הולדתה של הלשון העברית

rembrandtvanrijn_belshazzars_feast
Rembrandt Van Rijn, Belshazzars Feast

המקרא הוא גם, ואולי בעיקר, סיפור התהוותו ותולדותיו של עם ישראל. בתור שכזה אפשר היה לצפות שתהיינה בו התייחסויות ללשון העברית; שכן העברית היא בוודאי אחד המרכיבים העיקריים של היות העם, ובה נכתב המקרא עצמו. ובכן, מה נאמר במקרא על הלשון העברית?

המקרא מתייחס לעניין השפות מעט מאוד, ובדרך כלל רק כאשר השפה עצמה ממלאת תפקיד בסיפור; כמו בשלושת המקרים הבאים.

בסיפור על מגדל בבל נאמר: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ואחר כך כתוב: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. […] עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (בראשית יא ז-ט).

בספר אסתר מסופר: וַיִּשְׁלַח [המלך [אחשוֵרוש] סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ (אסתר א כב).

בספר דניאל מסופר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [נבוכדנאצר] לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם […] וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים (דניאל א ג-ד). ועוד בדניאל: וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית (ב ד); ואכן דבריהם מובאים בארמית.

השפה העברית, למרות שבה כתוב המקרא, נזכרת במקרא רק בשני מקומות, שניהם בישעיהו; וגם בהם לא בשמה  – עברית. ישעיהו אומר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לה' צְבָאוֹת (ישעיהו יט יח); והכתוב מתכוון לשפה העברית. ובסיפור סנחריב מסופר: וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה: דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ; וְאַל תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה (ישעיהו לו יא).

במקום אחר, בסיפור על יוסף ואחיו, אין אמנם אזכור גלוי של העברית, אבל יש אזכור חבוי: אחי יוסף באים למצרים לשבור שבר; הם נקראים אל יוסף בלי שידעו שזה אחיהם, ויוסף מדבר איתם. וכך כתוב: וְהֵם [אחי יוסף] לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף [מבין את שפתם], כִּי הַמֵּלִיץ [המתרגם] בֵּינֹתָם (בראשית מב כג). כלומר: יוסף דיבר בשפת המקום (מצרית?) והאחים בשפתם שלהם (עברית?)  והמליץ תרגם.

 

פרופ' רחל אליאור, במאמרה "לשון הקודש ולשון החול – השפה העברית והזהות הישראלית – פרקים בהיסטוריה המיסטית של הלשון" (כיוונים חדשים, גיליון 31 תשע"ד), מציינת שהמקום הראשון שבו נזכרת הלשון העברית בשמה  עברית הוא  ספר היוֹבְלים, שנכתב (בעברית) במאה השנייה לפני הספירה. ספר זה הוא אחד מהספרים החיצוניים, אלה שלא נכללו במקרא, ולכן הנוסח העברי המלא שלו לא נשמר. מה שנשמר הוא תרגום לניב אתיופי; ומתרגום זה הוא תורגם, בסוף המאה ה-19, חזרה לעברית. עם זאת קטעים מהנוסח העברי המקורי התגלו במדבר יהודה עם כלל הכתבים שהתגלו שם בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. ספר היובלים מספר את תולדות אבות העם העברי כפי שמלאך הפָּנים סיפר אותן למשה על הר סיני. ובתוך כך הספר מספר שמלאך הפנים לימד את אברהם לדבר לקרוא ולכתוב בשפה העברית. וכך כתוב שם: "ויאמר ה' אלהים אלי [אל מלאך הפנים]: פתח פיו ושפתיו [של אברהם] ופקח אזניו. ואחל [ויחל] לדבר עברית כלשון עמו. ויקח [אברהם] את ספרי אבותיו הכתובים עברית ויעתיקם, אז החל ללמוד בהם; ואבאר לו את כל דבר הקשה" (פרק יב, לא-לב).

מבין הספרים הקנוניים, הראשון שמזכיר את השפה העברית בשמה הוא המשנה. בסדר נשים מסכת גטין פרק ה' כתוב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית, יוונית ועדיו עברית, עד אחד עברי ועד אחד יווני, עד אחד יווני ועד אחד עברי – כשר".

המילה  עברית גזורה כמובן מהמילה  עברי. האדם הראשון שנקרא במקרא  עברי הוא אברהם: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי (בראשית יד יג). ואכן אברהם הוא אבי האומה העברית, כפי שספר בראשית מספר בהרחבה. מאין באה המילה עברי? רש"י אומר: עברי – שבא מעבר הנהר; ואילו על פי מילון העברית המקראית (של מ.צ. קדרי)  עברי הוא מי שהינו מצאצאי עֵבֶר, נינו של שֵם. [השושלת היא: שֵׁם, אַרְפַּכְשָׁד, שָׁלַח, עֵבֶר, פָּלֶג, רְעוּ, שְׂרוּג, נָחוֹר, תָּרַח, אַבְרָם (אברהם)]. ויש עוד פירושים בדבר מקורה של המילה עברי.

ספר היובלים אמנם יודע לספר שהאדם הראשון שדיבר קרא וכתב עברית היה אברהם, אבל המקרא עצמו אינו מציין מי ומתי החל לדבר עברית. לעניין הזה אני מציע להלן פרשנות שלפיה המקרא כן אומר משהו על העניין הזה; ומה שהוא אומר מתלכד במידה מסוימת עם הדברים המסופרים בספר היובלים. הפרשנות הזאת אינה מתיימרת לענות על השאלה הבלשנית-היסטורית מתי "באמת" התחילו לדבר בעברית; אלא מנסה להבין דברים שהמקרא עצמו אומר ולהסביר אותם על פי שיטתו של המקרא עצמו.

פרק יז של ספר בראשית מדווח על כמה הצהרות ואירועים מכוננים שאלוהים מוריד על אברהם: הוא חוזר ומבטיח שזרעו של אברהם יהיה לעם גדול; שארץ כנען תהיה לאברהם ולזרעו; שהוא – ה' – כורת ברית עם אברהם וזרעו, באמצעות המילה. באותו פרק יז אלוהים גם מעַברֵת את שמותיהם של אברם ושרי, והם נקראים מאז  אברהם ו שרה. האירועים המתוארים בפרק יז הם למעשה פעולות של ייסוד עם. כי מה נדרש כדי שיקום עם? דרושים בני העם – והם זרעו של אברהם; דרושה טריטוריה – והיא ארץ כנען; ודרושה שפה ייחודית לאותו עם – והיא השפה העברית. ומכאן מתבקש להסיק שהחלפת שמותיהם של אברם ושרי, שהיא מעשה לשוני מובהק, מסמלת ומסמנת את תחילת השימוש בשפה העברית.

מודעות פרסומת

בגדים וארכאולוגיה לשונית

חוקרי תולדות הלשון העברית מבחינים בארבע תקופות עיקריות שלה: לשון המקרא; לשון התלמודים והמדרשים; לשון ימי הביניים; ולשון העת החדשה. על אלה אפשר להוסיף קטגוריה חמישית – מילים בינלאומיות שהגיעו לעברית (בעיקר בעת החדשה) משפות לועזיות. ויש מילונים שמציינים לגבי כל מילה באיזו תקופה היא נכנסה ללשון; למשל מילון אבן שושן. בדרך כלל מילה מתוספת לשפה העברית (ואולי לכל שפה) באחת מהנסיבות הבאות: א. לַמציאות נוספה מהות כלשהי שלא הייתה קיימת או לא הייתה ידועה קודם לכן, ונוצר צורך במילה שתייצג אותה; לדוגמה:  מטוס, פחמן, הקלדה. ב. מילה חדשה מחליפה מילה קודמת או מתוספת אליה בייצוג משמעות מסוימת; לדוגמה:  נפטר במקום  מת. ג. מילה משורש עברי מומצאת כדי להחליף מילה לועזית; למשל: יומרה במקום  פרטנזיה, חטיבה במקום  בריגדה.

אם נאתר את המילים של תחום מציאות מסוים – הבלשנים קוראים לתחום כזה  שדה סמנטי – ואם מצוי בידינו מילון שמציין עבור כל מילה באיזו תקופה היא נכנסה ללשון, נוכל למצוא אלו מילים של אותו תחום נכנסו לשפה בכל תקופה ותקופה. כדוגמה לבחינה כזו לקחנו את תחום ההלבשה וההנעלה. אנחנו יודעים (גם מהמקרא) שהאדם לבש בגדים ונעל מנעלים כבר בשחר תולדותיו; ואכן כבר במקרא יש לקסיקון הלבשה והנעלה לא דל. ובכן, לכדנו את כלל המילים בלשון שמייצגות פרטי לבוש או הנעלה [אני מניח שאי אלו מילים נשמטו מאתנו, אבל אני בטוח שבכל זאת לכדנו את רובן המכריע]. עבור כל מילה כזאת בדקנו באיזו תקופה היא הגיעה ללשון, וסידרנו את המילים לפי התקופות השונות. לפני הצגת הממצאים צריך להבהיר עניין מסוים: הטקסט המקראי (או התלמודי) אינו כולל בהכרח את כל מרכיבי הלשון העברית של אותה תקופה. למשל, בטקסטים לא מקראיים (אבל מתקופת המקרא) נמצאו מילים (אמנם לא רבות) שלא כלולות במקרא. עם זאת התופעה הזאת כנראה שולית, ואפשר להתייחס לטקסט המקראי כאל מייצג של כלל הלשון העברית של אותה תקופה. והרי הממצאים.

c248685e-02e5-4718-b942-b1b6199dc49e_560_420
Josef made ruler of Egypt, early 1900s Bible illustration

לשון המקרא. מתקופה זו מצאנו את המילים הבאות (המייצגות פריטי לבוש ואו הנעלה): אדרת;  אזור; בגד; חגורה; חליפה; כובע; כתונת; כסות; לבוש; מגבעת; מדים; מחלצות; מטפחת; מכנסים; מלבוש; מעיל; מצנפת; נעלים; סרבל; צווארון; צניף; צעיף; רעלה; שביס; שמלה; שרוך.

לשון התלמודים והמדרשים. בתקופה זו נכנסו ללשון המילים הבאות (המייצגות פרטי לבוש או הנעלה): אברקַיִּם; אנפילאות; ביריות; ברדס; גלימה; חלוק; כומתה; כיפה; לסוטה; מגפיים; מִנעלים; מעפורת; מקטורן; סודר; סינר; סנדלים; עניבה; ערדליים; פוזמק.

בתקופת ימי ביניים נוספו ללשון העברית מעט מאוד מילות לבוש. על כל פנים, אנחנו מצאנו רק שתיים: חותלת; קבקב.

העת החדשה. בתקופה זו נוספו ללשון מילים לא מעטות של לבוש או הנעלה. אנחנו מצאנו את המילים הבאות: אימונית; אפודה; בגד ים; גופיה; גרב; גרביונים; דובון; חולצה; חזייה; חצאית; ירכית; כסיה; כָּׂפִיה; כפפה; כתפיות; לבנים; מותנית; מחוך; מכנסונים; סוּרגה; עליונית; שכמיה; תחתונים.

מילים מהעת החדשה שמקורן לועזי: בולרו; בלייזר; וֶסט; ז'קט; טוניקה; טוקסידו; טי שרט; סוֶודֶר; סמוקינג; סרפן; פיג'מה; קימונו; קפושון; קפוטה; קפטן; קרדיגן; שטריימל.

האם אפשר ללמוד משהו מכל הדברים שמוצגים לעיל? אני חושב שאפשר ללמוד (אם כי לא בוודאות מלאה) לפחות שני דברים. דבר אחד: אלו פריטי לבוש והנעלה נוספו בכל תקופה למלתחה האנושית, ובפרט למלתחה העברית-יהודית. הלשון משמשת בעניין זה כעין אתר ארכאולוגי שממצאיו מעידים על הציביליזציה החומרית של כל תקופה. דבר שני: מהי מידת החיוניות של הלשון בכל תקופה (לפחות לגבי התחום הנדון). למשל, נראה שלפחות במה שנוגע לתחום החומרי, בימי הביניים הלשון העברית קפאה.