית מעדיפה את הזכר

הלשון העברית – מה לעשות – מעדיפה את הזכר על הנקבה. מקורה של ההעדפה הזאת הוא אולי ההפליה לרעה של האישה בחברה הקדומה, בעידן התגבשות הלשון (הפליה ששוררת במידה רבה גם בימינו); אבל אנחנו לא עוסקים כאן בסיבותיה של ההעדפה הזאת אלא באופנים שבהם היא מתבטאת.

הבה נסתכל איך הלשון מתייחסת לקבוצה (כלשהי) של בני אדם שכוללת גם נקבות וגם זכרים. אנחנו אומרים  "כל בני האדם נולדו שווים"; ולא אומרים "כל בנות האדם" או "כל בני חוה". הזכרים (אדם, בנים) מייצגים את כלל הקבוצה. באופן דומה אנחנו אומרים: "תלמידי הקורס משבחים את המרצה", גם אם בין התלמידים יש רק זכר אחד. דבר דומה מתקיים גם ביחס לעצמים שאינם בני אדם. אנחנו אומרים "אפונה, שעועית ועגבנייה גדלות בגן הירק". אבל אם נוסיף אפילו רק שם זכרי אחד יהפוך הפועל מלשון נקבה ללשון זכר: "אפונה, שעועית, עגבנייה וגזר גדלים בגן הירק".

8b225f78ab59599107d5cee45141e427

ביטוי אחר להעדפת הזכר בלשון הוא הסדר שבו מופיעים הזכר והנקבה, בפרט ובעיקר במקרא. לדוגמה: כמה וכמה פעמים מופיע במקרא ההיגד "ויולד בנים ובנות". לדוגמה: וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת |בראשית ה ד), ואף פעם לא "ויולד בנות ובנים". כך גם עם "איש או אשה", שתמיד מופיעים במקרא בסדר הזה ואף פעם לא בסדר ההפוך "אשה או איש". לדוגמה: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת… (במדבר ה ו).

העדפה מסוג אחר קיימת כאשר שם עצם נקבי גזור משם עצם זכרי; למשל  צינורית ו- צינור. בדרך כלל במקרה כזה העצם הנקבי הוא הקטנה או החלשה של העצם הזכרי:  צינורית היא צינור קטן, ארונית היא ארון קטן, כפית היא כף קטנה. ההעדפה מהסוג הזה בולטת במיוחד כאשר הזכר והנקבה הגזורה ממנו הם בני אדם. הנה כמה דוגמאות: מזכיר עשוי להיות תפקיד חשוב; למשל מזכיר הממשלה, מזכיר צבאי לראש הממשלה, מזכיר מועצת הפועלים; אבל מזכירה היא מי שעונה לטלפונים ומכינה קפה לבוס.  עוזר עשוי להיות פקיד בכיר – עוזר השר, עוזר ראש העיר וכדומה – אבל  עוזרת היא בדרך כלל זו שמנקה את הבית. הדוד ראוי לכבוד כמעט כמו האב או האם; אבל הדודות מהוועד למען החייל הן נשים חביבות אבל אולי גם נודניקיות, והן זוכות ללגלוג סלחני. ולסבתא אפשר לספר סיפורים  מופרכים – "ספר לסבתא" – שאי אפשר כנראה לספר לסבא.

"שתיים דובים" – שגיאה?

בלשון העברית כל שם עצם מסומן כזכר או כנקבה – אין מין סתמי. כאשר העצם הוא דומם אין למעשה כל משמעות לסימונים האלה. למשל, אין שום משמעות לכך ששער מסומן כזכר ואילו דלת כנקבה; או שחֶרב מוגדרת כנקבה וכידון כזכר.

מצב דומה קיים בנוגע לצמחים. לרוב מיני הצמחים שאנחנו מכירים יש גם אברים זכריים (אבקנים) וגם נקביים (עלי); ולכן מבחינה ביולוגית הם גם זכריים וגם נקביים, ואין משמעות לסימונם בלשון כזכרים או כנקבות. רימון אינו יותר זכרי מגפן, ורקפת אינה יותר נקבית מנרקיס. לא כך אצל בעלי החיים. אצל רוב מיני בעלי החיים יש הבדלה בין זכרים לנקבות – כל פרט הוא או זכר או נקבה. ומאחר שכך, יש לכאורה התאמה בין דרישתה של הלשון שכל עצם יהיה או זכר או נקבה, לבין ההבדלה המינית הקיימת אצל בעלי החיים. אבל בחינת הדברים האלה מראה שלא תמיד קיימת התאמה כזאת.

למעשה יש בלשון כמה אופני התייחסות לזכריותם או נקביותם של בעלי חיים. על פי אופן אחד אין כלל הבחנה (בלשון) בין זכר לבין נקבה: לבעל החיים יש רק שם כללי אחד והוא משמש גם לזכרים וגם ולנקבות של אותו מין; והשם הזה עשוי להיות (בלשון) זכרי או נקבי. למשל השם  נחש, למרות שהוא מסומן (בלשון העברית) כזכר, הוא מייצג גם את נקבת הנחש; והשם  דוכיפת, למרות שהוא מסומן כנקבה, מייצג גם את זכר הדוכיפת. למעשה זה המצב אצל רוב בעלי החיים שזכו לשם בלשון העברית. על פי אופן אחר, לזכר ולנקבה יש שמות נבדלים, אם כי שם הנקבה גזור משם הזכר (או להיפך); למשל זאב וזאבה. ויש אופן שלישי שלפיו לזכר ולנקבה יש שמות שונים לגמרי (שאינם גזורים האחד מן השני); למשל חמור ואתון.

two-bears-natalie-berman
By Natalie Berman

האם אופן ההבדלה (של הלשון) בין זכר לבין נקבה אצל בעל חיים זה או אחר הוא שרירותי, או אולי קיים בעניין הזה סדר כלשהו? ובכן, נראה שיש סדר – אולי לא מלא, אבל בכל זאת ברור; ואפשר לתארו כך: ככל שכלל בני האדם מכירים בעל חיים מסוים מקרוב, ומתוך כך גם יודעים להבחין בין הזכר לנקבה של אותו בעל חיים, כן מבדילה גם הלשון (העברית) בין שם הזכר לשם הנקבה. הבה נפרט ונדגים.

האדם הרגיל (שאינו זואולוג) אינו מבחין בדרך כלל בין זכרים לנקבות של חרקים, זוחלים, או בעלי כנף. לכן הלשון אינה מבדילה בדרך כלל בין זכר לנקבה של מין זה או אחר מבעלי החיים האלה. לדוגמה:  נשר הוא גם שמה של נקבת הנשר; ו לטאה הוא גם שמו של זכר הלטאה. לעומת זאת אדם רגיל יכול להבחין בקלות יחסית בין זכרים לנקבות של יונקים; וזוהי כנראה הסיבה שאצל היונקים יש בדרך כלל שמות נבדלים לזכר ולנקבה, גם אם ברוב המקרים שם הנקבה גזור משם הזכר (או להיפך): ארנב וארנבת; עכבר ועכברה; דוב ודובה; וכדומה.

אבל כאמור יש גם בעלי חיים ששמות הזכר והנקבה שלהם שונים לגמרי. על אלה נמנים החמור והאתון, השור והפרה, הגמל והנאקה, העז והתיש, הכבשה והאיל. קל לראות שבעלי החיים האלה הם בהמות בית שהאדם מגדל ולכן מכיר מקרוב; ולא רק מבחין, אלא גם נוהג אחרת בנקבות ובזכרים. למשל, מנקבות הכבשים, העזים והפרות הוא מפיק חלב, ואילו את הזכרים הצעירים שלהן (לפחות את רובם) הוא שוחט למאכל. לבהמות הבית האלה יש בדרך כלל עוד מאפיין לשוני, שאינו נפוץ אצל בעלי חיים אחרים: הצאצאים שלהן אינם סתם  "גורים" – יש להם שמות ספציפיים: עַיִר, עגל, בֶּכֶר, גדי, טלה.

זה פחות או יותר המצב בלשון זמננו, אבל לא כך היה תמיד. בלשון המקרא אצל רוב מיני היונקים – אלה שאינם בהמות בית – אין הבדלה לשונית בין זכרים לנקבות. אנשי המקרא ודאי ידעו שיש דוב זכר ודוב נקבה, ובכל זאת שניהם כונו באותו שם – דוב. וכך גם השפן, הנמר, העכבר ורוב שאר היונקים (שאינם בהמות בית).

מתכונת השם האחד לזכר ולנקבה היא אולי המפתח להבנת ה"שגיאה" בפסוק שלהלן: וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים (מלכים ב' ב כד). על פי הצורות הדקדוקיות שבפסוק הזה – ותצאנה שתים … ותבקענה –   נראה שהמְספר אומר לנו שהדובים שיצאו מהיער היו נקבות; אם כך, מדוע כתוב "דובים" ולא "דובות"? על פי המובא לעיל התשובה ברורה: בתקופת המקרא המילה  דובה לא הייתה קיימת בלשון, ולזכר ולנקבה הדוביים היה שם אחד משותף – דוב.

ילדים וילדות – הכפלה מגדרית

על פי הנוהג הלשוני העברי כאשר קבוצה  כלשהי – בני אדם או עצמים אחרים – כוללת אפילו רק עצם זכרי אחד, הדיבור נוקט כלפיה לשון זכר, בלי לציין שיש בה גם נקבות; למשל "חברי הכנסת", "תושבי העיר" וכדומה. הכלל הזה נהוג כמובן גם במקרא, ויש לכך אינסוף דוגמאות. עם זאת יש במקרא גם יוצאים מהכלל הזה: יש מקרים שבהם (כאשר מדובר על זכרים ועל נקבות גם יחד) הדובר מציין גם את הזכרים וגם את הנקבות. אני עצמי מצאתי את המקרים הבאים (ויש בוודאי עוד):

HomePics-Selected-משחקי קופסא
פרסומת למשחקי קופסא, סביבות קום המדינה.

וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת (בראשית ה ד). [הביטוי  "ויולד בנים ובנות" מופיע במקרא פעמים רבות].

בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם; הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע …. אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת (שמואל ב' יט לו).

וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם (דברי הימים ב' לה כה).

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים (זכריה ח ד)

וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ (זכריה ח ה).

וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת (נחמיה ז סז)

איך אפשר להסביר את התופעה הלשונית הזאת? למעשה, מה שיש לפנינו הוא הכפלת מילה. לכאורה מספיק היה לכתוב "זקנים", אבל הכותב מכפיל ואומר "זקנים וזקנות"; לכאורה מספיק היה לומר "שׁרים", אבל הדובר אומר "שׁרים ושׁרות". תופעת הכפלת המילים מופיעה במקרא פעמים רבות. בדרך כלל המילה מוכפלת כמו שהיא, ללא שינויה; לדוגמה: צדק צדק תרדף (דברים טז כ). הכפלה כזאת, שאפשר לקרוא לה הכפלת תוקף, באה להדגיש את המילה המוכפלת, לתת לה משנה תוקף. אולם המקרים שהבאנו לעיל הם הכפלות מסוג אחר: המילה בצורתה הזכרית מוכפלת על ידי הצורה הנקבית של אותה מילה –  זקנים ו זקנות, ילדים ו ילדות וכדומה. הכפלה כזאת, שאפשר לקרוא לה הכפלה מגדרית, יוצרת הדגשה מיוחדת: הדובר מדגיש שהוא מתכוון לזכרים ולנקבות גם יחד. ויש בכך גם שוויון לשוני-מגדרי.