הפרשה: דברים פרק א פסוק 1 עד פרק ג פסוק 22

ההפטרה: מתוך ישעיהו פרק א.

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם חכמה ובינה.

 

חכמה, בינה, דעת

בפרשת "דברים" משה סוקר את המוצאות את בני ישראל במדבר; ובין יתר הדברים הוא מזכיר את המבנה הארגוני שהקים כאשר מינה שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, לשפוט ולהנהיג את העם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם (דברים א 13).

"חכמים ונבונים" אומר הכתוב. יש במקרא פסוקים רבים שכוללים גם מילה מהשורש חכ"ם (כמו  חכם או  חכמה) וגם מילה מהשורש בי"ן (כמו  בינה, נבון); ולפעמים מופיעה אתן גם מילה מהשורש יד"ע (ובפרט המילה  דעת). למשל: כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו, דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב 6). ברור שיש קירבת משמעות בין חכמה לבינה (או תבונה), או בין חכמה לדעת, אבל יש ביניהן גם הבדלי משמעות; שהרי אם לא היו הבדלים, מדוע  לומר גם "חכמים" וגם "נבונים"? או גם "חכמה" וגם "דעת"?  ובכן, מה אומרים דרשנים על ההבדל בין "חכמים" ל"נבונים" בפסוק שלנו (דברים א 13)? מדרש ספרֵי אומר: "חכמים ונבונים – זה ששאל אריוס את ר' יוסי. אמר לו [אריוס לר' יוסי]: איזהו חכם? אמר לו [ר' יוסי]: המקיים תלמודו. […] חכמים דומים לשולחני [חלפן] עשיר, שמביאים לראות רואה; וכשאין מביאים יושב ותוהה. [ואילו] נבון דומה לשולחני תגר, כשאין מביאים לו לראות – מביא משלו ורואה". גם בלי להידרש לדרכי פעולתו של השולחני, אפשר להבין שעל פי ר' יוסי לחכם יש מה שהביאו לו אחרים – למשל רבותיו – ואילו הנבון מביא דברים גם מעצמו. ורש"י אומר: "נבונים – מבינים דבר מתוך דבר".

אמנם המושגים "חכמה", "בינה" ו"דעת" והמושגים הגזורים משורשיהם מופיעים ביחד במקרא במקומות רבים, אבל ובמיוחד הם מופיעים בספר משלי, שעיקר עניינו הוא החכמה על צורותיה, תפקידיה ומופעיה השונים. מתוך כך ספר משלי מספק לפרשנים הזדמנויות רבות לדון בשאלות כמו מהי חכמה, מהי בינה, מהי דעת, ומהם ההבדלים בין המושגים האלה. להלן שני פסוקים מתוך משלי, וביאורם על ידי המלבי"ם (רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר).

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה (משלי א 2). על פי המלבי"ם, "חכמה" משמעה (לפחות בפסוק הזה) הידיעה איך צריך אדם לנהוג בכל עניין שיש בו אפשרויות מנוגדות. למשל: ענווה היא חכמה וגאווה היא סכלות. ואת דרכי ההתנהגות החכמה האדם לא יכול להבין מעצמו, אלא רק מדרכי ה'.

לעומת זאת, הבינה מקורה, על פי המלבי"ם, בשכלו של האדם, ועניינה חקירת הדברים לעומקם על ידי היקשים ולימוד דבר מתוך דבר; וכך אומר המלבי"ם:  "ותחת שהחכמה  [ש]נאספת אל הנפש מבחוץ, הבינה היא יוצאת מנפש האדם לחוץ, לעבור בין הדברים ולחקרם, ולחדור לדעת עומקם, ולהוציא תעלומות על-ידי היקשי התבונה".

פסוק אחר ממשלי הנוגע לענייננו ומבואר על ידי המלבי"ם – ביאור שכאילו משלים את ביאורו למשלי א 2 המובא לעיל – הוא זה: יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת, חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ (א 7). וכך מבאר המלבי"ם: "יראת ה' ראשית דעת – הנה כל חכמה יש לה התחלה, שעל ידה תיוודע החכמה, והם יסודותיה; כמו שחכמת ההנדסה [הגיאומטריה] תבנה יסודותיה על החוש ו[על] המושכלות ראשונות [האקסיומות], וחכמת הטבע מיוסדת על הבחינה והניסיון. אבל חכמת התורה וחכמת המידות, הנזכרת בספר זה [ספר משלי] בשם חכמה סתם, התחלותיה לא ייוודעו במופת השכל כנ"ל, והיא מקובלת מה' אשר הכינה וגם חקרה. אם כן, אי אפשר להגיע בה לכלל דעת – שיֵדע אותה בידיעה ברורה – [אלא] רק על ידי המוסר ויראת ה'". עד כאן המלבי"ם. ובמילים שלנו: על פי המלבי"ם ה"חכמה" בספר משלי היא חכמת התורה והמוסר; וחכמה זאת  אינה נוצרת על ידי כוח השכל או על ידי תצפיות וניסויים, אלא היא ניתנה לאדם מאלוהים. ו"דעת" היא הבנה ברורה ועמוקה של החכמה הזאת.

ויש עוד פסוקים ופרשנויות בעניין הזה.

לסיום, אי אפשר שלא להזכיר בקשר לענייננו כאן את חסידות חב"ד, ששמה הוא ראשי התיבות של חכמה בינה דעת. והוויקיפדיה אומרת שעל פי חסידות חב"ד, אף שהאמונה בבורא היא היסוד בחייו של היהודי, יש צורך לבסס את האמונה על ידי הבנה שכלית, ויש צורך ב"התבוננות" שבאה רק אחרי לימוד ועיון מעמיק (כך לפחות על פי  ויקיפדיה).

 

הבה נתבונן

עיקרה של ההפטרה לפרשת "דברים" הוא דברי תוכחה של ישעיהו. ובין שאר הדברים הוא אומר: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן (ישעיהו א 3).

הבה נתבונן בפועל התבונן. הפועל הזה גזור מהשורש בי"ן שעניינו בינה והבנה.  ואכן המלבי"ם מבאר: "לא התבונן – לא רצה להבין". אבל בלשון זמננו לפועל התבונן יש מובן אחר, שאינו קשור לכאורה לענייני הבנה: "הסתכל בתשומת לב, בעיון". אז מאיפה הגיע לפועל  התבונן המובן השגור בימינו? הנה הסבר: אחת הדרכים להבין משהו היא להסתכל עליו בתשומת לב. וכנראה שמתוך כך המובן "הסתכל בתשומת לב" השתלט על הפועל  התבונן, עד שבימינו זהו מובנו היחיד, או לפחות העיקרי.

כך או לא כך, הפועל  התבונן מופיע במקרא בלפחות שלושה מובנים. על פי מובן אחד,  התבונן משמעו כמו בימינו – "הסתכל בתשומת לב". לדוגמה: וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי (מלכים-א ג 21).  על פי מובן שני,  התבונן משמעו "חקר, ניסה להבין"; כמו בפסוק שלנו מישעיהו (עמי לא התבונן). ועל פי מובן שלישי  התבונן משמעו "החכים, נעשה חכם"; לדוגמה: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי (תהילים קיט 100). ו"מצודת דוד" מפרש: "מזקנים אתבונן – אהיה בעל בינה יותר מזקנים".

בכל שלשת המובנים שלעיל המושג "התבוננות" מחבר בין "הסתכלות" ל"הבנה".

האם יש בלשון עוד חיבור כזה (בין "הסתכלות" ל"הבנה")? אולי יש, אם כי הוא סמוי במידה מסוימת. הבה נסתכל על הפועל הסתכל. הפועל הזה גזור מהשורש סכ"ל, שעניינו טיפשות (סָכל, סִכלות). אבל בין הסתכלות לסכלות אין שום קשר של משמעות, אז מהיכן צצה ה"הסתכלות" הזאת? אפשר שיש כאן שני שורשים נבדלים – סכ"ל של סִכלות וסכ"ל של הסתכלות; אבל אפשר לבאר את הדבר גם כך: כידוע  שׂי"ן (שמאלית) מתחלפת לפעמים עם סמ"ך (למשל שרעפים-סרעפים, תפש-תפס, משור-מסור). אז אולי  הסתכל הוא בעצם גלגול של  השתכל שבא מהשורש שכ"ל, ושלפי זה משמעו "הביט באופן מושכל, כדי להשכיל". ואכן ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם, בתרגומו (מערבית) של שמואל אבן תיבון, מופיע הפועל השתכל במשמעות של  התבונן; ומילון אבן שושן, אולי בעקבות אבן תיבון, כולל את המילה  השתכלות (במובן של התבוננות) באוצר המילים שלו.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s