פרשת "בְּמדבר" והפטרתה – עניינים לשוניים

הפרשה: במדבר פרק א מתחילתו עד פרק ד פסוק 20

ההפטרה: מתוך הושע פרק ב

לפנינו עניין לשוני הקשור לפרשה ועניין לשוני הקשור להפטרתה. ויש קשר בין שני העניינים: שניהם עניינם שימושים בני זמננו לשמות ולצירופים מקראיים.

שלומיאל – שם שמשמש כמושג

פרשת "במדבר" עוסקת בעיקר במניינים ובמִפקדים של בני ישראל לשבטיהם, והיא פותחת בציון שמם של נשיאי השבטים. ונשיא שבט שמעון הוא שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי (במדבר א 6). בלשון זמננו  שלומיאל הוא תואר שמשמעו "לא יוצלח". מאין ואיך הגיע ללשון ימינו התואר הזה, והאם יש קשר כלשהו – אטימולוגי או משמעי – בינו לבין השם המקראי שלומיאל? פרשנים שונים הציעו תשובות שונות לשאלות האלה, אבל אין כנראה תשובה אחת חלוטה ומקובלת על כולם. ובמקום זאת אפשר לציין כמה סברות שמשוטטות בשטח.

על פי סברה אחת המילה  שלומיאל היא מין וריאציה עברית של המילה היידישית  שלימזל, שהיא עצמה (כנראה) חיבור של שתי מילים: המילה הגרמנית  שְלים, שמשמעה "רע", והמילה העברית  מזל. ואכן משמעה של המילה  שלימזל הוא "חסר מזל". המשמעויות של  שלומיאל ו- שלימזל דומות, אבל בכל זאת יש ביניהן הבדל: השלומיאל הוא לא יוצלח בגלל גורמים שנובעים ממנו – הוא מגושם, יש לו שתי ידיים שמאליות וכדומה; ואילו השלימזל הוא חסר מזל שלא באשמתו. ההבדל הזה מובהר היטב באמירה הידועה: "שלומיאל הוא מלצר שנשפך לו המרק החם בדרך לשולחן; ושלימזל הוא זה שהמרק נשפך עליו". על פי סברה אחרת המילה  שלומיאל באה מהביטוי התלמודי "שלא מועיל".

סברות אחרות קושרות את  המילה  שלומיאל לנשיא שבט שמעון שלומיאל בן צורישדי שכבר נזכר לעיל. על פי סברה אחת כזאת אותו שלומיאל היה חסר מזל,  ומתוך כך שמו משמש כתואר כללי לחסרי מזל. כמו ש מתושלח הוא תואר למאריך ימים, ו המן הוא תואר לרשע; ויש עוד שמות כאלה. ומניין ששלומיאל המקראי היה חסר מזל? העניין הזה מתגלגל כך: בתלמוד, מסכת סנהדרין דף פב ב, נאמר שלזִמְרִי בֶּן סָלוּא היו חמישה שמות. [זמרי בן סלוא הוא אותו איש משבט שמעון שזנה עם אישה מדיינית, ובעבור כך פנחס בן אליעזר בן אהרן הרג אותו (במדבר כה 15-10)]. ואחד השמות של זמרי – כך כתוב במסכת סנהדרין – היה שלומיאל בן צורישדי. כלומר, על פי אותם דברים במסכת סנהדרין, זמרי בן סלוא ושלומיאל בן צורישדי הם אותו איש. ומכיוון שזמרי היה חסר מזל – רק הוא הוצא להורג בגין נהִיה אחרי נשים מדייניות – הפך שמו (שלומיאל) לתואר של חסרי מזל.

לפי הסבר אחר שבט שמעון כולו היה חסר מזל, ולכן שלומיאל – נשיא השבט – מייצג חוסר מזל; הנה כמה סימנים לחוסר המזל של שמעון ושל כלל שבט שמעון:

–  יוסף כועס על שמעון. כאשר בני יעקב ירדו למצרים לשבור שבר, יוסף אסר את שמעון לעיני אֶחיו (בראשית מב 24). ומדרש בבראשית רבה אומר על כך (פרשה צא): "לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם מפני שהוא דחפו לבור".

– ברכת יעקב. לפני מותו יעקב מברך את בניו; ועל שמעון (ולוי) הוא אומר רק דברים רעים: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי (בראשית מט 6-5).

– דעיכתו של שבט שמעון במשך המסע במדבר. במפקד הראשון שערך משה  – המפקד שמסופר עליו בפרשה שלנו – שבט שמעון מנה 59,300 איש (במדבר א 23); ואילו במפקד השני שערך משה הוא מנה 22,200 איש בלבד (במדבר כו 14).

– ברכת משה. לפני מותו משה מברך את בני ישראל. כל בני יעקב זוכים לברכה מלבד שמעון – שמעון לבדו לא מבורך (דברים פרק לג).

– שבט שמעון נטמע בקרב שבט יהודה. כאשר השבטים מקבלים את נחלותיהם, שמעון לא מקבל נחלה משלו, אלא "נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה" (יהושע יט 1).

לא כל סברה שצוינה לעיל מתקבלת בקלות על הדעת. עם זאת אולי אפשר להציע סברה "מאוחדת", כזו שמאחדת כמה מהסברות שלעיל; למשל: בחיפוש אחרי מילה עברית מקבילה משמעית ודומה פונטית למילה היידישית  שלימזל, הגיעו המחפשים אל השם המקראי שלומיאל, שהוא שמו של נשיא שבט שמעון חסר המזל.

 

עמק עכור ופתח תקווה

בהפטרה לפרשת "במדבר" הנביא הושע מוכיח את ישראל על שבגדו באלוהיהם, וצופה להם עונש על כך; עם זאת הושע מבטיח שאחרי הנשיאה בעונש תחודש בריתם עם ה'. וכך אומר ה' מפי הושע: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה (הושע ב 17). אנחנו נעמוד כאן על המושגים והמקומות "עמק עכור" ו"פתח תקוה" ועל הקשרים ביניהם.

לצירוף "עמק עכור" יש שתי משמעויות. במשמעות אחת "עמק עכור" הוא שמו של עמק מסוים על יד יריחו, העמק שבו סקלו העם את עכן בן כרמי על שמעל בחרם שהטיל יהושע על יריחו; וכך כתוב: וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן … וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר. וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה עֲכַרְתָּנוּ – יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה… עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה (יהושע ז 26-24). במשמעות שנייה, "עמק עכור" הוא מושג מופשט: מקום של דברים רעים; כמו שמפרש רש"י: "ואת עמק עכור – עומק הצרות שהן עכורים".

המושג "פתח תקוה" אמנם מופיע במקרא רק בפסוק שלנו בהושע, אבל משמעו ברור: "מקור תקווה, ראשית תקווה". בימינו נוספה לצירוף "פתח תקוה" עוד משמעות – זהו שמה של העיר פתח תקווה. ואכן מייסדיה של פתח תקוה שאבו את השם הזה מהפסוק בהושע. ויקיפדיה אומרת על העניין הזה את הדברים הבאים: המתיישבים הראשונים של פתח תקווה התכוונו, בשנת 1872, להתיישב בסביבות העיר יריחו, ובכך להגשים את הנבואה של הושע בקשר לעמק עכור. מסיבות שונות רכישת הקרקע ליד יריחו לא התבצעה, ובמקום זאת המתיישבים הגיעו לשרון. הם רכשו את אדמות הכפר הערבי אוּ‏מְלָבָּס וקראו למושבה החדשה בשם שתוכנן למושבה ביריחו – "פתח תקווה". עם זאת, גם במקום זה נמצאה משמעות לשם המושבה, שכן בספר ישעיהו מוקבל עמק עכור לשרון, וכך כתוב שם: "וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר" (ישעיהו סה 10).

שמותיהם של יישובים רבים שהוקמו בארץ ישראל מאז ראשית הציונות לקוחים מהמקרא. ברוב המקרים שמות כאלה הם של מקומות המוזכרים במקרא, לדוגמה: אילת (דברים ב 8); אשדוד (יהושע יא 22); בית השיטה (שופטים ז 22);  גבתון (מלכים-א טו 27); גת (יהושע יא 22); יגור (יהושע טו 21); יטבתה (במדבר לג 33);  יראון (יהושע יט 38); מחניים (יהושע כא 26); נהלל (יהושע כא 35); רחובות (בראשית כו 22). ויש עוד הרבה. אבל "פתח תקוה" הוא שם מסוג אחר. "פתח תקוה" המקראי הוא לא שם מקום אלא מושג מופשט מתחום התוכן של גאולת ישראל, ומתוך כך הוא הלם את רוחם ותקוותיהם של ראשוני פתח תקווה.

"פתח תקווה" אינו  המושג המקראי היחיד מתחום גאולת ישראל שאומץ כשם של יישוב שהוקם בתקופה הציונית. הנה עוד כמה כאלה:

מקווה ישראל; נוסד ב-1870. מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה (ירמיהו יד 8).

ראש פינה; נוסדה ב-1878. אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים  הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה (תהילים קיח 22).

ראשון לציון; 1882. רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן (ישעיהו מא 27).

נס ציונה; 1883. שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ (ירמיהו ד 6).

חרב לאת; 1947. וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת (ישעיהו ב 4).

מבשרת ציון; 1951. עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם (ישעיהו מ 9).

 

בתמונת הנושא: Schlemiel, Jüdische Blätter für Humor und Kunst [שלומיאל, עיתון יהודי להומור ולאמנות]. הוצאת Welt. ברלין, 1919-1920.