הפרשה: שמות פרק כה פסוק 1 עד פרק כז פסוק 19.
ההפטרה: מתוך מלכים א' פרקים ה' ו'.
לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם נוגעים למידות ומושגים מתחום הגיאומטריה.
תרומתם של חלקי היד לעולם המידות
עיקרה של פרשת "תרומה" הוא הוראות מפורטות לבניית המשכן וכליו השונים. ההוראות האלה כוללות מידות שונות, בעיקר מידות אורך; לדוגמה: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ (שמות כה 10). כאשר עוסקים במידות צריך שיהיו יחידות מידה; לדוגמה: יחידות משקל (כמו קילוגרם), יחידות נפח (כמו ליטר) או יחידות אורך (כמו מטר או אמה). יחידות המידה כשלעצמן אינן קיימות בטבע – הן הומצאו על ידי האדם – אולם בדרך כלל הן נקבעו על בסיס נתוני טבע אלה או אחרים.
איך קבעו הקדמונים את יחידות המידה ששימשו אותם, ובתוך כך את מידות האורך? אחד המקורות לקביעת יחידות מידה היה גופו של האדם ופעולותיו, ובתוך כך גם חלקי ידיו השונים. וכך אנחנו מוצאים במקרא ארבע יחידות מידה של אורך שמבוססות על מידותיהם של חלקי היד: אמה, אצבע, זרת, טֶפח.
אמה. בלשון תקופת המקרא למילה אַמָּה (בהבדל מ- אָמָה, שמשמעה שפחה) יש שתי משמעויות עיקריות. משמעות אחת היא חלק היד שמן המרפק ועד שורש כף היד, והמשמעות השנייה היא יחידת מידה שאורכה כחמישים סנטימטרים. צריך לומר שהמילה אמה במשמעות של חלק מן היד אינה מופיעה במקרא; בכל זאת יש להניח שהיא הייתה בשימוש בתקופת המקרא, שהרי יחידת המידה "אמה" נקבעה על בסיס חלק היד הנקרא אמה ולא להיפך. ואכן מילון אבן שושן מתייג את המילה אמה – גם במשמעה כחלק מן היד – כמילה מהתקופה המקראית.
במאמר מוסגר: נראה שהמקרה הזה מדגים מצב שבו מילה, או משמעות, שהייתה בשימוש בתקופת המקרא בכל זאת לא מופיעה במקרא.
אצבע. אצבע היא קודם כל אחד מחמשת החלקים שיש לנו בקצה כל יד או רגל. ועל בסיס משמעות זאת נקבעה יחידת המידה הנקראת "אצבע", שאורכה כשני סנטימטרים; לדוגמה: וְעָבְיוֹ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת נָבוּב (ירמיהו נב 21).
זרת. המילה זרת מופיעה במקרא רק במשמעות אחת: מידת אורך השווה למרחק שבין קצה האצבע הקטנה לקצה האגודל, כאשר היד פרושה ואצבעותיה מפושקות. לדוגמה: זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ [של חושן המשפט] (שמות כח 16). (יחידת המידה הבלתי מדויקת הזאת הייתה קיימת גם בתקופתנו – בלשון הדיבור – והיא נקראה שיבֶּר). המילה זרת במשמעות של האצבע הקטנה בכף היד מופיעה לראשונה בלשון הכתובה רק בתקופת התלמודים; לדוגמה: "זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זו אגודל" (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף יא א).
טפח. טֶפַח (או טֹפח) הוא רוחבה של כף היד, והוא שימש כיחידת מידה שאורכה כתשעה סנטימטרים. לדוגמה (מתוך הפרשה שלנו): וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב (שמות כה 25). משמעות אחרת של טפח, משמעות שנובעת כנראה, בדרך ההשאלה, מהמשמעות המקורית (רוחב כף היד), היא, כהגדרתו של אבן שושן, "סמל לדבר מועט וקטן"; לדוגמה: "מגלה טפח ומכסה טפחיים" (ביטוי המופיע בתלמוד במסכת נדרים כ ב).
מילים מקראיות שגויסו לייצג מושגים גיאומטריים
עיקר עניינה של ההפטרה לפרשת "תרומה" הוא בניית בית ה' על ידי המלך שלמה. מתוך כך ההפטרה רצופה מונחים מתחום הבנייה; למשל המונח "צלעות" – וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב [הבית] (מלכים-א ו 5). משמעותה העיקרית של המילה צלע היא עצם מהעצמות היוצאות מעמוד השדרה ומקיפות את בית החזה; וכנראה
שעקב המשמעות הזאת באה גם המשמעות המופיעה בפסוקנו – דופן של בית. ובימי הביניים נלקחה המילה צלע לייצג גם משמעות גיאומטרית: "כל אחד מהקווים הגובלים את המצולע"; למשל: "למשולש יש שלוש צלעות".
צלע אינה יחידה – כמה וכמה מושגים גיאומטריים הקיימים בלשון העברית נוספו לה רק בימי הביניים או אף אחריהם, ובדרך כלל כינויָם של מושגים אלה ניתן להם בדרך ההשאלה: מילה שכבר קיימת בלשון ושיש בינה לבין המושג הגיאומטרי זיקה כזאת או אחרת, גויסה לשאת גם את משמעותו של אותו מושג. בפרט גויסו מילים כאלה מתחום הבנייה או מתחום אברי גוף האדם. הנה כמה מילים מקראיות כאלה.
אנך. במקרא אנך הוא משקולת עשויה מתכת שבנאים משתמשים בה להישיר קיר או עמוד. ובעת החדשה נלקחה המילה הזאת לייצוג מושג גיאומטרי – "קו ישר הניצב לקו ישר אחר".
זווית. המילה זווית מופיעה במקרא רק בצורת רבים (זויות) ורק פעמיים; פעם אחת בזכריה (ט 15) ומשמעה שם פינות המזבח; ופעם שנייה בתהילים (קמד 12) ומשמעה שם (אולי) עמודי הפינה. ובימי הביניים נלקחה המילה הזאת לייצג גם את המשמעות הגיאומטרית שיש לה גם היום; כמו במשפט "סכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות".
יֶתֶר. משמעותה המקראית (הנוגעת לענייננו) של יתר היא חבל או חוט חזק.
ומאז ימי הביניים יתר מייצגת גם את המשמעות הגיאומטרית "הצלע שמול הזווית הישרה במשולש ישר זווית".
מישור. במקרא משמעה של המילה מישור הוא "אזור שטוח ללא גבעות או בקעות"; לדוגמה: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ 4). מאוחר יותר מישור נלקחה לייצג גם את המושג הגיאומטרי "משטח שדרך כל שתי נקודות שבו אפשר להעביר קו ישר שימצא כולו על אותו משטח".
מעלָה. משמעה המקראי (מתחום הבניין) של המילה מעלה היא מדרגה; לדוגמה וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי (שמות כ 22). ומאז ימי הביניים המילה הזאת מייצגת גם משמעות גיאומטרית: "יחידת מידה למדידת זוויות וקשתות, ששיעורה 1/360 של המעגל".
ניצב. למילה ניצב, כשהיא מופיעה כשֵם, יש במקרא שני מובנים. האחד הוא "ממונה, נציב"; והשני "ידית של חרב". וכפועל – מובנָה "עומד"; לדוגמה: וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ (שמות יח 14). והחל מימי הביניים ניצב מייצגת גם מושג גיאומטרי: "קו ישר היוצר עם קו אחר זווית ישרה" (מושג הזהה למושג הגיאומטרי אנך).
נקודה. המילה נקודה מופיעה במקרא רק ברבים ורק פעם אחת, ומשמעה כדוריות קישוט (תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף; שיר השירים א 11). מאוחר יותר נוספו לה עוד משמעויות, והחל מימי הביניים היא מייצגת גם מושג גיאומטרי: "מקום החיתוך של שני קווים נחתכים".
צלע. כבר דיברנו עליה לעיל.
קדקוד. המשמעות הראשונית (המקראית) של קדקוד היא ראש או גולגולת; לדוגמה: יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד (תהילים ז 17). ובעת החדשה קדקוד מייצגת גם מושג גיאומטרי: "נקודת פגישה של שני קווים ישרים היוצרים זווית"; לדוגמה: למרובע יש ארבעה קדקודים.
קו. במקרא קו הוא חוט למדידה; לדוגמה: מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע; אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו (איוב לח 5). ומכך הוטל על המילה הזאת לייצג את המשמעות הגיאומטרית-סירטוטית שיש לה בימינו.
שוקיים. המשמעות המקראית של המילה שוֹק היא חלק הרגל שבין הברך לכף הרגל; לדוגמה: גַּלִּי צַמָּתֵךְ, חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל, גַּלִּי שׁוֹק (ישעיהו מז 2). מאוחר ויותר, בגיאומטריה, שוק היא כל אחת משתי הצלעות במשולש הנשענות על הבסיס.
בְּעִבְרִית 