שלושה צירים אישיים

שלושה צירים אישיים

מיקומה של נקודה במרחב התלת ממדי מוגדר בדרך כלל על ידי מיקומה על שלושה צירים (קואורדינטות) שנהוג לקרוא להם ציר הרוחב, ציר האורך וציר הגובה. גם מיקומו ותנועתו של אדם יכולה להיות מתוארת באמצעות מערכת צירים כזאת. לצורך זה אפשר אמנם להשתמש במערכת הצירים הגיאוגרפית המקובלת (קווי אורך, רוחב וגובה גיאוגרפיים), אבל לכל אדם יש גם מערכת צירים אישית, שמתייחסת לנקודה שבה האדם נמצא ולכיוון שאליו פונים פניו בזמן מסוים. למערכת הצירים הזאת יש ביטוי בלשון העברית עוד בתקופת המקרא (ובוודאי גם בלשונות אחרות) גם אם לא קראו לה אז מערכת צירים. הנה הם הצירים האלה.

ימין ושמאל. בספר בראשית (כד מט) כתוב: וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי; וְאִם לֹא – הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל. ימין ושמאל הם שני חלקיו של ציר הרוחב שלי, שנקודת האמצע שלו היא המקום שבו אני נמצא. זהו ציר יחסי-אישי שמשתנה עם תזוזותיי. למשל, אם אסתובב סביב עצמי ב-180 מעלות, מה שהיה קודם מימיני יהיה עכשיו משמאלי, ולהיפך.

פנים ואחור. וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה פְנֵי הַמִּלְחָמָה אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר (דברי הימים א' יט י). הדברים שמלפנַיי והדברים שמאחורַיי נמצאים על ציר האורך האישי שלי, הציר שאני נמצא במרכזו. וכשאני מתקדם, דברים שהיו לפניי עוברים להיות מאחוריי.

למעלה ולמטה. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה; וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה (דברים כח מג). נקודת הגובה שבה אני נמצא מחלקת את קו הגובה שלי לשני חלקים – זה שמתחתיי וזה שמעליי. וכאשר אני עולה דברים שהיו מעליי עוברים להיות מתחתיי.

שלושת הצירים האלה משמשים גם כמטפורות לייצוג המרחב הנפשי והרוחני, הרעיוני והחברתי, שבו נמצא האדם. לדוגמה: הציר ימין-שמאל מייצג את המרחב החברתי-פוליטי; הציר פנים-אחור מייצג את העתיד והעבר, את הקדמה והמודרניות; וציר הגובה מייצג את הנשגב והשפל בסולם המוסר והצדק.

וכמו שהצירים המרחביים האישיים אינם מוחלטים, כך גם הצירים הנפשיים-רעיוניים של כל אדם תלויים במיקומו הנפשי ובכיווני מחשבותיו.

מודעות פרסומת

כלי עבודה חקלאיים במקרא

כלי עבודה חקלאיים במקרא

אילו כלי עבודה חקלאיים מוזכרים במקרא? מה אפשר ללמוד מתוך המקרא עצמו על הכלים האלה (ממה היו עשויים, למה שימשו)? מה אפשר ללמוד מהם על דרכי עבודת האדמה בתקופת המקרא?

למרות שהחקלאות הייתה העיסוק העיקרי בתקופת המקרא, המקרא אינו מזכיר הרבה כלי עבודה חקלאיים; אולי מפני שהיו רק מעטים כאלה. ואת הכלים שהוא מזכיר, הוא מזכיר מעט פעמים. זאת לעומת כלי מלחמה כמו חרב, קשת,  או חנית, שכל אחד מהם מוזכר במקרא עשרות פעמים.

הכלי העיקרי בתקופת המקרא (כמו גם בזמננו) להכנת הקרקע לזריעה היה בוודאי המחרשה. פעולת החריש מוזכרת במקרא כמה פעמים, בדרך כלל יחד עם הקציר. לדוגמה: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד כא). עם כל חשיבותו החקלאית של החריש, המחרשה עצמה מוזכרת במקרא רק במקום אחד, וגם שם בגלל היותה עשויה מברזל ולא במסגרת תיאור של פעולת חריש: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ (שמואל א' יג יט-כ).

מה אפשר ללמוד מהמקרא על המחרשה והחריש? ראשית שהמחרשה הייתה עשויה מברזל, כפי שזה  ברור מהסיפור שלעיל. דבר שני: חריש היה פעולה "כבדה" שדרשה מאמץ רב, ולכן המחרשה נגררה על ידי בהמות עבודה – שוורים או חמורים. עדות לכך היא האיסור "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב י). ומי שמכיר את האדמות הכבדות של פנים הארץ יודע עד כמה קשה עלול להיות החריש בהן.

כלי תחליפי למחרשה – למקומות ולסיטואציות שבהם אי אפשר להשתמש במחרשה –  הוא המעדר. המעדר והעידור מוזכרים במקרא כנראה רק פעמיים, שתיהן בישעיהו. פעם אחת: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר (ישעיהו ה ו); ומכאן שהעידור הוא פעולה חקלאית. ופעם שנייה: וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה (ישעיהו ז כה). את הפסוק האחרון פירש המלבי"ם ׁׁ(רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר, 1879-1809 ) כך: "ואם תשאל אם כן איפה ירעו הבהמות אחר שכל הארץ תהיה שמיר ושית? משיב, ההרים הגבוהים אשר אי אפשר לחרוש שם בכלי חרישה מרוב גובהם [תלילותם], רק במעדר וכלי חפירה יעדרון".

כלי אחר הוא האת. מהו  את בימינו אנחנו יודעים; אבל האם האת המקראי הוא אותו את של ימינו? לא ברור. אמנם האת המקראי גם הוא כלי עבודה חקלאי – דבר זה מובן למשל מהפסוק וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְְאִתִּים ַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת (ישעיהו ב ד), אבל מה היה שימושו? מילון העברית המקראית מסתפק בקביעה שאת הוא "כלי ברזל חד בעבודת האיכר". הגדרה עמומה למדי. אבל בעקבות סיפור המסופר במלכים ב' אפשר להציע משמעות מדויקת יותר. במלכים ב' פרק ו מסופר על בני הנביאים שירדו לירדן לכרות קורות, והנביא אלישע עמם. ואִתו של אחד האנשים האלה נשמט ונפל למים: וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם (מלכים ב' ו ה). ר' דוד אלטשולר (המאה ה-17; כתב פירוש למקרא שנקרא "מצודות") מפרש כך: "הקורה נפלה אל המים ועם הברזל, הוא הגרזן." כלומר על פי אלטשולר  את היא גרזן שכרתו בו את הקורות.

הקרדום הגרזן והמעצד המקראיים הם כלים לכריתת עצים או ענפים, כפי שברור מהפסוקים הבאים: כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים (ירמיהו מו כב).

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת (דברים כ יט). כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד (ירמיהו י ג). הגרזן שימש גם לחציבה: הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ (ישעיהו י טו).

הזורע המקראי נזקק כנראה רק לכלי אחד – משך הזרע, שהוא תרמיל הזרעים. הזורע הולך בשדה החרוש, נושא עליו את המשך, ותוך הליכתו, על פי קצב הליכתו, הוא לוקח חופן זרעים מתוך המשך ומפזר אותם בהינף יד לרוחב מסלולו. חופן אחרי חופן, הלוך וזָרוע. הפעולה הזאת מתוארת היטב, אם כי בחסכנות רבה, בפסוק "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע" (תהילים קכו ו). אופן הזריעה הזה התקיים אלפי שנים, עד שהגיעו לפני כמאה שנים הטרקטורים ומכונות הזריעה. אבל גם אחרי שאלה הגיעו עוד זרעו כך בחלקות קטנות ומבודדות שהיה קשה להגיע אליהן עם טרקטור. מניסיון אישי אני יכול להעיד שהמלאכה הזאת דורשת מיומנות רבה: ללכת הלוך וחזור בקווים ישרים ומקבילים; לזרוע את כמות הזרעים הנכונה; ולפזר את הכמות הזאת באופן אחיד על פני השטח.

כשהחיטה (או השעורה) הבשילה קצרו אותה, אִלמו את הקציר לאלומות, והביאו את האלומות לגורן; כמו שכתוב: בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהילים קכו ו). בגורן דשו את התבואה – הפרידו בין הגרעינים לבין הקש התבן והמוץ. המקרא מציין שני כלי קציר: חרמש ומגל. אבל הוא לא מתאר את צורת הכלים האלה (כמו שאינו מתאר את הכלים האחרים) ולא מסביר מה ההבדל ביניהם מבחינת השימוש בהם. בכל זאת יש במקרא סימנים שלפיהם אולי אפשר להציע הסבר.

החרמש מוזכר במקרא שתי פעמים, בשתיהן מצוין שהוא משמש לקציר הקמה. פעם אחת: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר (דברים טז ט). ופעם שנייה: וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ (דברים כג כו). קמה (מהשורש קוּם) היא התבואה העומדת זקופה. ככלל החיטה (כמו גם השעורה) עומדת זקופה עד הבשלתה המלאה; אבל לפעמים, בגלל סערה או גשם חזק באביב, החיטה רובצת – משתטחת על האדמה. אם נניח שהחרמש המקראי דומה לחרמש של זמננו, הרי שהיו אוחזים אותו בשתי הידיים ומניפים אותו מימין לשמאל הלוך וקצוֹר את החיטה העומדת. לעומת זאת את המגל תופסים ביד אחת, יד ימין; וביד שמאל אוחזים בתבואה הנקצרת: וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִירֹ (ירמיהו נ טז). כפי שאפשר להבין גם מהתיאורים שלעיל, קציר בחרמש יותר יעיל מקציר במגל; לכן כאשר היה אפשר לקצור בחרמש, כלומר כאשר התבואה עמדה זקופה, קצרו בחרמש. וכאשר החיטה רבצה קצרו (בלית ברירה) במגל.

המזמרה המקראית מוזכרת יחד עם כלים חקלאיים אחרים, למשל: כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים (יואל ד י). וגם כתוב וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת (ישעיהו יח ה). ואולי על בסיס האזכורים האלה באה  הגדרת המזמרה במילון לעברית מקראית: "כלי מעין סכין לזמור בו את הגפנים".

והיה גם קלשון, שמוזכר פעם אחת בלבד במסגרת הסיפור על ישראל שירדו ללטוש את הכלים החקלאיים שלהם אצל הפלישתים: וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים (שמואל א' יג כא). אבל מהדברים האלה בלבד אי אפשר לדעת מה הייתה צורתו ומה היו שימושיו של הקלשון המקראי.

על כלי הדייש לא נפרט כאן, רק נזכיר אותם: מורג, נפה, כברה, מזרה, רחת.

חומרי גלם במקרא

חומרי גלם במקרא

אוצר המילים של שפה משקף את המציאות כפי שהיא נחווית ונתפסת על ידי דוברי אותה שפה. כך גם אוצר המילים המקראי יכול לתת לנו תמונה נאמנה של החיים בתקופת המקרא. בדברים שלהלן אנחנו מנסים לסקור עניין אחד ספציפי: חומרי הגלם לבניין ולכלים שעמדו לרשות בני האדם בתקופת המקרא בארץ ישראל. המידע שהמקרא מספק על חומרים כאלה נמצא בעיקר בתיאוריהם של כמה פרויקטים גדולים של בנייה: מגדל בבל, תיבת נוח, ערי מצרים, המשכן, בית המקדש, חומת ירושלים. ככלל, פירוש המילים המקראיות הוא על פי מילון העברית המקראית, של מ.צ. קדרי.

נפרט את החומרים לפי סוגיהם:

אבן

אבן (רגילה). שימשה לבניין. בסיפור על בניית המגדל בבבל נאמר: וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר (בראשית יא ג). כלומר, האבן הייתה החומר הרגיל, ובוני המגדל השתמשו במקומה בלבנים. ובסיפורו של נחמיה על בניית חומת ירושלים נאמר: וְטוֹבִיָּה הָעַמֹּנִי אֶצְלוֹ; וַיֹּאמֶר: גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים, אִם ַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם (נחמיה ג לה).

אבן גזית – אבנים מסותתות גדולות. בסיפור בניית בית המקדש על ידי שלמה נאמר: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית (מלכים א' ה לא).

שיש, שנקראת גם שֵש – אבן לבנה קשה. שימשה בעיקר לריצוף: וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב (דברי הימים א' כט ב).

בהט. אבן יקרה ששימשה כנראה לריצוף, כמו בארמונו של אחשוורוש: עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ (אסתר א ו).

 

עץ

ארז. עץ משובח לבנייה.: וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ (מל' א'  ה כד).

ברוש. שימש לבנייה ולנגרות בנייה; למשל בבית המקדש הראשון: וּשְׁתֵּי דַלְתוֹת עֲצֵי בְרוֹשִׁים (מל' א' ו  לד).

עצי שמן. שימשו לנגרות בנייה, כמו בבית המקדש: וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵישֶׁמֶן (מלכים א' ו לב).

עצי שטים. שימשו כנראה בעיקר לעשיית רהיטים; למשל עבור המשכן: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים (שמות כה י). וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים (שמות כה כג).

גופר. מופיע במקרא פעם אחת בלבד, בסיפור המבול:  עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר (בראשית ו יד).

 

 

 

 

מתכות

ברזל. שימש כנראה בעיקר לכלים, למשל גרזנים או כלי עיבוד שונים: וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ (מל' א' ו ז).

נחושת. שימשה בעיקר להכנת כלים שונים – כלי מלחמה, בישול, נגינה, כלים למשכן: וְעָשִׂיתָ  סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת (שמות כז ג). וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו (שמואל א' יז ו). וגם עמודים: וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת  (מל' א' ז  טו).

זהב. שימש בעיקר לכלים, לציפוי ולקישוטים: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר (שמות כה לא). וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב (שמות כה יא).

כסף. שימש לכלים ולאביזרים שונים, בפרט לכאלה ששימשו לעבודות הקודש במשכן: וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה (שמות כו יט).

עופרת. שימשה כנראה להכנת כלים שונים: בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד, בַּצּוּר יֵחָצְבוּן  (איוב יט כד).

פלדות – ברזל: מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם, אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים, בְּאֵש פְּלָדֹת הָרֶכֶב בְּיוֹם הֲכִינוֹ (נחום ב ד).

בדיל: וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל  (זכריה ד י).

 

חומרים לכלים וללבנים

חומר – אדמה ליצירת כלי חרס: הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל (ירמיהו יח ו). וגם לחיבור בין לבנים: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א יד).

טיט –חומר מעורב במים; בוץ. שמש כחומר ליצירת כלים. וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט (ישעיהו מא כה).

חֵמר: וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר (בראשית יא ג).

תבן – קש קצוץ. שימש כמאכל לבהמות, וגם כחומר גלם לעשיית לבנים: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים (שמות ה ז).

זכוכית – חומר מותך ששימש לתכשיטים וכלים: לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית (איוב כח יז).

חומרי איטום

חֵמָר – אספלט. כמו בסיפור על משה: וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת  (שמות ב ג).

זפת – חומר שמופרש מעצים ושימש כנראה לאיטום (שמות ב ג).

 כופר. כנראה חומר איטום, כמו בסיפור המבול: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר (בראשית ו יד).

 

ספר דברי הימים מביא את דבריו של דוד לעם כאשר הוא מודיע ששלמה הוא שימלוך תחתיו והוא שיבנה את בית המקדש. ודוד אומר לעם על החומרים שהוא (דוד) קיבץ לבניית בית המקדש: וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהַי: הַזָּהָב לַזָּהָב, וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף, וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת, הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל, וְהָעֵצִים לָעֵצִים; אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה, וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב (דברי הימים א' כט ב).

עושים חשבון

1280-curiosity-in-education
Everett Collection, אילוסטרציה.

בבית הספר היסודי (שפעם קראו לו "עממי"), לפני שהתחלנו ללמוד אלגברה וגיאומטריה, למדנו חשבון. החשבון שלמדנו היה בעצם אריתמטיקה. חשבון הוא מילה ותיקה בלשון העברית, אבל משמעותה כאריתמטיקה נוספה לה רק בעת החדשה. במקרא המילה  חשבון מופיעה רק שלוש פעמים (אנחנו לא מונים בחשבון הזה את המילה  חשבון כאשר היא משמשת כשמה של העיר חשבון), שלושתן בקהלת; ומובנה שם הוא עיון, חישוב. דוגמה: סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן (קהלת ז כה). בתקופה התלמודית קיבלה המילה  חשבון משמעות שקיימת גם בזמננו – חישוב מספרים, כספים, כמויות וכדומה.

בתקופת המקרא ובתקופת התלמודים אמנם חישבו חישובים שונים, אבל הלשון עדיין לא כללה את שמות ארבע פעולות החשבון – המילים  חיבור, חיסור, כפל, חילוק נוספו ללשון רק בימי הביניים. גם המילה  שבר, במשמעות של חלק ממספר שלם, נוספה רק בימי הביניים. עם זאת כבר במקרא, מופיעים שברים ספציפיים, אם כי רק מהצורה הפשוטה "אחד חלקי …." (למשל, לא מופיע שבר כמו "שלושה רבעים" או "שתי חמישיות"). הנה כמה דוגמאות:

חצי. עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ; וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד (שמות לו כא).

רבע. הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ (שמואל א' ט ח).

שישית. זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ  שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים (יחזקאל מה יג).

דבר דומה קיים גם בנוגע למושג  כפל. כאמור, כפל כפעולה אריתמטית נכנס ללשון רק בימי הביניים, אבל הכפלות ספציפיות מופיעות כבר במקרא, בעיקר הכפלות של אירועים. הנה כמה דוגמאות.

הכפלה בשתיים – כפלים. כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ (ישעיהו מ ב).

הכפלה בשלוש. וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. (מלכים א' יח לד). וכך גם שבע פעמים (ויקרא כה ח); עשר פעמים (נחמיה ד ו); מאה פעמים (דברי הימים א' כא ג); אלף פעמים (דברים א יא). השימוש במילה פעם במשמעות של כפל קיימת למעשה גם בלשון זמננו, למשל כאשר אומרים "שלוש פעמים שבע הם עשרים ואחת."

מילה אחרת שמשמעותה קרובה לכפל היא  פי. למשל: "לכנס האחרון באו פי שלושה מאשר לקודם". המילה  פי במשמעות הזאת מופיעה כבר במקרא, אם כי כנראה רק בצירוף עם  שניים: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לו (דברים כא יז). במילונים שבהם חיפשתי, המילה  פי (במשמעות של כפל) מופיע במסגרת הערך הלשוני פֶּה, אבל לא ברור איך ומהיכן צמחה המשמעות הזאת של  פי. אולי המילים  על פי, לפי,  כפי יכולות לשמש כמתווכות משמעות בין פֶּה ל-פִּי, אבל העניין אינו מובן מאליו.

ממילים לסְפרות

ענייננו בעיון הזה הוא אופני ביטוי המספרים בלשון העברית (הכתובה) לתקופותיה. לפני שניגש לעניין הזה הבה נבהיר את משמעותם של שני מונחים יסודיים – מספרים ו סְִפרות. מספר (כלשהו) הוא מושג המייצג כמות או סכום של דברים. למשל שבעה ימים; תרי"ג מצוות;  35,000 שקלים. סְפרות הן עשרת הסימנים (0, 1, 2, … 9) שבאמצעותם מבטאים מספרים. שני המונחים האלה קשורים אחד לשני אבל בשום פנים אינם זהים: ספרות כשלעצמן אינן מספרים (למשל הספרה 9 במספר 19 אינה מספר); ומצד שני מספר אפשר לבטא לא רק באמצעות ספרות (למשל שבעה ימים).

בעיניו של אדם בן זמננו הספרות הן מרכיב לשוני בסיסי שאי אפשר בלעדיו; אבל לא תמיד היה כך. הספרות הופיעו זמן רב אחרי שהשפות הטבעיות כללו כבר את מושגי המספרים. הן הומצאו בהודו, כנראה לפני כאלפיים שנים. באמצע האלף הראשון הן הגיעו אל הערבים, ובתחילת האלף השני החלו לחלחל לאירופה. ורק במאות ה-15 וה-16 תפסו את המקום שבו הן נמצאות היום. [מידע תמציתי וממצה על העניין הזה אפשר למצוא בגרסה האנגלית של ויקיפדיה, בערך History of the Hindu-Arabic numeral system].

de-vinci-a-hand
De VInci, Hand Proportions Study.

ייצוג המספרים באמצעות ספרות הוא שיטה יעילה וחסכונית: כל מספר מבוטא באמצעות רצף מסוים של ספרות; ערכו (המספרי) של רצף כלשהו הוא סך ערכי הספרות המרכיבות אותו; וערכה של כל ספרה נקבע על ידי הערך המוחלט שלה ועל ידי מיקומה ברצף. הספרה הימנית מייצגת יחידות, השנייה מימין – עשרות; השלישית – מאות; וכך הלאה. לדוגמה, ערכו של הרצף 365 הוא חמש יחידות ועוד שש עשרות ועוד שלוש מאות; וביחד – שלוש מאות שישים וחמש.

בטרם התקבלו הספרות כשיטה אוניברסלית, שפות שונות פיתחו אמצעים לשוניים שונים לייצוג מספרים (למשל המספרים הרומיים). איך ביטאה הלשון העברית (הכתובה) בתקופותיה השונות את המספרים? בראשית היו המילים – המקרא גדוש במספרים וכולם מבוטאים על ידי מילים. לדוגמה: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים (בראשית כג א). ביטוי כזה נראה היום מסורבל, אבל זה מה שהלשון של אותם ימים יכלה להציע. בתקופת התלמודים חלה בעניין זה התפתחות משמעותית: כל אחת מאותיות האל"ף-בי"ת קיבלה, בנוסף לתפקידה כמייצגת עיצור או תנועה, גם ערך מספרי. א=1, ב=2, כ=20, ק=100, וכן כל אות ואות. וכך במקום לבטא מספר במילים, אפשר לציין אותו על ידי אותיות (חסכון ניכר). לדוגמה: במקום "ארבע אַמות" – "ד' אמות". המנגנון הזה, שנקרא גימַטריה, נזכר כבר במשנה, ואחר כך פעמים רבות בתלמוד. באותה תקופה הגימטריה שימשה בעיקר כאמצעי פרשנות – בדרך כלל פרשנות משתעשעת – אבל גם התחילה לשמש כאמצעי לייצוג מספרים, כמו שרואים בדוגמה הבאה (תלמוד הבבלי סדר מועד מסכת עירובין דף סה, א גמרא): "אמר ר' חייא, כל המתיישב ביֵינו יש בו דעת ע' [=שבעים] זקנים. יין ניתן ב-ע' אותיות וסוד ניתן ב-ע' אותיות. נכנס יין יצא סוד". כלומר: גם יין וגם סוד ערכם בגימטריה שבעים, ואכן כשאדם שותה יין יוצאים סודותיו.

יותר מאוחר, כנראה רק בימי הביניים, כותבי עברית החלו לבטא מספרים באופן שיטתי על ידי מספרים גימַטריים, כלומר על ידי מילים שערכן בגימטריה הוא המספר שאותו רוצים לציין. ניקח כדוגמה את המספר 613. כבר בתלמוד כתוב שיש 613 מצוות שניתנו מן התורה. המספר הזה כתוב שם במילים, כפי שמספרים כתובים במקרא. למשל: "דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה; שלש מאות וששים וחמש לאוין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה [מצוות] עשֵה כנגד איבריו של אדם" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת מכות, דף כג, ב גמרא). כמה מאות שנים אחר כך, אצל רש"י, במקום המספר המילולי מופיע מספר גימַטרי –  תרי"ג [=613]. וכך הוא מופיע: בבראשית (פרקק לב פסוק ה') כתוב כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. ורש"יי מפרש: " גרתי בגימטריא תרי"ג; כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי". שימו לבב שאותיותיהם של המספרים הגימטריים מסודרות על פי סדר ערכן – מהגבוה אל הנמוך. לדוגמה: רמ"ח –– 200, 40, 8; שס"ה – 300, 60, 5. ובעניין זה יש דמיון מסוים בין השיטה הגימטרית לבין השיטה ההודו-ערבית.

למרות ששיטת הספרות נהוגה כבר כמה מאות שנים, ולמרות חסכנותה בסימנים,  היא עדיין לא דחקה כליל את השיטות הקודמות. עדיין כאשר מציינים מספר בתוך טקסט עברי, במקרים רבים מציינים אותו במילים; לדוגמה: שישה ימים (ולא 6 ימים); עשרים ושניים בתים (ולא  22). ועדיין משתמשים במספרים גימטריים לעניינים שונים; כמו מניין השנים על פי הלוח העברי (למשל,  ה' תש"ח = 5708 לבריאתת העולם); או ציון יום בתוך החודש (ט"ו בשבט, כ"ט בנובמבר); או מספרי פרקים ופסוקים; ולפעמיםם אפילו לסתם מספרים (כ"ג יורדי הסירה). עם זאת יש עניינים שעבורם הלשון העברית (וכנראה גם רוב האחרות) משתמשת, כמעט ככלל בל יֵעבר, במספרים ספרתיים. לדוגמה: ציון שנה על פי הלוח הכללי (מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-1914); ייצוג מספרים גדולים (מחירה של מכונת הכביסה הזו 2,350 שקלים); ביטוי מספר עם שבר עשרוני (אינץ' אחד הוא 2.54 סנטימטרים).

גם אותיות הן אובייקטים במציאות

אותיות האל"ף-בי"ת של הלשון העברית (ושל לשונות אלפא-ביתיות אחרות) הן אובייקטים במציאות; וכמו כל האובייקטים שאנחנו מודעים להם, גם הן מיוצגות בלשון. השם הכללי שלהן הוא  אות, ולכל אחת יש שם משלה – אל"ף, נו"ן, שי"ן וכדומה. לכל אות יש גם מאפיינים ספציפיים שמבדילים אותה מאותיות אחרות: ההגִייה שלה; הצורה הגרפית; מיקומה בסדר האותיות (אל"ף ראשונה, בי"ת שנייה וכו'); הערך המספרי (א=1, ב=2, מ=40, ר=200 וכד'). אולי נראה שכל  הדברים האלה היו בלשון מראשיתה – עוד בתקופת המקרא – אבל לא כך הדבר. אין במקרא שום מילה שמסמנת, כשם כללי, את אותיות האל"ף-בי"ת. המילה  אות אמנם מופיעה במקרא, אבל במשמעות של סימן (כולל סימנים שנותן אלוהים). למשל: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם (שמות יב יג). וגם שמותיהן הפרטיים של האותיות לא מופיעים במקרא – לא  אל"ף, לא  בי"ת, לא  גימ"ל, לא שום אות אחרת. גם המילה  אות במשמעות של אות מהאל"ף-בי"ת וגם שמותיהן הפרטיים של האותיות נוספו ללשון רק בתקופת התלמודים; אז גם נקבע ערכן המספרי של כל אות והחל העיסוק בגימטריה. אפילו השימוש באתיות לספרור הפרקים –  פרק א', פרק ב' וכדומה – לא היה חלק מהמקרא בעת שנחתם וקוּדש; הספרור הזה נקבע רק בימי הביניים במסגרת חלוקת המקרא לפרקים, חלוקה שנעשתה על ידי חוקרים ואנשי דת נוצרים ובמשך הזמן התקבלה גם על ידי היהודים. [מידע מפורט על העניינים האלה אפשר למצוא בערך  "חלוקה לפרקים בתנ"ך" בויקיפדיה].

APIndex366-MikeWilks-TheUltimateAlphabet-T_je
Mike Wilks – The Ultimate Alphabet

אחד המקומות הראשונים, אולי אפילו הראשון, שמציין במפורש את עובדת מציאותן של עשרים ושתיים אותיות בלשון הוא "ספר יצירה". הספר הזה כתוב בעברית ועוסק במיסטיקה וסודות הקשורים לבריאת העולם וליסודות שמהם העולם נברא. לא ידוע מי כתב אותו וגם לא מתי בדיוק נכתב. יש מומחים שסבורים שהוא נכתב במאה הראשונה לספירה, ויש שנוקבים במועדים מאוחרים יותר, אפילו עד המאה השישית. על פי ספר היצירה אלוהים ברא את העולם בשלושים ושתיים "נתיבות פליאות חכמה" –  "עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד".

בכל זאת יש במקרא דבר שמצביע על מוּדעות לאותיות עצמן, והדבר הזה הוא האקרוסטיכונים. אקרוסטיכון (מילה יוונית) הוא מתכונת טקסט שבה האותיות הראשונות של כל פסוק או משפט או שורה יוצרות צירוף אותיות מסוים. למשל שמו של כותב הטקסט, או שמו של הנפטר על גבי מצבה. האקרוסטיכונים המקראיים הם של סדר האתיות. למשל פרק א' של איכה כתוב כך:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה  …..

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ …

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה … .

וכך הלאה עד הפסוק האחרון, המתחיל באות  ת'

תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ ….

מתוך האקרוסטיכון הזה (והאקרוסטיכונים המקראיים האחרים) ברור שהסדר המילוני של האותיות היה קבוע וידוע כבר בתקופת המקרא (לפחות בתקופת הספרים המאוחרים כמו תהילים, איכה ומשלי).

אקרוסטיכונים מקראיים נמצאים בתהילים, פרקים כה, לד, לז, קמה, ו-קיט; באיכה, פרקים א – ד; במשלי פרק לא מפסוק י והלאה (אשת חיל מי ימצא….).

מתי ואיך באו הצבעים ללשון

רוב שמות הצבע הקיימים היום בלשון העברית לא היו קיימים בתקופת המקרא – הם נוצרו ונוספו ללשון בתקופות מאוחרות יותר. כך  כחול ו ירוק; כך  סגול ו ורוד; וכך רוב יתר הצבעים. הדבר הזה מלמד שתפיסת הצבע כמושג כללי לא הייתה קיימת בתקופתה המוקדמת של הלשון. אם כך, מתי ואיך באו ללשון הצבעים השונים? כתשובה לשאלות האלה אנחנו מציעים את המודל הסכמטי הבא:

  1. בראשית ימי השפה – בתקופת המקרא – לא היו בלשון שמות צבע.
  2. בעת כלשהי דוברי השפה הגיעו לתובנה שמֵעבר לתכונת הצבע של כל עצם בפני עצמו יש גם מושג כללי של צבע, שהוא הצבע המשותף לכל העצמים הקונקרטיים שניחנו באותה תכונת צבע. לכל העצמים הירוקים יש צבע משותף אחד; לכל הדברים האדומים יש צבע משותף שני; וכך עוד צבעים משותפים.
  3. לאחר שהגיעו לתובנה הזאת, דוברי הלשון נזקקו למילים שתייצגנה את הצבעים המשותפים האלה.
  4. עבור כל צבע משותף מצאו דוברי השפה עצם (כללי) מסוים, שהצבע הנדון הוא תכונה קבועה ומייצגת שלו; ומתוך שם העצם הזה נגזר שם הצבע.

ברור שתהליכי היווצרות המושגים והשמות של עולם הצבעים היו הרבה יותר מורכבים מהמודל המוצע לעיל, בכל זאת נראה שיש בכוחו של המודל הזה לענות, ולו רק באופן סכמטי, על השאלה איך ומתי נוצרו שמות הצבJoan Miroים.

89845
Joan Miro

נדגים את המודל הזה באמצעות כמה צבעים.

ירוק. המילה  ירוק במשמעות של צבע (כמו למשל בביטוי "עץ ירוק") לא נמצאת בלשון המקרא – היא נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. אפשר לשער שכאשר נוצר צורך במילה שתייצג את הצבע הירוק, פנו דוברי הלשון אל המילים המקראיות  יֶרֶק (דשא, עשב)  יָרָק (פרי האדמה) ו ירוק (צמח מרעה), כדי לגזור מהן את שם הצבע  ירוק.

כחול.  גם המילה  כחול במשמעות של צבע נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. עם זאת, במקרא מופיע הפועל  כחל (בבניין קל): וְהִנֵּה בָאוּ לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי (יחזקאל כג מ). על פי מילון העברית המקראית (של מ.צ. קדרי), משמעותו של הפועל הזה היא לשים חומר מסוים על העיניים לשם נוי. כנראה שצבעו של אותו החומר היה כחול, ולכן הצבע הכחול נקרא בשמו.

צהוב. בשני מקומות בלבד מופיעה במקרא מילה הגזורה מהשורש צה"ב. פעם אחת במשמעות של שם הצבע: וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק (ויקרא יג ל); ופעם אחרת בצורה של פועל: וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב. ועל פי קדרי צהוב במקומות האלה משמעותו "כצבע הזהב". כלומר שם הצבע  צהוב גזור משמו של החומר הנקרא זהב.

תכלת. במקרא  תכלת אינה שמו של צבע אלא של חומר. וכך אומר מילון אבן שושן על המילה  תכלת במקרא: "חומר בצבע סגול שהופק מהפרשת בלוטה של חלזון הארגמן, שהיה משמש לצביעת פתילי הציצית." ורק בעת החדשה קיבלה המילה  תכלת את משמעותה כצבע כחול בהיר.

בעקבות הדוגמאות שלעיל אפשר לשער השערות על מקורם של שמות צבעים נוספים; למשל: אדום – דם, אדמה; חום – חָם; ורוד – וֶרֶד; אפור – אֵפֶר.