פרשת "כי תבא" והפטרתה – עיונים לשוניים

הפרשה: דברים פרק כו פסוק 1 עד פרק כט פסוק 8 

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרק ס.  

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: קשר בין בברכה לאור ובין קללה לחושך. 

 

 הברכה והקללה 

פרשת "כי תבא" מציינת בהרחבה את הברכה שתבוא על בני ישראל אם יקיימו את מצוות ה' (דברים כח 14-1), ובהרחבה רבה עוד יותר את הקללה שתחול על אנשים ועל כלל העם אם לא ישמעו בקול ה' (דברים כז 26-15, כח 57-15).  

למילה  ברכה יש כמה משמעויות, אבל אנחנו מתייחסים כאן לשתי המשמעויות העיקריות שלה. האחת היא "איחול דבר טוב", כמו בהיגד וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה (דברים לג 1); והשנייה היא "הצלחה, דבר טוב שקורה לאדם"; כמו בהיגד  "הוא רואה ברכה בעמלו". באופן דומה אנחנו מתייחסים כאן גם למילה  קללה  – כמייצגת של שתי משמעויות עיקריות: האחת היא גידוף מישהו או הבעת משאלה שתיפול עליו רעה; והשנייה היא הרעה עצמה, כמו בהיגד "סמים הם קללה איומה".  

כנראה שהברכה והקללה ירדו לעולם (וללשון) ביחד; על כל פנים במקרא הן נזכרות פעמים רבות זו ליד זו, כמו שני חלקים של אותו שלם. לדוגמה: בסיפור ברכת יצחק את יעקב, יעקב אומר לאמו: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה (בראשית כז 12). ועוד דוגמה: משה אומר לבני ישראל (בשם ה'): רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (דברים יא 26). 

בעולם הברכות והקללות יש עניינים רבים שאפשר לדון בהם; אנחנו מעלים כאן שני עניינים לשוניים. 

עניין ראשון הוא השאלה מה בעצם עושה אדם כאשר הוא מברך או מקלל.  ג'.ל. אוסטין (פילוסוף בריטי, 1960-1911) בספרו "איך עושים דברים עם מילים"   (J. L. Austin: How to do things with words)  מבחין, לצורך העניין שהספר עוסק בו, בין שלושה סוגים של מבעים. הראשון הוא מבעים קביעתיים, שעיקר תפקידם הוא העברת תוכן; כמו תיאורים, הבעת מחשבות, דיווחים. הסוג השני, על פי אוסטין, הוא מבעים שעצם אמירתם היא פעולה כלשהי של האומר; כמו בקשה, שאלה, הבטחה. הסוג השלישי הוא מבעים שגורמים להתרחשות של דברים במציאות המוחשית. לדוגמה, כאשר אומרים למישהו "סגור בבקשה את הדלת", והוא אכן סוגר את הדלת. ברכות וקללות בוודאי אינן רק העברת תוכן; אם כך (לפחות על פי אוסטין), הן מהוות פעולה, בדומה להבעת משאלה או הטחת עלבון. ומי שמאמין בכוחן של ברכות או קללות להתגשם, למשל של ברכות או קללות אלוהיות, ישייך אותן לסוג השלישי, כלומר למבעים שגורמים לשינוי המציאות.  

עניין שני הוא רכיבי המשמעות של המושגים  ברכה או  קללה. כאשר מנתחים את המשמעויות של המושגים האלה, מוצאים שלכל ברכה או קללה יש ארבעה רכיבי משמעות עיקריים: א. המברך או המקלל; ב. המבורך או המקולל;  ג. סיבת או נסיבות הברכה או הקללה; ד. תוכן הברכה או הקללה. ואפשר לסווג ברכות או קללות על פי הרכיבים האלה. כדוגמה, ולכבוד הפרשה שלנו, הבה נסתכל על רכיבי המשמעות של הקללות המקראיות. 

המקלל המקראי הראשי הוא ה' – בדיבור ישיר או באמצעות נביאיו. מסכת קללותיו מתחילה כבר עם חוה (בראשית ג 16) ואדם (שם, שם, 19). אבל לא רק ה' מקלל; לדוגמה: נח מקלל את כנען נכדו (בראשית ט 25); יעקב מקלל את שמעון ולוי בניו (בראשית מט 7); יותם מקלל את אנשי שכם (שופטים ט); שאול מקלל את יהונתן בנו (שמואל-א כ 30); נתן הנביא מקלל את דוד (שמואל-ב יב 12-10); וגם שמעי בן גרא מקלל את דוד (שמואל-ב טז 7).  

המקוללים המקראיים העיקריים הם בני ישראל; והפרשה שלנו, שכוללת אוסף מונומנטלי של קללות כאלה, היא דוגמה בולטת. אבל גם עמים אחרים מקוללים; לדוגמה, משא הקללות שנושא עמוס על אויבי ישראל (פרק א). וגם אנשים ספציפיים מקוללים; כמו אדם וחוה ושאר המקוללים שהזכרנו לעיל. ולא רק בני אדם במקוללים; למשל, ה' מקלל את האדמה (אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בראשית ג 17), וירמיהו מקלל את יום היוולדו (אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, ירמיהו כ 14).   

סיבות הקללות המקראיות שונות ורבות, אבל כאשר המקלל הוא ה' והמקוללים הם בני ישראל, סיבת הקללה היא מעשיהם הרעים של ישראל, ובעיקר אי מילוי מצוותיו של ה' ונְהיָה אחרי אלוהים אחרים. כמו בדברי ה' אל שלמה עם גמר בניית בית ה': אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְו‍ֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם …  וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָהִ (מלכים-א ט 7-6). 

גם תכני הקללות המקראיות רבים ומגוונים. באופן כללי אפשר להבחין בין שלושה סוגי תכנים. הראשון הוא איחול רָעות; כמו למשל קללת ה' את אדם וחוה (בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים). סוג שני הוא גידוף; כמו קללת שאול את בנו יהונתן ("בן נעוות המרדות") . וסוג שלישי: קללת איום; כמו "אם… אז…" או "ארור האיש אשר…". כאלה הם למשל דברי ה' אל שלמה המובאים לעיל, וגם הקללות שבפרשה שלנו.  

האור והחושך 

ההפטרה לפרשת "כי תבא" – ישעיהו פרק ס – מתחילה בברכה הבאה:  

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה (ישעיהו ס 2-1).  

האור והחושך הם שני מושגים מנוגדים השייכים לאותו עניין; כמו חום וקור, טוב ורע, ברכה וקללה ועוד הרבה. הם מופיעים יחד במקרא כבר בפסוקים הראשונים של בראשית, ואחר כך הם מופיעים שוב ושוב במקומות שונים ובמשמעויות שונות. ואפשר להבחין בארבע משמעויות עיקריות כאלה. 

במשמעות ראשונה, המובלטת במיוחד בסיפור הבריאה, האור והחושך הם מהוּיות קוסמיות-פיזיקליות, חלק מסדרי היקום. האור הוא היום והחושך הוא הלילה, ובתור כאלה הם מסמנים את חלוף הזמן. הנה שתי דוגמאות: וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה (בראשית א 5-4). עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח 22). 

במשמעות שנייה האור והחושך הם עצמים שנשלטים על ידי ה', והוא משתמש בהם כדי להשפיע על התנהלותם של בני האדם. הנה דוגמאות: 

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם, וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים … וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י 23-22). יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ; עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה (ישעיהו מה 7). כָּל מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ; וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל אַרְצְךָ, נְאֻם אֲדֹנָי ה' (יחזקאל לב 8).  

במשמעות השלישית האור הוא מקום גלוי והחושך מקום נסתר. לדוגמה: מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת, מִנִּי חֹשֶׁךְ, וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת (איוב יב 22). 

במשמעות רביעית האור והחושך מייצגים מושגים מופשטים. האור מייצג את הטוב, את הברכה, ואת הנכון לעשות ואת הישועה; והחושך את הבוּרות, את הרע, את הקללה ואת האבדון. הנה דוגמאות: 

הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע;  שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיהו ה 20). יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר; וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר (איוב יב 25). רבי דוד אלטשולר מפרש: "שוגים ללכת בעצת תוהו ולא יפנו אל מול העצה הנכונה".