פרשת "צו" והפטרתה- עניינים לשוניים

הפרשה: ויקרא פרק  ו פסוק 1 עד פרק ח פסוק  36.

ההפטרה: מתוך ירמיהו פרקים ז, ח, ט.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם  עניינם מטפורות  הנשענות על אברי הגוף.

מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה – וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם (קהלת ג 19).

כמו קודמתה, גם פרשת "צו" עוסקת בהקרבת הקורבנות, בעיקר בהמות בית: פרים, אילים, עזים וכבשים. בתוך כך הכתוב מרבה לציין איברים וחלקי גוף, עד שנדמה שאנחנו נמצאים באטליז; או בשיעור אנטומיה: אַליה, דם, חזה, חֵלב, כבד, כליות, כסלים (מעיים?), כרעיים, עור, פֶּדֵר (חֵלב), קֶרב (החלק הפנימי של הגוף), ראש, שוֹק.

  מדעי החיים (אנטומיה, פיזיולוגיה, אבולוציה וכדומה), וגם הסתכלות פשוטה, מראים שיש קרבה ביולוגית בין מיני היונקים השונים, ובתוך כך גם בין בני האדם לבהמות הבית. עד כמה היה האדם המקראי (וגם האדם הרגיל בן ימינו) מודע לקרבה הזאת? עדות ישירה למודעות כזאת היא הדברים של קהלת המשמשים כותרת לעניין שלנו (וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם), אבל אפשר לבחון את השאלה הזאת גם דרך הלשון: כאשר הלשון משתמשת במושגים משותפים לגבי בני אדם ולגבי בעלי חיים, היא מעידה בכך שהאדם חש קרבה בינו לבין אותם בעלי חיים. להלן, כדוגמה, שלושה תחומי לשון שבהם קיים שיתוף לשוני כזה.

שמות משותפים לאיברי גוף. הבה נבחן מה המצב בעניין זה אצל איברי הבהמות המוזכרים בפרשה שלנו. מצד אחד יש שמות איברים שהלשון מייחסת אותם לבעלי חיים בלבד, אף שאיברים כאלה קיימים גם אצל בני אדם; למשל  כרעיים:  כרעיים הם רגליים של בעלי חיים, ולא משתמשים במילה הזאת לציון רגליים של בני אדם. כזה הוא גם ה חזה: במקרא  חזה מיוחס לבעלי חיים בלבד, ולא משתמשים במילה הזאת לגבי בני אדם. מצד שני יש שמות איברים שמיוחסים לבני אדם ולבעלי חיים גם יחד; לדוגמה: דם, כבד, כליות, ראש.

מטפורות המשתמשות באיברי גוף של בעלי חיים לייצוג התנהגות אנושית.  דוגמאות: "והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים" (מסכת אבות, פרק ד, כ); "תוריד כבר את הטלפיים שלך מעלי "; "הוא פרש את כנפיו על העובד החדש והדריך אותו בצעדיו הראשונים."

מטפורות שבהן התנהגות של כעלי חיים מיוצגת על ידי מושגים והתנהגויות המיוחסים לבני אדם. לדוגמה:  :ַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה (בראשית ג 4); וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם (במדבר כב 28);  יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א 3).

ליבם הרע

עיקרה של ההפטרה לפרשת "צו" הוא תוכחה שירמיהו משמיע באזני העם: לה' אין חפץ בעולות ובזבחים, כי אם שמוע בקולו ולכת בדרכיו; אבל בני ישראל 'וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע' (ירמיהו ז 24). הבה נסתכל  על הביטוי "ליבם הרע", וננסה לבחון לאיזה סוגה לשונית הוא שייך.

איברי גוף האדם, כשהם מופיעים כמילים בלשון, משמשים לשלושה דברים עיקריים: הדבר הראשון הוא סימון האיברים. לדוגמה: המילה  רגל מסמנת את איבר ההליכה; המילה  צוואר מסמנת את חלק הגוף המחבר בין הראש לכתפיים.

דבר שני הוא כמטפורות: מילות האיברים מייצגות פעמים רבות מושגים מתחומים שאינם גוף האדם. לדוגמה: המילה  ראש מייצגת (בין שאר המושגים) מקום גבוה (למשל "ראש התורן"); וגם אדם העומד בפסגת הארגון או היחידה (כמו "ראש הממשלה", או "ראש המחלקה").  בטן מייצגת מקום פנימי ("בטן האנייה"); המילה  פֶּה מייצגת פתח (למשל "פי הבאר"). 

הדבר השלישי הוא ייצוג סיטואציות אנושיות – מצבי נפש, דרכי התנהגות, תכונות אופי וכדומה. אפשר לראות את הייצוגים מהמין הזה כסוג של מטפורות – מן האדם הפיזי (איברים) אל עצמו הנפשי (רגשות וכד'). הנה כמה דוגמאות:

"הוא משחק אותה ראש קטן, לא לוקח אחריות".

"מגב כפוף נפרוק העול"

"הפה הגדול שלו מביא עליו צרות בעבודה".

"יש לה אף גבוה – היא חושבת שהיא שווה יותר מכולם".

"בשביל למלא את התפקיד הזה צריך עור עבה ".

כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה (שמות לג 3).

וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע (ירמיהו ז 24).

מכל איברי הגוף, הלב הוא  כנראה המייצג הלשוני המקיף והשכיח ביותר של נפש האדם. בעיקר הוא מייצג את הרגשות למיניהם, אבל גם כשרים שכליים, תכונות אופי, התנהגויות וכדומה. הנה כמה מהמצבים והתכונות שהלב מייצג כבר בלשון המקרא וגם בלשון ימינו.

פחד: שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם, וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי (תהילים קיט 161).

חכמה: לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן (משלי טז 11).

כניעה: אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל (ויקרא כו 41).

גאווה: לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי (תהילים קלא 1).

מקום היצר: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח 21).

משכן הנפש: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה".

  צער, דיכאון: "מות בנו שבר את ליבו".

שמחה: "כך הולכים השותלים – רון בלב ואת ביד".

וגם: אומץ לב; רוחב לב; לב זהב; לב חם; לב כבד; לב פתוח; מוג לב, מקרב לב; תשומת לב; דיבר אל ליבו; דיבר על ליבו; שפך את ליבו; ליבו נקרע.

ויש עוד עשרות ביטויים כאלה.