עברית וערבית הן שפות אחיות; אבל…

עברית וערבית הן שפות אחיות; אבל…

 עברית וערבית הן שפות אחיות – שתיהן בנות למשפחת השפות השמיות. העברית שייכת לשפות השמיות המערביות-צפוניות והערבית למשפחת השפות השמיות הדרומיות. לשתי השפות האלה יש דברים משותפים רבים – מילים, שורשים, הטיות, מבנים דקדוקיים. מאז שדוברי הערבית השתלטו, במאות השביעית והשמינית, על המזרח התיכון וצפון אפריקה – מקומות שחיו בהם יהודים רבים – שתי השפות מקיימות ביניהן יחסים, לפעמים ממש קרובים. נראה ששיאם של היחסים האלה היה בימי הביניים, כאשר התרבות הערבית פרחה וכאשר אנשי רוח יהודים נודעים (למשל הרמב"ם ורבי סעדיה גאון) חיו בקרב הערבים ויצרו יצירות פילוסופיות ותורניות בשפה הערבית, יצירות שתורגמו לעברית אחרי לא הרבה זמן. באותה תקופה העברית קלטה מהשפה הערבית עשרות מילים, למשל  מרכז, תאריך, אקלים.

בסוף המאה ה-19 החלו בארץ ישראל פעולות לחידוש העברית כלשון כתיבה ודיבור גם יחד, המשמשת לא רק לענייני קודש ורוח, אלא גם לענייני היום-יום. באותה עת יהודים וערבים בארץ ישראל חיו אלו לצד אלו וקיימו קשרים מקשרים שונים. והיו גם יהודים (למשל ארגון "השומר") שחיקו אורחות חיים ומנהגים ערביים אלה או אחרים מתוך רצון להתערות בארץ. עקב כל אלה אפשר היה לצפות שהלשון העברית, שהיו חסרות לה מילים רבות, תאמץ מילים גם מאחותה הערבית. ואכן היו ניסיונות כאלה, למשל על ידי אליעזר בן יהודה, שהשתמש במילים ובשורשים ערביים כדי לחדש מילים ללשון העברית. באופן כזה הוא חידש למשל את המילים  גרב, דגדוג, הגירה, ליטוף, מעדר, פרווה, רשמי, שעמום ועוד. עם זאת מילים ערביות ממש, כמו שהן מופיעות בערבית, כמעט לא נכנסו לעברית. אמנם דוברי עברית משתמשים בלא מעט מילים ערביות, אבל רוב המילים האלה נשארו מחוץ ללשון התקנית. בתוך כלל המילים הערביות שנכנסו לדיבור העברי במאה האחרונה אפשר להבחין, על פי מעמדן של המילים בלשון, בשלוש קבוצות. צריך לומר שכמו ענייני לשון רבים אחרים גם עניין זה (הגדרתה של מילה כשייכת לאחת הקבוצות שלהלן) אינו מוחלט, ולאנשים שונים עשויות להיות דעות שונות בקשר לכך. עם זאת אני חושב שהתמונה המוצגת להלן אכן מבטאת את המציאות הלשונית. ואלה שלוש הקבוצות.

א. מילים ערביות שדוברי עברית משתמשים בהן ואין עליהן כבר תג של "ערבִיוּת". ומתוך כך אפשר להתייחס למילים כאלה כאל אזרחיות של הלשון העברית. אולי עדיין לא של הלשון הגבוהה, אבל של הלשון התקנית. חיפשתי, ומצאתי רק מעט מילים כאלה; לדוגמה:  ואדי, חמסין, טוריהטחינה, מבואס (מיואש),  פלחה, שרקייה.

ב. מילים ערביות שאמנם נכנסו ללשון העברית, בעיקר המדוברת אבל גם הכתובה, אולם עדיין הן נחשבות למילים ערביות שאין להן מקום בשפה המוקפדת. עם הזמן מילים כאלה אולי תתקבלנה בשפה העברית כמילים תקניות. דוגמאות: התחפף (הסתלק); התחרפן (יצא מדעתו);  חפיף (מרושל); חומוס; טמבל;  כיף (תענוג);  מסטולנבּוּט; נַגלה (סיבוב הובלה);  פינג'אן.

ג. מילים שנחשבות לסלנג. ככלל, במילים כאלה משתמשים רק בלשון הדיבור (או  בלשון כתובה שמצטטת סלנג). יש כנראה כמה סיבות שמונעות ממילים כאלה התאזרחות בעברית. למשל: צורתן אינה עברית; יש כבר מילה שוות משמעות בעברית; המילה המונית מדי. הנה דוגמאות למילים כאלה: אהבל;  אחלה; אסלי; בּוּגֶ'רָס;  גַּ'בֶּל;  ג'ורה (בור ביוב); דאווין; ג'מעה (חברֶ'ה); יאללה; יעני (כלומר)נאחס;  סבבהסחתיין; פדיחה;  פרֵחה;  פשלה;  שרמוטה.

מדוע כה קשה למילים ערביות להיקלט בלשון העברית במעמד של מילים תקניות ומכובדות; זאת לעומת מילים משפות אירופיות שנקלטו בעברית ללא שום קושי – מילים כמו  סלט, סינתזה, ארכיטקטורה, טלפון, סוציאליזם, קפה, תה, אוטובוס ועוד מאות או אלפי אחרות?

הסבר לתופעה הזאת שמעתי מעלי, מורה לערבית (בעיקר לדוברי עברית בוגרים):  המפגש בין יהודים לערבים בארץ ישראל של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התקיים בעיקר באמצעות דיבור – ברחוב, בחיי היום יום – ללא מגע ממשי בין השפות הכתובות (זאת לעומת ימי הביניים שבהם התנהל המגע גם באמצעות השפות הכתובות). הדיבור הערבי היום-יומי נעשה בערבית מדוברת, ולכן היהודים נחשפו לערבית המדוברת ולא לערבית הספרותית. והערבית המדוברת לא הייתה כנראה מספיק גבוהה או מכובדת או תקנית על מנת שיהיה אפשר (לדעת מחדשי הלשון ודוברי העברית התקנית) לקחת ממנה מילים אל העברית התקנית, הכתובה.

כתוספת וכהרחבה להסבר של עלי אני מציע גם את ההסבר הבא: אלה שעיצבו את העברית המתחדשת בסוף מאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היו יהודים שגדלו והתחנכו על ברכי התרבות האירופית והלשונות האירופיות. לכן כאשר למושג מסוים לא הייתה מילה בעברית, הם השתמשו (כהכרח לא יגונה) במילה לועזית אירופית שהייתה תחת לשונם, ולא במילה מהשפה הערבית, שהייתה זרה להם. לדוגמה: קולוניות ו קולוניסטים (שאחר כך המציאו עבורן את המילים  מושבות ו מתישבים);  קולטורא (שאחר כך הומרה ב תרבות);  לוקומוטיב (אחר כך  קטר); ועוד הרבה כאלה. חלק מהמילים האלה נאחזו בשפה ומשמשות גם היום (מוזיקה, פואמה, אוטובוס). זאת ועוד: אנשים אלה (לפחות רובם) ראו בערבים בני אדם פרימיטיביים, ונראה שמתוך כך גם נוצר אצלם יחס של התנשאות כלפי השפה הערבית והתרבות הערבית בכללה. ובוודאי לא התייחסו אליה כאל שפה תרבותית ומכובדת כמו האנגלית, הצרפתית או הגרמנית. כדוגמה ליחס כזה אפשר לצטט היגדים של אחד העם המופיעים במסה שלו "אמת מארץ ישראל" שנכתבה בעקבות ביקורו בארץ בשנת 1891 . הנה כמה מהם: "עצלות הערבים"; "אין הערבים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק"; "רגילים אנו להאמין בחו"ל כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור".

ויש אולי עוד הסבר, כללי יותר. כמה ממחדשי הלשון, ובראשם ח.נ. ביאליק, הסתייגו נמרצות מחידוש מילים עבריות בדרך של יבוא או תרגום משפות זרות. בזאת חלק ביאליק על אליעזר בן יהודה שהרבה לחדש מילים על בסיס שורשים ומילים משפות זרות, כולל מערבית. ביאליק טען שבן יהודה להוט להיטות יתר לחדש מלים בלי שינצל מספיק את העושר הלשוני הטמון ברבדים הקודמים של הלשון כמו המקרא, המשנה, התלמודים והמדרשים. ומכאן אפשר גם להבין שביאליק התנגד התנגדות גמורה לאימוץ מילים ערביות ממש, אם כי כנראה שהיה סלחני יותר כלפי מילים "אירופיות".

 

(תמונת הכותרת: תושבי תל אביב קוראים את פקודת ג'מאל פאשא, איור של נחום גוטמן)

מודעות פרסומת

משפט ומשפט

משפט ומשפט

למילה כסף יש בשפה העברית שתי משמעויות: אמצעי תשלום, והמתכת כסף; ובשפה האנגלית יש לשתי המשמעויות האלה מילים נפרדות: money ו-Silver . דוגמה נוספת לאותה תופעה: בעברית למילה קרן יש כמה משמעויות (אור, כספים, פינה), ובאנגלית יש למשמעויות האלה מילים נפרדות (beam , fund, corner). מצבים דומים קיימים גם בכיוון ההפוך. למשל: room באנגלית; מקום, ו חדר בעברית. דברים כאלה הם עניין רגיל בין שפות, מאחר שכל שפה יוצרת את מילותיה בדרכה שלה.
אבל יש גם מקרים שבהם לשונות נוהגות בעניין הזה באופן דומה. נסתכל למשל על המילה משפט. למילה הזו יש בעברית שתי משמעויות עיקריות; האחת היא מתחום הדין (לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט; ויקרא יט טו) והשנייה מתחום הלשון ("המשפט שאמרת לא ברור"). והנה באנגלית ישנה המילה sentence, שגם לה יש אותן שתי משמעויות. קשה להניח שרק במקרה יש גם למילה משפט וגם למילה sentence אותן שתי משמעויות. ואם אין כאן מקרה מה יש כאן? ייתכן שבאופן בלתי תלוי גם הלשון העברית וגם הלשון האנגלית גזרו, על בסיס אותו דימוי, מילה אחת מתוך המילה האחרת; למשל על בסיס דימויה של הבעת דברים לחריצת דין. שימו לב שהפועל לחרוץ יכול להתייחס גם לדין וגם לדיבור (חרץ לשון); וכך גם הפועל לגזור (לגזור דין ולגזור מילים). אבל יש גם היתכנות אחרת, סבירה יותר. כפי שאפשר לראות במקרא, משמעותה הראשונה והמקורית של המילה משפט היא מתחום הדין; ורק בעת החדשה נוספה לה המשמעות השנייה, זו שמתחום הלשון. וייתכן שהשימוש במילה משפט גם לייצוג המשמעות הלשונית בא בעקבות המשמעות הכפולה של המילה sentence. דרך כזאת ליצירת מילים חדשות אכן קיימת בלשון העברית, והנה שלוש דוגמאות.
המילה טובין צורתה אמנם תלמודית אבל היא הומצאה רק בעת החדשה; ומילון אבן שושן מציין שגזירתה מהמילה טוב באה בעקבות השפה האנגלית, שבה המילה goods (סחורות) גזורה מהמילה good(טוב).
שפעת היא מילה חדשה, שכמו המילה influenza (שמה של המחלה בלועזיתׂ) גם היא נגזרה מהפועל להשפיע.
מימן – שמו בעברית של היסוד הראשון בטבלת היסודות – גזור מהמילה מים; וזאת בעקבות המילה hydrogen (שמו של אותו יסוד בלועזית) הגזורה מהמילה hydro (מים ביוונית).

עשה מלחמה

עשה החלטה; עשה התקדמות; עשה כבוד. שלושת הביטויים האלה, שעל פי צורתם אפשר לקרוא להם בשם כללי  עשה X, אמנם משתמשים בפועל  עשה, אבל מהות העשייה מבוטאת דווקא במילה השנייה, שהיא שם – שם פעולה, או שם שנגזר מפועל, או שם שאפשר לגזור ממנו פועל. ביטויים כגון אלה עלולים להיחשב כלשון לא משובחת שמחקה לשונות לועזיות; לשון שמתאימה אולי לדיבור אבל לא לשפה גבוהה ואולי אפילו לא לשפה תקנית; שהרי אפשר לוותר (לכאורה) על המילה  עשה ולומר רק  החליט,  התקדם, כיבד. אבל בירור פשוט מראה שביטויים כאלה נמצאים כבר במקרא, לכן קשה לסווגם כסממן של שפה נמוכה. הנה כמה דוגמאות.

עשה מלחמה. עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם (בראשית יד ב).

עשה נקמה. עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן (שופטים יא לו).

עשה מלוכה. וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל (מלכים א' כא ז).

עשה צחוק. וַַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי. (בראשית כא ו).

עשה משפט. וַַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ (שמואל ב' ח טו).

עשה טובה. וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל (שמות יח ט)

עשה כבוד. וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ כָּל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם (דברי הימים ב' לב לג).

עשה חיים. חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי (איוב י יב);

06f3f6466b1556810729da4b99a2a045

המקרא לא אוהב לומר מילים שאינן משפיעות על המשמעות; ואם הוא אומר  עשה מלחמה (ולא  נלחם), או עשה נקמה (במקום  נקם), כנראה שהחלופות אינן בעלות אותה משמעות. אם כך, מהו הבדל המשמעות בין (לדוגמה)  נקם לבין  עשה נקמה; או בין נלחם לבין  עשה מלחמה? לשאלה הזאת אני מציע את התשובה הבאה.

כאשר אומרים  נלחם (או  לחם), העניין שעליו מדובר הוא פעולת הלחימה. לדוגמה: כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיה וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם (דברים כ י). וכאשר אומרים  עשה מלחמה, העניין שמדובר עליו הוא המלחמה. מלחמה היא יותר מפעולת הלחימה עצמה. היא עניין שנוגע לא רק ללוחמים אלא גם לציבור כולו; לא רק לשדה הקרב אלא גם לעורף. לחימה יכולה להתחיל בבוקר ולהסתיים בערב, אבל מלחמה היא מצב עמוק וארוך יותר. לדוגמה: יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה (יהושע יא יח). ועוד דוגמה: וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִיא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָהּ (דברים כ כ). בדומה לכך, כאשר אומרים  לנקום, הכוונה היא לנקמה מסוימת ספציפית. לדוגמה: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים (שופטים טז כח). לעומת זאת כאשר אומרים  עשה נקמה מתכוונים לדבר רחב וכבד יותר. לדוגמה: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים (תהילים קמט ז).

ובאופן כללי: ביטוי שכולל את הפועל  עָשָׂה יחד עם שם פעולה (או שם שגזור מפועל) מייצג פעולה מתמשכת ורחבה יותר מאשר פעולה שמיוצגת על ידי פועל בלבד. מבחינה זו יש אולי אנאלוגיה בין הצורה  עָשָׂה X לבין בניינים בשפות לועזיות שבאים לאפיין את משך הפעולה, קביעותה וכדומה.

 

אוקיה וגָפיר, קָפּאפּ ושוֹפֵר

%d7%9b%d7%95%d7%91%d7%a2-%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%a4%d7%a7-2
שוטרי משטרת כפר סבא מציגים את כובעי הקולפק שלהם לראווה.

אוצר המילים של שפה טבעית הוא דינמי. יש מילים שהיו שגורות בפי כל ובכל זאת בתוך זמן קצר יחסית – דור אחד או שניים – נעלמו מהלשון. ישנן שלוש סיבות עיקריות ליציאתה של מילה (או של משמעות) משימוש. סיבה אחת: האובייקט שהמילה ייצגה – עצם, התרחשות, או מהות אחרת כלשהי – הוא עצמו יצא מהמציאות, ולכן אין כבר צורך במילה שייצגה אותו. סיבה שנייה: המילה הוחלפה במילה אחרת, למשל מילה לועזית שהוחלפה במילה משורש עברי. והסיבה השלישית: שינויי טעם וסגנון.

אנחנו מפנים כאן מבט למילים ולמשמעויות שהיו עדיין שגורות בלשון העברית, בעיקר בלשון המדוברת, בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, ובעשורים האחרונים חדל השימוש בהן; וזאת מפני שהמציאות שהן ייצגו התפוגגה. במקרה הטוב (מבחינתן של המילים האלה) הן נשארו במילונים ובספרי ההיסטוריה בתפקיד של אבני זיכרון לאותה מציאות שאיננה עוד; ובמקרה הרע (מבחינתן של אותן מילים) הן נשארו רק בזיכרונם של אלה שהכירו אותן באופן בלתי אמצעי. כך או כך, פשפשתי אני בזיכרוני שלי ודליתי כמה מילים כאלה.

אוקיה (כנראה שיבוש של אונקיה). יחידת משקל בשיטה לא עשרונית (כלומר שיטה שאינה מבוססת על גרם וקילוגרם). אוקיה אחת היא שוות משקל ל-213.7 גרם. 12 אוקיות; כלומר  2.564 ק"ג, היו רוׂטֶל.

גָפיר. כך נקראו הנוטרים ששירתו במשטרת היישובים, כוח מגן של ארגון ההגנה שפעל במסגרת משטרת הממשלה הבריטית בתקופת המנדט.

דוּרָה. דגן קיצי (לעומת החיטה שהיא דגן חורפי) שגידלו הערבים, שגרעיניו שימשו כמזון לבעלי חיים. הדורה נתנה יבולים דלים, והחקלאות היהודית המודרנית הביאה במקומה (כדגן קיצי) את הסורגום.

זֶקס. עניין מחתרתי סודי שאסור לדבר עליו. כמו שוּשוּ.

טראפיק. שוטר תנועה על אופנוע. לפני מצלמות הרדאר הטראפיקים היו לוכדים עברייני מהירות על ידי שהיו נוסעים אחרי המכונית הממהרת ולפי מד המהירות של האופנוע שלהם היו רואים מהי מהירות הנסיעה של המכונית.

סְטֶן. תת מקלע בריטי מימי מלחמת העולם השנייה. היה בשימוש של ההגנה וצה"ל עד ראשית מלחמת השחרור. יוּצר על ידי תעשיית הנשק המחתרתית של ההגנה.

ערדליים. מגפיים קצרים שהיו נועלים על הנעליים. הן אפשרו להישאר נעולים בנעליים גם כשהלכו בדרכים בוציות רצופות שלוליות. כאשר ששבילי האדמה ודרכי העפר רוצפו ונסללו, פגה תועלתם של הערדליים.

פרימוס. ככלל פרימוס הוא מכשיר בערה ששימש בעיקר לבישול. אבל הייתה למילה הזאת עוד משמעות: בקיבוצים, בגלל מצוקת דיור, היו מכניסים לפעמים אדם שלישי לחדר של זוג. לשלישי כזה קראו פרימוס; אולי בגלל הרעש המטריד שעושה הפרימוס כשהוא בוער, ואולי בגלל שלושת הרגליים שהיו לפרימוס.

צוף. משקה מתוק תוסס בצבע חום שיוּצַר מדבש. טעמו היה דומה לטעם הבירה השחורה. הוא נמכר בעיקר בקיוסקים, מברז, לשתייה במקום.

קוּלפָּק. כובע גבוה עשוי מפרוות כבש שחבשו השוטרים היהודים והערבים כדי להבדילם מהשוטרים הבריטים, שחבשו כובע מצחייה.

קַפּא"פּ. ראשי תיבות של  "קרב פנים אל פנים". תורת לחימה במקלות מבית היוצר של ארגון ההגנה בשנות הארבעים.

שופֵר. בצרפתית – נהג. כך היו קוראים לנהגים מקצועיים, בפרט לנהגי אוטובוס שלבשו מדים אחידים וחבשו כובעי מצחייה.

קליטה ואזרוח של מילים לועזיות

article-2112024-12144f65000005dc-226_470x320
מהגרים ממתינים בתור לעלות על מעבורת לניו יורק, סביבות 1900.

לאורך שנות חייה הרבות הלשון העברית קלטה לתוכה מילים רבות משפות אחרות. בזמנים קודמים היא קלטה מארמית, מיוונית, מערבית ומעוד שפות שחלקן כבר לא חיות; בזמננו היא קולטת בעיקר מאנגלית – שהיא השפה הבינלאומית למדע, טכנולוגיה. תקשורת ותרבות – אבל גם משפות אחרות כמו ערבית, רוסית.

מהם התנאים המאפשרים למילה שמקורה לועזי להתאזרח בלשון העברית, כך שאין צורך להחליפה במילה משורש עברי? אני מזהה חמישה תנאים כאלה ומיד אפרטם. התנאי הראשון שבהם הכרחי. האחרים אינם הכרחיים, אבל נראה שכדי שהמילה המדוברת תחשב כעברית לפחות אחד מהם צריך להתמלא (בנוסף לתנאי ההכרחי). ואלה התנאים:

  1. תנאי הכרחי: לא קיימת מילה עברית שוות משמעות. מילה ממקור לועזי לא יכולה להיחשב כמילה בלשון העברית אם קיימת מילה עברית כלשהי שוות משמעות לאותה מילה לועזית. למשל המילה פרטנזיה לא יכולה להיחשב כמילה עברית מפני שבעברית קיימת המילה יומרה. ואכן, הדרך להוציא מילה לועזית מן מהדיבור העברי היא למצוא או להמציא מילה עברית שוות משמעות. עם זאת, פעמים רבות מילים שהומצאו כדי להחליף מילים לועזיות לא הצליחו להשתרש, והמילה הלועזית נשארה ואף התקבעה כמילה לגיטימית בעברית. כמו  שח-רחוק שנועדה להחליף את המילה  טלפון והדבר לא צלח.
  2. מילה בינלאומית. מילה בינלאומית לענייננו כאן היא מילה שאומצה על ידי שפות רבות, אולי רוב השפות. כאלה הן למשל מילים רבות מתחומי המדע, הטכנולוגיה, או התרבות, ובפרט מילים שנוצרו במאות השנים האחרונות. לדוגמה: גיאולוגיה; אלומיניום (שפטריוטים של הלשון העברית ניסו, ללא הצלחה, להחליף אותה ב חמרן); סוציאליזם; פרלמנט; טורנדוסימפוניהויטמין; ועוד אלפי מילים כאלה.
  3. זמן תושבוּת. מילה שמקורה בשפה זרה אבל דוברי עברית רבים משתמשים בה במשך זמן מספיק ממושך, זרותה מתעמעמת או אף נשכחת והיא מקבלת אזרחות עברית. כך קרה בוודאי בעבר למילים כמו חתול (מארמית), דרדק (ארמית), דוגמה (יוונית), פרוזדור (יוונית) ועוד הרבה מילים שהתאזרחו בלשון העברית עוד בתקופת התלמודים. דברים כאלה קורים גם בימינו; לדוגמה: טחינה (ערבית), בלגן (רוסית), קוניאק (צרפתית), פקיר (ערבית או הודית), ואדי, חמסין, מוזיקה, מנדט, אוטובוס, בירה. יש הרבה מילים כאלה עד שלפעמים נראה כאילו אנחנו נמצאים בנמל תעופה בינלאומי.
  4. גיור כהלכה. מילים לועזיות רבות התקבלו לשפה העברית לאחר שעברו 'גיור'; כלומר קיבלו על עצמן הלכות שמקובלות בלשון העברית. גיור כזה עשוי להתרחש בכמה מישורים. מישור אחד הוא עיצורים. עיצורים שלא קיימים בעברית מוחלפים בעיצורים שכן קיימים. למשל television נעשתה טלוויזיה; March נעשה  מרץWashington  נעשתה  וושינגטון. מישור שני הוא הצורה. פעמים רבות מילה לועזית, כדי להיכנס ללשון העברית, משנה את צורתה לצורה שמקובלות בעברית. כך למשל רוב שמות המדעים קיבלו בעברית את הסיומות  יָה, או  קָה (כמו  פסיכולוגיה, מתמטיקה), שמחקות סיומות עבריות מובהקות כמו מטריה, פטריה, מזרקה, מועקה. מישור שלישי הוא מגדרי. מכיוון שבעברית כל שם עצם חייב להיות או זכרי או נקבי, גם כל שם עצם לועזי שמשתמשים בו בלשון העברית מקבל באופן אוטומטי מין זכר או מין נקבה. הקביעה – זכר או נקבה – נעשית בדרך כלל על פי כללי השפה העברית בעניין זה, ולא נפרט אותם כאן.
  5. נגזרות. סימן מובהק להתאזרחות של מילה בלשון העברית הוא היווצרות של נגזרות במתכונות עבריות מאותה מילה. למשל לשון רבים: כמעט כל שם עצם בעברית בא גם בלשון רבים, וכך גם שמות עצם לועזיים הנקלטים בעברית מקבלים על עצמם את צורת הרבים המקובלת בעברית. כמו אקלימים, טלוויזיות, פיתות, ויטמינים. נגזרות אחרות הן פעלים. לא כל שם עצם מצמיח פעלים, אבל שמות עצם לועזיים שמצמיחים פעלים על פי בניינים עבריים מעידים על היקלטותם בלשון. למשל: לקטלג, לטלפן, לבַלְגֶן. צורות אחרות המעידות על היקלטות הן סמיכויות וצירופים. למשל: פילוסופיית חיים, קפיטליזם חזירי, גֶנום האדם, עיצוב גרפי.

שחר שחור – משמעויות מנוגדות מאותו שורש

the-explanation-1952(1).jpg!Large
Rene Magritte – The Explanation 

נסתכל על המילים  שְׁחוׂר, ו- שַׁחַר; שתיהן גזורות מאותו שורש – ש.ח.ר – אבל אין (לכאורה?) קשר בין המשמעויות שלהן. יותר מכך – המשמעויות שלהן מנוגדות: שְחור הוא מצב של חושך; בשיר "עצבת אחרת" רחל המשוררת אומרת: "יָנוּעוּ הַשְּׁחוֹר וְהַתְּכֵלֶת – יָמַי, לֵילוֹתַי – לַמֶּרְחָק". שַחר הוא ראשית הבוקר, האור של טרם הזריחה. אחדות השורש וניגוד המשמעויות; ובקיצור – אחדות הניגודים.

האם אחדות הניגודים הזאת היא מקרה יחיד, או אולי תופעה חוזרת? חיפשתי ומצאתי שיש עוד זוגות מילים כאלה. אם כך, אולי דווקא ניגוד המשמעויות הוא קשר המשמעות בין שתי המילים? על כל פנים אני מביא בפניכם את הזוגות שמצאתי.

פָּנִים, פְּנִים. אחת המשמעויות של  פָּנים היא השטח החיצוני של גוף כלשהו; ואילו פְּנִים הוא התוך.

"פני האבטיח ירוקות, אבל  פנימו אדום".

שֶׁכֶל,  סָכָל. שֶׁכֶל הוא כלי המחשבה; ועל איש חכם אומרים שיש לו שכל. סָכָל הוא כסיל, שוטה. אמנם  סָכָל נכתבת בסמ"ך, אבל כידוע סמ"ך וששי"ן מתחלפות; כמו שכתוב בקהלת (א יז): וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת. שִׂכְלוּת = סכלות = כסילות.

רֵע,  רַע. בסגנון ספר משלי אפשר לומר: בני, הישמר מהרָעים וחבור אל הרֵעים.

קֶלֶס, קִלֵּס. במשמעות אחת  קלס הוא בוז, לעג; לדוגמה: תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה, לִשְׁכֵנֵינוּ; לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. (תהילים מד יד). במשמעות שנייה – מנוגדת – לקלס זה לשבח, להלל; כמו שכתוב בהגדה של פסח: "לפיכך אנחנו חייבים …לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו."

קדוש,  קְדֵשָה . קדוש הוא אחד מתארי ה'; וגם טהור, ההיפך מחול. קְדֵשָה, על פי מילון העברית מקראית, היא זונה במקדשי עבודה זרה  (לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל; דברים כ גיח).

לעולם,  נעלם. לשתי המילים האלה יש שורש משותף – ע.ל.מ – אבל המשמעויות מנוגדות:  לעולם – לתמיד, עד סוף כל הזמנים; ואילו  נעלם – איננו, לא נראה יותר.

המילים הגדולות של ארץ ישראל

pikiwiki_israel_16170_kiryat_gat
תזמורת ילדים צועדת בחגיגות יום העצמאות בקריית גת, שנות השישים.

אין שוויון בקרב המילים. אפשר למשל להבחין בין מילים קצרות לארוכות, בין שכיחות לנדירות, בין ישנות לחדשות. וגם בין מילים קטנות למילים גדולות. מילה קטנה, לפי ההגדרה כאן, היא מילה שמסמנת מציאות מצומצמת, פשוטה יחסית, חד משמעית. למשל  כיסא,  מיץ,  למזוג, צהרים. ומילה גדולה היא מילה שמייצגת מציאות רחבה, מרובת פנים ועתירת הֶקשרים. למשל  אנושות, יקום, דמוקרטיה, מאבק, קדושה. ענייננו כאן הוא המילים הגדולות של ארץ ישראל של טרם הקמת המדינה, מילים שייצגו ערכים, שימשו כדגלים מילוליים, וביטאו את רוח התקופה. הנה כמה מהמילים האלה.

ציונות. המונח  ציונות הוא חדש יחסית. הוא נטבע בשנת 1890 לציון מהותה של תנועת "חובבי ציון". מי שטבע אותו היה אדם ששמו נתן בירנבאום, שהיה המזכיר הראשון של המשרד הציוני שהרצל ניהל בווינה. ואחר כך אומץ המונח  ציונות על ידי הרצל כשמה של התנועה הציונית [ראו ערך  ציונות  בוויקיפדיה].

בתקופת טרם המדינה הרעיון הציוני – התקבצות היהודים בארץ ישראל והקמת מדינה יהודית בה – לא היה מובן מאליו ולא היה מקובל על כל היהודים, ואולי אפילו לא על רובם. לפיכך למושג  ציונות הייתה משמעות רבה, בעיקר לאלה שישבו בארץ ישראל. לגביהם הוא ייצג לא רעיון ערטילאי אלא עשייה בפועל ומעורבות אישית. כה גדולה הייתה המילה  ציונות וכה מרכזית בשיח הארץ ישראלי עד שנעשתה סמל אירוני למילים גדולות שלפעמים מנותקות מקרקע המציאות; לדוגמה: "במקום לדבר ציונות תתחילו כבר לעשות משהו".

היישוב, יישובים, התיישבות. המילים  יישוב ו התיישבות אמנם קיימות בלשון העברית מאז תקופת התלמודים או ימי הביניים, אבל בארץ ישראל של טרם המדינה הן קיבלו משמעויות חדשות. המילה  יישוב, כשהיא באה עם ה"א הידיעה – היישוב – הייתה כינויו של הציבור היהודי שחי בארץ. היא סימנה לא רק קבוצת תושבים, אלא גם ישות לאומית מאורגנת ("היישוב המאורגן") שיש לה מטרות, משימות, מוסדות וכלי ביצוע. יישובים לא היו באותם ימים סתם מקומות שחיים בהם אנשים, כמו חיפה או צפת או הכפרים הערביים;  יישובים היו יישובים עבריים שעסקו בעבודת האדמה והיוו חלק מהמעשה הציוני של יישוב הארץ והפרחת השממה; כמו עין חרוד, נגבה, נהלל או חניתה. התיישבות הייתה שם כולל למפעל הקמת היישובים, מפעל שאין כמוהו לחשיבות ציונית. והיו  ההתיישבות העובדת (קיבוצים ומושבים);  יישובי חומה ומגדל (יישובים מבוצרים שהוקמו בתקופת מאורעות 1939-1936); יישובי סְפר; התיישבות האלף (בעמק חפר); ועוד.

עליה. כבר במקרא הגעה של בני ישראל אל ארץ ישראל מוצגת כעלייה, ועזיבתם את הארץ נחשבת כירידה. לדוגמה: עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם (דברים ט כג). וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב ג). הלשון העברית הציונית שעוצבה בארץ ישראל בתקופת טרם המדינה אימצה וחיזקה את התפיסה המקראית: כאשר יהודי בא מארץ כלשהי אל ארץ ישראל כדי לחיות בה – הוא עולה; וכשהוא עוזב את ארץ ישראל כדי לחיות בארץ אחרת – הוא יורד; והמושג  עליה מסמן קודם כל ובעיקר את התופעה הכללית של הגעת יהודים אל ארץ ישראל כדי לחיות בה. הייתה  עליה ראשונה, עליה שנייה, עליה שלישיית; הייתה  עליה בלתי לגלית (שנקראה גם  העפלה); ובהפגנות נגד השלטון הבריטי קראו בקצב  עליה חופשית מדינה עברית.

עבודה. "המילון השלם" מונה שש עשרה משמעויות שונות של המילה  עבודה. המשמעות הראשונה, שהיא גם השכיחה ביותר, היא זו: "פעולה גופנית או רוחנית שעושים כדי לייצר משהו". אבל בארץ ישראל של טרם המדינה למילה  עבודה היו משמעויות והקשרים נוספים – פוליטיים ואידיאולוגיים – שלא מופיעים במילון. מאז תחילת המאה העשרים התנועות והמפלגות שייצגו את העובדים (אלה שחיו, לפי הגדרתם, מעבודה, ולא ממסחר או מהון) הן שהובילו את היישוב העברי בארץ ישראל. לדידן של תנועות אלה עבודה לא הייתה רק פעולת ייצור; היא הייתה ערך קיומי, לאומי ומוסרי,  ואמצעי עיקרי להגשמת הציונות. מכך נוצרו מושגים רבים כמו  עבודה עברית; תנועת העבודה; עבודה שכירה (עבודת שכירים); עבודה עצמית (הימנעות מהעסקת שכירים); עבודת כפיים (עבודה פיזית); מחנה עבודה; (חניכי תנועות הנוער שהיו יוצאים בקיץ לחודש עבודה בקיבוצים); תנועת הנוער העובד; זרם העובדים (בחינוך).

תנועה. על פי אחת המשמעויות,  תנועה היא התלכדות של אנשים רבים שיש להם רעיונות ושאיפות משותפים ואולי גם כלים ארגוניים. בארץ ישראל של טרם המדינה המושג  תנועה היה קשור בדרך כלל למעשה הציוני, ובכך דבקה למילה הזאת הילה של שליחות לאומית ציונית. ואלה כמה מהמושגים "התנועתיים" שרווחו אז: התנועה הציונית; תנועת הפועלים, התנועות ההתיישבותיות; תנועות הנוער; תנועת המרי העברי; דין התנועה (מרות הציבור והמוסדות); מעשה לא תנועתי (מעשה לא ראוי מבחינת התנועה).

הגנה. מאז ראשית הפעולה הציונית בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 תפסו ענייני הגנה וביטחון מקום חשוב בחייו של היישוב. עד שנות העֶשרה של המאה העשרים המילה העיקרית שביטאה את התחום הזה הייתה  שמירה, על נגזרותיה השונות. היו שומרים שיצאו לשמור על היישובים העבריים ועל הרכוש היהודי; והיה ארגון "השומר" שאיגד את העוסקים בשמירה וביצע משימות שמירה במקומות רבים בארץ. בשנות העשרים של המאה הקודמת נדחקה המילה  שמירה על ידי המילה  הגנה, שנתפסה כבעלת משמעות רחבה יותר – הגנה על כלל היישוב מפני איומים מכל הסוגים. את ארגון השומר ירשה  "ההגנה", שהייתה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית. עם קום המדינה המילה  הגנה פינתה את מקומה לטובת המילה  ביטחון.

והיו עוד מילים גדולות בלשונה של ארץ ישראל של טרם המדינה, ונסתפק בציון כמה מהן: מדינה עברית, חלוציות, הגשמה, מאורעות, התנדבות, ארץ ישראל השלמה, חלוקת הארץ,  השלטון הבריטי.