פרשת "תזריע" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא פרקים יב, יג.

ההפטרה:  מתוך מלכים ב פרק ד.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש לשני העניינים הלה דבר משותף: שניהם עניינם צירופי מילים שאינם מובנים ישירות מתוך המילים המרכיבות אותם, ויש יותר מדרך אחת להסביר איך נוצרה משמעותו של הצירוף  מתוך מילותיו.

עמד בעיניו

פרשת "תזריע" עוסקת בטומאה ובטהרה, ובעיקר בדרכי אבחונו של נגע הצרעת. הצרעת מביאה טומאה על נשאיה, ואבחונה מוטל על הכוהנים (במסגרת כלל אחריותם לענייני טומאה וטהרה). מתוך כך מופיע בפרשה הכתוב הבא: וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן [את האיש הנגוע, או את הנגע] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [מאז ראהו לאחרונה] וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר (ויקרא יג 4). ואנחנו מתייחסים כאן לביטוי "עמד בעיניו".

מתוך ההקשר ומתוך הכרת הביטוי (או ביטויים דומים לו), אנחנו מבינים ש"עמד בעיניו" משמעו כאן "לא השתנה", אבל איך ומהיכן נוצרה, מתוך צמד המילים  עמד בעיניו המשמעות הזאת? בנוגע ל עמד הדבר ברור: עמד משמעו כאן "לא זז"; אבל מהי בדיוק המשמעות (כאן) של  בעיניו? לשאלה הזאת מצאנו תשובה ביאורית-בלשנית רחבה ומפורטת אצל הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1270-1194). להלן נביא את דברי הרמב"ן כלשונם, ואחריהם נבהיר אותם בלשוננו. ובכן, אלו דברי הרמב"ן:

  "והנה הנגע עמד בעיניו" – במראהו ובשיעורו הראשון – לשון רש"י. וכמוהו "ועינו כעין הבדולח" (במדבר יא ז), וכן "כעין הקרח הנורא" (יחזקאל א כב). אבל ב"תורת כהנים" (להלן פסוק לז) שָנינו אין לי אלא בעיני עצמו בעיני תלמידו. מנין תלמוד לומר (שם) "ואם בעיניו עמד הנתק" (פסוק לז)? אם כן פירושו: ואם בעיני הכוהן הנזכר עמד הנגע. כלומר שעמד על עמדו – לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכוהן. ולשון מורגל בדברי חכמים "כך נראה בעיני", וכן "ועתה תיקר נפשי בעיניך" (מלכים ב א יד) – בדעתך ובמחשבתך. וירמוז הכתוב כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון – אינו צריך למדוד את הנגע".

ועכשיו בלשוננו: הרמב"ן מציג בפנינו שני ביאורים אפשריים – שתי משמעויות שונות – לביטוי "עמד בעיניו", והוא אינו פוסק איזה ביאור תואם יותר לכוונת הכתוב במקרא. וייתכן שעל פי הרמב"ן במקום אחד תואם יותר הביאור הראשון, ובמקום אחר הביאור השני. ביאור אחד שהרמב"ן מציג הוא של רש"י. על פי רש"י "בעיניו" משמעו "מראהו"; ו"עמד בעיניו" משמעו "נשאר במראהו ובשיעורו הראשון". כתמיכה לביאור הזה הרמב"ן מזכיר שני ביטויים דומים המופיעים במקרא: "כעין הבדולח" ו"כעין הקרח הנורא". בשני הביטויים האלה משמעותה של המילה "כעין" היא "כמראֶה" – כמראה הבדולח; כמראה הקרח.

על פי הביאור השני, המילה "עיניו" המופיעה בביטוי שלנו משמעה עיניו של הכוהן המסתכל על הנגע; ומכאן שהביטוי "הנגע עמד בעיניו" משמעו שעל פי הסתכלותו של הכוהן הנגע לא השתנה (מאז הביקור הקודם אצל הכוהן). והרמב"ן מציין שמקורו של הביאור הזה הוא בספר "תורת כהנים" (מדרש לספר ויקרא, הנקרא גם "מדרש ספרא"). וכתמיכה לביאור הזה הרמב"ן מזכיר ביטוי הרווח אצל חכמים: "כך נראה בעיניהם".

לכאורה יש לפנינו שתי משמעויות שונות לביטוי "עמד בעיניו", אבל נראה, לפחות בעיני, שיש חיבור בין שני הביאורים האלה. שכן מראה כלשהו קיים רק באמצעות העיניים שלנו; ובלעדיהן אין שום מראה, אלא רק דברים אפלים וחסרי צורה שאף אחד אינו רואה אותם. ו"עמד בעיניו" משמעו "עמד במראהו הנראֶה לעיני המסתכל".

נשוּא פנים

עיקר ההפטרה לפרשת "תזריע" הוא הסיפור על נעמן, שר צבאו של מלך ארם שחלה בצרעת, ואלישע איש האלוהים הושיע אותו. והסיפור מתחיל כך: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים, כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם (מלכים-ב ה 1). וענייננו כאן הוא הביטוי "נשוא פנים".

 משמעו של הצירוף "נשוּא פנים" אמנם אינו נובע ישירות ממשמעותן של המילים המרכיבות אותו, אבל הוא ברור: "מכובד", "חשוב". ואכן כך מפרש "מצודת דוד" (הפרוש למקרא שכתב רבי דוד אלטשולר, 1765-1687): "ונשוא פנים – הכל היו נושאים לו פנים לכבדו". "נשוא פנים", במשמעות של "נכבד", מופיע במקרא כמה וכמה פעמים; הנה דוגמה נוספת: זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ; וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב (ישעיהו ט 14).

מהיכן נוצר הביטוי שלנו? מהו פשרו התחבירי ומהם רכיבי המשמעות שלו? הצירוף "נשוא פנים" גזור מהצירוף "נשא פנים".משמעו הישיר (הלא מטפורי) של  הפועל  נשא הוא "הרים", או "העביר ממקום למקום";  ו פנים (כאן) הם כמובן חלקו הקדמי של הראש. ומכאן נובע משמעו הראשון והישיר של הצירוף "נשא פנים": הרים את פניו להסתכל אל משהו או מישהו. ואכן "נשא פנים" מופיע בלשון (בנטיות ובנגזרות שונות) במשמעות הזאת; לדוגמה: וַיִּשָּׂא [יהוא] פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר: מִי אִתִּי מִי (מלכים-ב ט 32).

הפועל  נשא מופיע בלשון, ובפרט בלשון המקראית, גם עם איברי גוף אחרים; הנה כמה דוגמאות: נשא ראש, למשל בשופטים ח 28; נשא עיניים, למשל בתהילים קכא 1; נשא ידיים, למשל בויקרא ט 22; נשא רגליים, למשל בבראשית כט 1.

עם זאת יש הבדל – תחבירי ומשמעי – בין הצירוף "נשא פנים" לבין הצירופים של  נשא עם איברים אחרים: הצירופים האחרים – אלה שצוינו לעיל – עניינם אדם הנושא (מרים) איבר זה או אחר של עצמו; ואילו הצירוף "נשא פנים" משמש גם לייצוג מצב אחר – מטפורי – שלפיו אדם נושא (מרומם) את פניו של זולתו. לייצוג הזה יש במקרא שלל משמעויות; למשל לכבד, להפלות לטובה, לחונן, להיענות. הנה שתי דוגמאות:

 שלושה מלכים – יהורם מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה, ומלך סדום – חברו יחד לתקוף את מואב, ונקלעו לקשיים. ואז פנה יהורם לנביא אלישע כדי שזה ישתדל בעדם אצל ה'. ואלישע עונה: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע   … כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ (מלכים-ב ג 14). כלומר: אלישע אומר ליהורם מלך ישראל כי אם לא היה (הוא, אלישע) נושא את פניו של יהושפט מלך יהודה – מכבד את מלך יהודה – לא היה אפילו מביט במלך ישראל.

דוגמה שנייה: אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל (איוב לד 19). "נשא פני …" משמעו כאן הפלה לטובה.

אם כך, הביטוי "נשוא פנים" יכול להתבאר מבחינה תחבירית בשני אופנים. על פי אופן האחד נשוא פנים הוא מי שאנשים נושאים אליו את פניהם (נראה שכך מפרש "מצודת דוד" את הביטוי הזה – ראו לעיל בתחילת הדברים); ועל פי האופן השני נשוא פנים הוא מי שאנשים נושאים (מרוממים) את פניו. אולם, למרות שיש לו לביטוי שלנו שני ביאורים תחביריים שונים, יש לו מובן אחד – נכבד, חשוב, נישא.