פרשת "בראשית" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה:  בראשית פרק א מתחילתו עד פרק ו פסוק 8.

הפטרה: מתוך ישעיהו פרקים מב מג.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרת הפרשה. ויש קשר בין שני העיונים: שניהם נוגעים לבריאה ולבראשית.

להתחיל מ"בראשית"

בשירהּ "החגיגה נגמרת" נעמי שמר שרה: "לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית".

איך עלינו להבין את המילה מבראשית המופיעה במשפט הזה? לכאורה הדבר פשוט: בראשית משמעה "בתחילה", "בראשונה"; וכשמוסיפים את התחילית "מ", המשמעות היא "מההתחלה". אבל אפשר לקרוא את השיר גם כך: לקום מחר בבוקר ולהתחיל מ"בראשית". "בראשית" עם מרכאות. "בראשית" כמילה שמצוטטת מספר בראשית פרק א פסוק 1: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. "בראשית" שמצינת את  התחלת הבריאה והתחלת המקרא; "בראשית" שבראשיתה עומדות האותיות ב-ר-א. ודומה שאין מילה מתאימה ממנה להתחיל בה את סיפור הבריאה ואת המקרא כולו.

האם אכן זו הייתה כוונת המשוררת? קשה לומר בוודאות. אבל יש בשיר כמה וכמה ביטויים ומילים שמתכתבים עם סיפור הבריאה ומעידים (לדעתי) על ההתכוונות הזו. הנה המילים המקראיות המכותבות, ולידן מילותיה של שמר ב"החגיגה נגמרת":

במקרא: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א פסוק 2). ואצל שמר: "מתוך החשכה".

במקרא כתוב: יְהִי אוֹר (א 3). ואצל שמר: "כיבוי אורות".

במקרא: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר (א 5); בְּרֵאשִׁית בָּרָא (בראשית א 1). ואצל שמר: "את עולמך בבוקר תמיד לברוא".

במקרא: עָפָר מִן הָאֲדָמָה (ב 7); בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (א 27). ואצל שמר: "ואז מן העפר, בצלם אנשים".

במקרא: וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה (א 25); דֶּשֶׁא עֵשֶׂב (א 12); יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם (א 14). ואצל שמר: "האדמה, העשב וכל המאורות".

להלן מלוא השיר; המילים המסומנות (בקו תחתון) מקשרות אותו לסיפור הבריאה שבפרק א' של בראשית.

לפעמים / החגיגה נגמרת / כיבוי אורות / החצוצרה אומרת / שלום לכינורות. / אשמורת תיכונה נושקת לשלישית – / לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. //
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב / לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב / לשמוע חלילים ברוח החופשית / ולהתחיל מבראשית.//

מבראשית / את עולמך בבוקר תמיד לברוא: / האדמה, העשב וכל המאורות / ואז מן העפר, בצלם אנשים / לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. //
לקום מחר בבוקר… //
גם אצלך / החגיגה נגמרת / ובחצות / הביתה את הדרך / קשה לך למצוא / מתוך החשכה אנחנו מבקשים – / לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. //
לקום מחר בבוקר… //

 

ברא, יצר, עשה

בהפטרת "בראשית" כתוב כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו (ישעיהו מג 7). לשלושת הפעלים המופיעים בפסוק  – ברא, יצר, עשה – יש משמעויות דומות, ובמקרים מסוימים אפילו זהות. דוגמה אחת: בספר בראשית פרק א פסוק 27 כתוב וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם; ובפרק ב פסוק 8 כתוב וַיָּשֶׂם [ה'] שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. לאותה פעולה, במקום אחד כתוב ברא את האדם, ובמקום שני כתוב יצר. דוגמה נוספת: בספר מלכים-א, פרק ז פסוק 15 כתוב וַיָּצַר [חירם, איש צור] אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת; ובפסוק 16 של אותו פרק כתוב וּשְׁתֵּי כֹתָרֹת עָשָׂה לָתֵת עַל רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים. פעם יצר ופעם עשה. בכל זאת יש הבדלי משמעות בין שלושת הפעלים שלנו, ויש קשר בין ההבדלים האלה לבין סדר הופעתם של הפעלים בכתוב – קודם  בריאה, אחריה  יצירה, ולבסוף  עשייה. ועל הדברים האלה אנחנו עומדים כאן.

בריאה. על פי המילונים  בריאה היא יצירת יש מאין. במקרא הפועל  ברא מיוחס רק לאלוהים, שכן רק אלוהים יכול לברוא יש מאין. ואכן אחד מכינויו  של ה' הוא "הבורא", ורק הוא נקרא כך. למשל, הרמב"ם אומר: "וכל הצורות האלו חיים ומכירים את הבורא" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק י). עם זאת בזמננו הפועל  ברא משמש לפעמים גם לתיאור פעולה אנושית. למשל, בטקסט פרסומי של חברה מסוימת ראיתי את הכתוב הבא: "לאחר שבראה עולם חדש של מוצרי מטבח וניקוי, החברה ממשיכה לחדש". ונעמי שמר אומרת (בשיר "החגיגה נגמרת": "את עולמך בבוקר תמיד לברוא".

יצירה. על פי מילונים  יצירה היא עשיית דבר שעדיין לא היה. יוצא מזה ש יצירה היא מושג רחב יותר מאשר  בריאה: כל בריאה היא יצירה – יצירת דבר שעדיין לא היה – אבל לא כל יצירה היא בריאת יש מאין, לפחות לא בעולם החומרי. ואכן, בעוד בריאה מיוחסת במקרא רק לאלוהים,  יצירה מיוחסת גם לבני אדם; כמו שראינו כבר באחת הדוגמאות שהובאו לעיל: וַיָּצַר [חירם] אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת. ועוד דוגמה: יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ (ישעיהו מד 9). ובלשון זמננו אומרים למשל: "יוצר הסדרה הוא ישראלי"; "הוא יצר את החברה הזאת במו ידיו".

עשייה.  עשייה מוגדרת כפעולה יזומה שמביאה תוצאה כלשהי. במקרא הפועל  עשה מיוחס בעיקר לבני אדם, אבל גם אלוהים עושה; לדוגמה:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ … אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ (שמות יח 1).

וגם יש במקרא, אם כי הדבר נדיר, שהפועל  עשה מיוחס לבעלי חיים (וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה, בראשית ג 14); או לצמחים (וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי, בראשית א 12); או אפילו לעצמים דוממים (וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת [ועשתה האדמה] אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים, ויקרא כה 21). לעומת זאת בלשון זמננו, ובפרט בלשון הדיבור, הייחוס של הפועל  עשה גם למי שאינם בני אדם הוא נפוץ למדי. לדוגמה: "חזירי הבר עושים נזקים קשים לחקלאים"; "המוזיקה הזאת עושה לי טוב"; "המשאיות הכבדות עושות לנו כאן רעש בלתי נסבל".

שלוש הפעולות שלנו – בריאה, יצירה ו עשייה – קשורות אחת לשנייה על פי סדר של היתכנות והשתלשלות: הבריאה, המיוחסת במקרא רק לאלוהים, קודמת לכל דבר אחר, ובלעדיה גם לא היו יצירה או עשייה; מתוך היש (שנברא בבריאה) יוצר האדם דברים שעדיין לא היו; ובתוך העולם (החומרי והרוחני) שהאדם יצר הוא עושה את כלל מעשיו. וזהו גם סדר הופעת הפעלים בכתוב שלנו – בריאה-יצירה-עשייה.