מגבלותיה של השפה המילולית

האם יש דברים במציאות האובייקטיבית, דברים שמוכרים לכל בני האדם (או לפחות לרובם), שאי אפשר לתארם במילים?

ריצ'רד פיינמן, חתן פרס נובל לפיזיקה, מספר באחד מספריו על שיחה שהתנהלה בינו לבין חבר שלו – שניהם היו אז בני שתים עשרה או שלוש עשרה. "מהי בעצם מחשבה" שאל החבר. "מחשבה היא כאילו שאתה מדבר אל עצמך", ענה פיינמן. "יפה מאוד", אמר החבר. "אתה בטח יודע מה זה גל ארכובה, הציר המקושקש הזה שנמצא במנוע של מכונית, שהבוכנות מסובבות אותו. אתה בטח יכול לחשוב אותו, אבל נראה אותך מתאר אותו במילים, בדיבור".

מה שפיינמן בעצם אומר בסיפור הזה הוא לא רק שיש מחשבות לא מילוליות, אלא שיש דברים שקשה מאוד, ואולי אפילו אי אפשר, לתארם במילים. ואכן מחשבה בעניין הזה מגלה שיש הרבה דברים כאלה. הנה כמה מהם.

– כמעט כל ילד בן שש או שבע כבר יודע איך קושרים שרוכי נעליים. כנראה שזו פעולה די פשוטה. אבל תיאור הפעולה הזאת במילים הוא משימה בלתי אפשרית. קושי דומה קיים גם אם נרצה לתאר במילים מה בדיוק אנחנו עושים כאשר אנחנו שוחים בסגנון חזה (או גב, או חתירה), או לשים בצק, או מקפלים סדין. מחשבה על  העניין הזה מגלה שמרבית התנועות והפעולות שאנחנו מבצעים בגופנו, גם אלו שנראות פשוטות ומובנות מאליהן, הן למעשה תנועות מורכבות, בעלות ארבעה, חמישה או שישה כיווני תנועה, המתרחשות במרחב התלת ממדי [חישבו למשל עד כמה מורכבת צריכה להיות פעולתה של יד רובוטית כדי שתוכל לחקות תנועות של יד אנושית]. ונראה שהשפה המילולית אינה מצוידת לתיאור מפורט ומדויק של תנועות כאלה.

3781438_orig
Transverse Line – Wassily Kandinsky, 1923

– האם תוכלו לתאר במילים מה אתם מרגישים כאשר אתם רואים צבע אדום? אנחנו יודעים שתחושת האדום נגרמת על ידי קרינה אלקטרומגנטית באורך גל של כ-700 ננומטרים. אבל ההסבר הזה לתופעת האור והצבעים, שהתגלה רק במאה ה-19, לא מסייע לנו לתאר את התחושה שלנו כאשר אנחנו רואים צבע אדום. או כחול, או צהוב, או ירוק. קושי דומה קיים גם לגבי תחושות מסוגים אחרים; למשל ריחות או קולות. אמנם אין לנו בעיה לציין במילים ריחות מוכרים – אנחנו אומרים למשל  "ריח של שריפה עמד באוויר",  או "ניחוח הקפה התפשט בחדר" – אבל אם אנחנו נתקלים בריח לא מוכר, לא מקוטלג, קשה לנו לתאר אותו במילים. ולגבי קולות: האם תוכלו לומר מה בדיוק אתם שומעים כאשר אתם שומעים משק כנפי ציפורים, או שאון גלי ים, או טרטור מכסחת דשא – קולות שאין להם צלילים מובחנים, אין להם קצב,  ואין להם גוון מוגדר.

הדוגמאות שהבאנו – מתחומי הצבע, הריח והקול – מציינות תופעות חושיות שאי אפשר לפרק אותן לגורמים ואי אפשר לעשות להן רדוקציה למושגים יסודיים יותר; ואולי זאת הסיבה שקשה מאוד לתאר אותן במילים.

– אין כל דרך מעשית להורות באמצעות מילים בלבד למנגן בפסנתר איך לנגן יצירה זו או אחרת. אפשר אמנם לומר "חזק", "חלש", "מהר" וכדומה, אבל אלו צלילים לנגן ובאיזה משך – את אלה אפשר להורות רק באמצעות הדגמה או תווי נגינה. לתווי הנגינה, שהם למעשה שפת המוזיקה, יש גם יכולת לתאר התרחשויות סימולטניות;  כלומר לציין במקביל מספר צלילים שצריכים להישמע ביחד (למשל אקורד), או כמה מנגינות המתנגנות בו-זמנית. זאת לעומת השפה המילולית שיכולה לציין דברים רק זה אחרי זה.

– עצמים בעלי צורה מורכבת במרחב תלת-ממדי, או אף הדו-ממדי, קשה לתאר במילים באופן שהתיאור יהיה גם מדויק וגם בהיר; וכבר נתנו כדוגמה את גל הארכובה. עצמים אחרים כאלה הם למשל פסלים מופשטים בעלי צורות מורכבות; בניינים לא רגולריים (דוגמה קיצונית למבנים כאלה היא מוזיאון גוגנהיים בבילבאו); סרטוטים הנדסיים או ארכיטקטוניים.

מודעות פרסומת

שבחי העמימות

הלשון מבקשת לדייק. למצוא את המילים הנכונות; לתאר בדיוק את האובייקטים והסיטואציות שבמציאות; לייצג נאמנה את רעיונותיו של הדובר. האם לא כך? ובכן, לא תמיד. לפעמים אי דיוק, עמעום פרטים, ריבוי משמעויות, ביטויים סתומים, השאלות מתחומים זרים – לפעמים דווקא אלה מיטיבים לשרת את הלשון ואת הדובר. הנה כמה דוגמאות.

נסתכל על ההיגד הבא: "הירושלמים סובלים לעיתים קרובות בגלל אירועים רשמיים שמפריעים לחיים הסדירים שלהם". ההיגד עצמו ברור, אבל כאשר בוחנים אותו בקפידה מתברר שכמעט כל המרכיבים שלו עמומים – משמעותם אינה חדה. "הירושלמים" – למי בדיוק הכוונה כאן? לכל אלה שכתובתם במרשם האוכלוסין היא בירושלים?  האם זה כולל את תושבי מזרח ירושלים? וגם סטודנטים שנמצאים בעיר רק יומיים או שלושה בשבוע?  "לעיתים קרובות" – פעם בחודש? פעם בשבוע?  "מפריעים לחיים הסדירים שלהם" – משתקים את הלימודים בבתי הספר? את חיי הכלכלה והמסחר? את התנועה במרכז העיר? אכן יש בהיגד הזה עמימות, אבל אם הדובר היה מדייק ומפרט היינו מקבלים, ללא כל צורך, משפט ארוך, מסורבל ומגוחך. העמימות מאפשרת כאן קיצור, יעילות ופשטות.

the-lovers-1928(1).jpg!Large
.The Lovers, Rene Magritte

בשיר "פגישה לאין קץ" של נתן אלתרמן מופיעה השורה "ברחובות ברזל ריקים וארוכים". המשמעות של השורה הזאת סתומה ואפילו מופרכת לכאורה. למשל, מהם בדיוק "רחובות ברזל"? ברור שהעמימות הזאת מכוונת. לא מסר בהיר מועבר כאן אלא תחושה עמומה של קשיות, חומרה, בדידות. ידועה האמרה "מיטב השיר כזבו" –  אי הדיוק יוצר פואטיקה.

אברהם מבקש לקנות מעפרון החתי את מערת המכפלה כדי לקבור בה את שרה. והוא מבקש מעפרון לנקוב את מחירה. עפרון מסרב (לכאורה) לקבל כסף מאברהם ומציע את המערה ללא תשלום; וכך הוא אומר לאברהם: אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא; וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר (בראשית כג טו). דברי עפרון עמומים – האם הוא אכן מסרב לקבל תשלום עבור המערה, או שהוא למעשה נוקב במחירה? עמימות כמרכיב של משא ומתן.

לאחר תום הפגישה בין שני המנהיגים נמסרה לתקשורת ההודעה הבאה: "בפגישה שררה אווירה חיובית. הוחלפו דעות בקשר לעניינים שונים שנוגעים לשתי המדינות; וסוכם לקיים קשרים גם בעתיד". מה אנחנו לומדים מהדברים האלה? ממש כלום; עמימות טוטאלית. כל אחד יכול להבין מתוך הדברים האלה מה שהוא רוצה. עמימות בשירות הדיפלומטיה.

בסיור קצר במדורי ספורט מצאתי את הכותרות הבאות: "את הריצה הזאת אי אפשר להפסיק"; "לחזור למילנו בסטייל"; "המספריים של אשדוד עדיין במגירה"; "בני הרצליה לא מוותרת על מותחן אחרון". הכותרות האלה עמומות במכוון. העמימות כאן באה לייצר סקרנות ולשעשע. עמימות למען הבידור.

עמדתו של הדובר

נסתכל על תמונה כלשהי שיש בה שלושה גורמים:

  1. סיטואציה זו או אחרת ששייכת לעולם המציאות (בין שהסיטואציה הזאת התרחשה או מתרחשת בפועל ובין שהיא עשויה להתרחש או מדומיינת).
  2. היגד שמתאר את הסיטואציה, והוא שייך לעולם הלשון.
  3. דובר שאומר (או כותב) את ההיגד.

    2006AV1937
    Queen Elizabeth Viewing the Performance of the Merry Wives of Windsor at the Globe Theater, By David Scott.

בתמונה כזאת לדובר יש פריבילגיה: הוא יכול לצרף להיגד את עמדתו אודות היחסים שבין גורמי התמונה – אודות היחס שבין ההיגד למציאות, אודות היחס שבין הדובר למציאות, ואודות היחס שבין הדובר להיגד. לדוגמה, נסתכל על ההיגד "רחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה". ההיגד הזה מתאר סיטואציה מסוימת (רחל תלמד …), והדובר יכול לצרף את עמדתו-הערכתו; למשל: "קרוב לוודאי שרחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה"; או "רציתי שרחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה".

הדברים האמורים למעלה קשורים למושג המוׂדאליוּת (modality). מודאליות (על פי מילון אבן שושן) היא העמדה הסובייקטיבית של הדובר כלפי הנאמר בהיגד. הבלשנים מבחינים בין שני סוגים של מודאליות. האחד הוא מודאליות אפיסטמית, שעוסקת (על פי הגדרה של  Wikipedia בתרגום חופשי שלי) "בשיפוט, או ברמת הביטחון, או באמונה שיש לדובר ביחס לאמיתותה של אמירה כלשהי". כלומר, עניינה של מודאליות זו הוא היחס שבין ההיגד למציאות. ביטויים אופייניים למודאליות אפיסטמית הם, למשל: "ברור ש..";  "קרוב לוודאי ש..";  "יש ספק אם..";  "אין זה נכון ש.." מודאליות מסוג שני, שנקראת דֵיאונטית, עוסקת ביחס שבין הדובר למציאות. היא מציינת מהו מצב העניינים הרצוי מבחינתו של הדובר לפי נורמות מסוימות שלו, ציפיותיו, רצונותיו, וכד'. מבע שכולל מודאליות דיאונטית עשוי להיות גם ביצועי, כלומר כזה שמטרתו ביצוע פעולה (על ידי הדובר או על ידי אחרים) שתשנה את מצב העניינים על פי הרצוי לדובר. ביטויים אופייניים לסוג זה של מודאליות הם, למשל:  "אני רוצה ש.."; "אני מקווה ש.."; "אני מתנגד ל…"; "אני מבקש ש…" .

היחס השלישי, זה שבין הדובר להיגד (לא למציאות המתוארת בהיגד אלא להיגד כהיגד) אינו כלול בדרך כלל במושג המודאליות; אולם (על פי עניות דעתי) ראוי לציינו במסגרת דיון זה. היחס הזה כולל עניינים כמו אלה:

מקור ההיגד. איך נודע לדובר על הסיטואציה המתוארת בהיגד. לדוגמה: "נודע לי ש..";  "קראתי בעיתון ש…"; "ראיתי ש…"; "יש שמועה ש.." .

יעד ההיגד. למי או איך הדובר העביר את המידע הכלול בהיגד. לדוגמה: "סיפרתי לכולם ש…"; מחר אודיע ש..".

החזקת המידע. האופן שבו המידע הכלול בהיגד שמור אצל הדובר. לדוגמה: "אני זוכר";  "ידוע לי".

מעשה ההיגד. יחסו של הדובר לעצם מעשה ההיגד. לדוגמה: "מיותר לומר ש.."; "חשוב לדעת ש…";  "אל תספר ש.. ".

הנה עסקנו שוב בשילוש הקלאסי: מציאות (סיטואציה); אדם (דובר); לשון (היגד).

 

משמעויות שאינן נאמנות למקור

מקומות ואירועים קונקרטיים עשויים להעשיר את הלשון בביטויים ומושגים כלליים ומופשטים. הנה דוגמה: הרוביקון הוא נהר בצפון איטליה, ויוליוס קיסר חצה אותו בדרכו לכבוש את רומא בשנת 49 לפני הספירה. ואחרי שחצה אותו כבר לא היה יכול לחזור בו. בעקבות אותו אירוע התקבע המושג  "חצה את הרוביקון", שמשמעותו נקיטת צעד שאין ממנו חזרה. דוגמאות נוספות לביטויים כאלה הן  "הליכה לקנוסה" (כניעה ללחצים ומחילה על הכבוד),  "עד שיצא עשן לבן" (עד שתיפול הכרעה), "ניצחון פירוס" (עוד ניצחון כזה ואבדנו),  "החלטה בן-גוריונית" (החלטה גורלית אמיצה). ויש עוד הרבה.

גם אירועים ומקומות מקראיים מהווים מקור למושגים מהסוג הזה; למשל  מגדל בבל. בספר בראשית מסופר: וַיֹּאמְרוּ [בני האדם] הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם […] וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (בראשית יא, פסוקים ד, ח, ט). על בסיס האירוע הזה נוצר המושג  "מגדל בבל", המציין מקום (או ארגון) שיש בו קבוצות רבות ושונות שלא מתַקשרות האחת עם האחרות ולא מסוגלות לפעול ביחד. מושגים וביטויים אחרים כאלה שמקורם במקרא הם למשל "גן עדן", "סדום ועמורה", "כבשת הרש", "בשורת איוב". עד כאן הכול בהיר ובריר; אלא שיש גם ביטויים  שאמנם נשענים על מקור מקראי – אירוע או מקום – אבל משמעותם אינה נאמנה למקור הזה, ולפעמים אפילו מנוגדת לו. הנה כמה ביטויים כאלה.

CIS:E.372-2006
.1493-1494 ,Julius Caesar crossing of the Rubicon, Granacci

אות קין. אחרי שקין הרג את הבל אחיו ואחרי שה' גזר עליו להיות נע ונד בארץ, קין הביע בפני ה' את החשש שכל מוצאו יהרוג אותו. וה' הבטיח לקין הגנה: וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם; וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ (בראשית ד טו). עם הזמן אות קין המקראי, שנועד להגן על קין, הפך למושג, אולם במשמעות מנוגדת – אות קלון.

עמק שָוֵה. עמק שוה נמצא בסביבות ירושלים. וכך כתוב במקרא: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ [לקראת אברהם] אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ (בראשית יד יז). אבל בלשון זמננו נוספה  ל-שוה ה"א הידיעה, והתקבל מושג – "עמק השווה" – שמובנו פשרה והסכם. למשל: "אחרי משא ומתן מייגע שני הצדדים הגיעו לעמק השווה".

עמק הבכא. עמק הבכא נזכר במקרא פעם אחת: עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת (תהילים פד ז). על פי "מילון העברית המקראית" של מ.צ. קדרי, עמק הבכא הוא מעלה גיא בן הינום, צפונית לעמק רפאים, בסביבות ירושלים; והוא נקרא כך על שם עצי הבכאים שגדלו בו. על פי פירוש אחר  בכא הוא יובש. על כל פנים עמק הבכא מופיע במקרא בהקשר חיובי – העלייה לרגל לירושלים. אבל בזמננו (וגם לפני זמננו)   "עמק הבכא" הוא כינוי למקום של צער וסבל. ויש דוגמאות רבות, גם בסִפרות, לשימוש במובן הזה. למשל ספרו של מנדלי מו"ס "בעמק הבכא", או אותו עמק ברמת הגולן שבו התחוללו קרבות מרים במלחמת יום כיפור.

עצת אחיתופל. המשמעות המקובלת (היום) של הביטוי "עצת אחיתופל" היא (למשל על פי "המילון השלם") "עצה רעה, עצה של מי שמתחזה לידיד אך כוונתו האמתית להכשיל את מי שהוא מייעץ לו". אבל במקרא עצת אחיתופל היא ההיפך הגמור. ולמי שלא זוכר הרי הסיפור בתכלית הקיצור. אבשלום מרד בדוד, אביו ומלכו. ואחיתופל, יועצו של דוד, בגד גם הוא בדוד ועבר למחנה אבשלום. דוד ואנשיו ברחו מירושלים מפני אבשלום. דוד שלח את חוּשַי הארכי להיות סוכן שתול אצל אבשלום ולהפר שם את עצותיו של אחיתופל (שכנראה היה ידוע כיועץ חכם). בשלב מסוים של המרד אבשלום שאל את אחיתופל מה עושים עכשיו. ואחיתופל יעץ לו לתקוף את מחנה דוד כל עוד דוד ואנשיו מעטים ועייפים. העצה אמנם ישרה בעיני אבשלום, אבל הוא שאל גם לדעתו של חושי. וחושי (נאמן למשימה שהטיל עליו דוד) יעץ, לכאורה לטובתו של אבשלום, לא לתקוף. והמקרא מספר: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל "טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל". וה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת  עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה (שמואל ב' יז יד). כלומר: עצתו של אחיתופל הייתה טובה (לאבשלום, מבקש העצה), ודווקא עצתו של חושי הייתה "עצת אחיתופל".