פרשת "ויקהל" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: שמות פרק לה פסוק 1 עד פרק לח פסוק 20.

ההפטרה:  מתוך מלכים א פרק ז.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם יחסים שבין האות שי"ן לאות סמ"ך.

שפה, סף, סוף

פרשת "ויקהל" עוסקת בעיקר בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. למעשה פרשה זו והפרשה שאחריה – "פקודי" – חוזרות, בשינויים קלים, על הנאמר בפרשות "תרומה" ו"תצוה". אבל ענייננו כאן הוא לשוני.

נסתכל על הפסוק הבא מתוך הפרשה: וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת, מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת (שמות לו 11). אנחנו מתעניינים כאן במילה  שפה. למילה  הזאת יש שלוש משמעויות עיקריות (שלושתן משמשות כבר במקרא). במשמעות אחת  שפה היא כל אחד משני החלקים הבשרניים הסוגרים או פותחים את הפה ("יש לו שפתיים עבות"); למשמעות הזאת נקרא להלן "אֵיברית". במשמעות שנייה  שפה היא לשון שמדברים בה ("בשפה העברית יש הרבה מילים שמוצאן מארמית"). ובמשמעות שלישית, זו שאליה מכוון הפסוק שלנו,  שפה היא "קצה, שוליים" ("שפת הים", "אבני שפה"). כמו אצל מילים אחרות שמייצגות איבר מן הגוף אבל גם משמעויות נוספות ("ראש ההר", "על יד הבית", וכדומה), גם אצל המילה  שפה המשמעות האיברית קדמה כנראה למשמעויות האחרות; שכן האחרות הן למעשה מטפורות שמשתמשות במשמעות האיברית כדי לייצג מושגים מתחומים אחרים.

כך  שפה, במשמעה כ"לשון דיבור ", שנקראת  שפה מכיוון שהשפתיים משתתפות במלאכת הדיבור (באופן דומה שפת הדיבור נקראת גם  לשון כי הלשון (האיברית) מעורבת במעשה ההגִייה); וכך  שפה במשמעות של "קצה" נקראת כך בעקבות השפתיים האיבריות שהן קצות הפה.

המילה  שפה  – בפרט במשמעותה כ"קצה" – מתקשרת למילה  סף. אמנם שתי המילים האלה הן משורשים שונים, בכל זאת יש ביניהן קשר, ואפילו כפול – פונטי וסמנטי: גם ההגייה כמעט זהה (סף – שפה) וגם המשמעויות דומות: כמו  שפה, גם  סף משמשת (בין השאר) למשמעויות של קצה או שוליים; למשל "סף התהום", "סף הסבלנות". ומ- סף מגיעים אל המילה  סוף שגם לה יש במקרים מסוימים משמעות של קצה; לדוגמה "השירותים נמצאים בסוף המסדרון"; "הוא חי בכפר נידח בסוף העולם".

המילים  שפה,  סף, ו סוף אינן מקרה יחיד של קירבה כפולה – פונטית וסמנטית – שמתקיימת בין מילים שאינן מאותו שורש. הנה כמה דוגמאות:

קצה– קץ, שֶבַע– שבָּת, זקֵן-זקָן, יִרְאו-יירָאו,  סב–שיבה, פתע-פתאום, קבוע-עקבי.

השׂי"ן הוחלפה בסמ"ך

ההפטרה לפרשת "ויקהל" מתארת את בניית בית המקדש בימי שלמה. בתוך כך היא מפרטת את רכיבי הבית והאביזרים השונים שעשה חירם – חרש הנחושת מהעיר צור ששלמה לקח לעבודות הנחושת של הבית. בין שלל האביזרים שעשה חירם היו גם שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה (מלכים-א ז 17). מה הם אותם שבכים שעשה חירם? אין אחדות דעות בין הפרשנים בעניין זה, אבל נראה לי שנכון לקבל את ביאורו של קדרי (המילון לעברית מקראית): "קישוט מעשה רשת על עמודים". הביאור הזה מקבל חיזוק מכתוב מקראי אחר: כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ (איוב יח 8). אם כך, ה שבכה המקראית היא אותה  סבכה הקיימת בלשון זמננו, אלא שהאות שׂי"ן (שמאלית) התחלפה באות סמ"ך.

תופעת חילופה של שׂי"ן בסמ"ך, או להיפך, אינה מצומצמת למקרה הנזכר לעיל; היא  כוללת שתי תבניות עיקריות. בתבנית האחת מילים מקראיות (כלומר מילים שמופיעות במקרא) שככלל כתובות במקרא בסמ"ך, לפעמים במקום הסמ"ך באה בהן שׂי"ן. למשל המילה  כעס: כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה (איוב ה 2). מילים אחרות בתבנית הזאת הן:  שׂוּרי (הושע ט 12) במקום  סורי;  שֻׂכּוֹ (איכה ב 6) במקום  סכו;  שָׂתם (איכה ג 8) במקום  סָתם;  מַ­שׂמרות (קהלת יב 11) במקום  מסמרות. התבנית הזאת נדירה למדי, ואולי היא נובעת מטעויות העתקה.

בתבנית השנייה, מילים שכתובות במקרא בשׂי"ן, בתקופות מאוחרות יותר השׂי"ן הוחלפה אצלן בסמ"ך. שלא כמו בתבנית הראשונה, החילופים כאן הם כלליים ועקביים:  החל מעת מסוימת הכתיב הנהוג של המילה השתנה, וכותבים אותה, בדרך כלל, בסמ"ך במקום בשׂי"ן. ומכיוון שהתמונה הזאת חוזרת אצל מילים לא מעטות, הדעת נותנת שיש סיבה כללית לחילוף כזה; למשל מניעת בלבול בין שי"ן שמאלית לימנית. לדוגמה, להלן כמה מילים כאלה. ליד כל מילה בשׂי"ן מצוין (בסוגריים) מקום במקרא שבו המילה מופיעה, וליד המילה הכתובה בסמ"ך מצוינת (בסוגריים) התקופה שבה התרחש החילוף. ואפשר לראות שברוב המקרים שינוי הכתיב נעשה בתקופת התלמודים.

תפשׂ (דברים כ 19) – תפס (תקופת התלמודים).

שׂרעפים  (תהילים קלט 23) – סרעפים (ימי הביניים).

משׂור (ישעיהו י 15) – מסור (העת החדשה).

שׂכין (משלי כג 2)  – סכין (תקופת התלמודים).

שׂב (איוב טו 10) – סב (תקופת התלמודים).

שׂחט (בראשית מ 11)  – סחט (תקופת התלמודים).

שׂטן (שנא) (תהילים עא 13)  – סטן (תקופת התלמודים).

שׂרט (ויקרא כא 5)  – סרט (תקופת התלמודים).

שׂיד  (דברים כז 2) – סיד (תקופת התלמודים).