נסתכל על המילים  צער, עצב, יגון, ו תוגה. יש עוד מילים המשתייכות לתחום המשמעות הזה, שאפשר לקרוא לו תחום הצער, אבל אנחנו נסתפק במילים האלה. לכל אחת מהמילים האלה יש טווח משמעות מסוים, שחופף במידה זו או אחרת את טווחי המשמעות של המילים האחרות; אבל לכל מילה יש גם גווני משמעות משלה שמבדילים אותה מהמילים האחרות שבתחום. הגוונים הייחודיים האלה הם שמצדיקים את קיומה של המילה בלשון ואת השימוש בה. איך עומדים על גווני המשמעות? דרך אחת היא באמצעות רכיבי משמעות; הדרך הזאת מוצגת בעיון "שקרים ומילים דומות". דרך אחרת היא באמצעות ההֶקשר, כלומר באמצעות משפטים שהמילה הנדונה מופיעה בהם, ושמתוכם מתבררת משמעות זו או אחרת של המילה. בדרך הזאת, במקום להבין את משמעותו של המבע מתוך משמעותן של המילים, מבינים את משמעותן של המילים מתוך ממשמעותו של המבע. וכך אכן נעשה כאן: עבור כל אחת מהמילים הנדונות נביא כמה משפטים ידועי מקור או שכיחי שימוש, ומתוכם נסיק את גווני המשמעות השונים של אותה מילה. לעניין זה צריך להקדים ולומר שככל שאנחנו מחדדים גווני גוונים של משמעות, בפרט גוונים שהמילונים לא מפרטים, כן יש פחות הסכמה ממוסדת ו"אובייקטיבית" לגביהם ויש יותר מקום לפרשנות שאינה "מחייבת" את כלל משתמשי הלשון וחוקריה.

צער

"בצער רב אנחנו מודיעים על פטירתו של.."

"אנחנו משתתפים בצערך"

"אם פגעתי בך, אני מצטער"

"קרה כאן מקרה מצער"

"אני מצטער, אבל אין יותר כרטיסים".

מתוך משפטי הדוגמה האלה אפשר להסיק שהמילה  צער מייצגת רגש מכאיב או מטריד שמרגיש אדם עקב מקרה לא טוב שקרה לו או לזולתו, מקרה שאולי היה יכול להימנע. עם זאת המילה  צער לא תמיד מייצגת כאב אותנטי. למשל, המבע "אני מצטער" עשוי להיאמר מתוך אמפטיה והזדהות, או כהתנצלות ובקשת סליחה – גם בגין עניין פעוט יחסית. גם התואר  מצער ("מקרה מצער") אינו מייצג בהכרח רגש של כאב – הוא עשוי להינתן להתרחשות לא רצויה, או אף מזיקה, גם אם התרחשות כזאת לא ממש נוגעת לעמקי ליבו של הדובר.

עצב

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ; בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִיםְ (בראשית ג טז).

בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר; וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י כב).

"עלם ועלמה ידעתי, עלם ועלמה טובים; איש את רעהו אהבו ובכל זאת היו עצובים" (מילים: י.ל. פרץ; מנגינה עממית).

"מאז שבנו מת הוא אדם עצוב"

עצב הוא מצב נפשי של כאב, דאבה ודכדוך; עניין שבין אדם לבין עצמו. לפעמים עצב הוא מצב חולף, אבל בדרך כלל הוא מצב מתמשך ואפילו קבוע, כמו תכונת נפש. אדם יכול להיות עצוב לא דווקא בגלל אירוע קונקרטי, אלא בגלל מצב קיומי שלא ניתן לשנות אותו. גם אובייקטים שאינם בני אדם עלולים להיות עצובים. למשל, "סיפור עצוב", "עיניים עצובות", "מנגינה עצובה"; אבל למעשה עצבם של האובייקטים האלה משקף עצב של בני אדם או גורם לבני אדם להיות עצובים..

יגון

וַיֹּאמֶר: לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר; וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה (בראשית מב לח).

כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי, וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה (תהילים לא יא)

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי; צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא (תהילים קטז ג).

שֶׁמֶשׁ אוֹר, וְהַיּוֹם חָלַף, / רַק אֶחָד לֹא חָזַר מִשַּׁדְמוֹת הַקְּרָב. / שִׁיר תּוּגָה וִיגוֹנִים, סִיעָה שֶׁל עֲנָנִים / עוֹלָה מִמַּעֲרָב. (שמש אור, נתן יונתן על פי שיר רוסי).

המילה  יגון גזורה מהשורש יג"ה. הנו"ן שבסופה אינה שורשית, כמו שהיא אינה שורשית גם במילים  חרון, המון, או  קלון. מילים אחרות מאותו שורש הן  תוגה ו נוגֶה.

שמש אור, הענן חלף
וסיעת בחורים שבה מן הקרב.
יערות אורנים, שירת העפרונים
תצחק מכל ענף.
יערות אורנים, שירת העפרונים
תצחק מכל ענף.

שמש אור, הענן חלף,
בחורות תקדמון ועמן הטף;
רק אחת לבדה צופה היא לדודה
והוא עוד טרם שב.
רק אחת לבדה צופה היא לדודה
והוא עוד טרם שב.

שמש אור, והיום חלף,
רק אחד לא חזר משדמות הקרב.
שיר תוגה ויגונים, סיעה של עננים
עולה ממערב.
שיר תוגה ויגונים, סיעה של עננים
עולה ממערב.

יגון הוא עצב עמוק וכבד שנקשר בדרך כלל למוות; עצב כבד שמוציא את האדם ממסלול החיים הרגיל שלו; כבד עד כדי כך שהוא כשלעצמו יכול לגרום למותו של האחוז בו. בימינו המילה  יגון אינה רווחת בשפה היום-יומית והיא שמורה ללשון הגבוהה.

תוגה

בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב; וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ (משלי י א).

גַּם בִּשְׂחֹק יִכְאַב לֵב, וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה (משלי יד יג).

דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה (תהילים קיט כח).

בדומיה עוטפת התוגה / ובליבך נותרה המשאלה / שעה חולפת יום ושנה / ואת עדיין לו ממתינה  ("פרי גנך", מילים ומנגינה של יוני רועה).

תוגה היא עצב שקט ועמום שנמצא באופן תמידי ברקע הנפש. בדרך כלל היא באה לא בגלל אירוע  נקודתי כלשהו, אלא עקב מצוקות כמו אהבה נכזבת, צרות משפחתיות (בן כסיל), חוסר תוחלת. ולפעמים תוגה באה אחרי אופוריה ועליצות יתר ("הבוקר שאחרי").

 

(Guernica by Pablo Picasso, 1937)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s