ישנן בנות

למילה  בת או  בנות יש כמה משמעויות. משמעות אחת היא "ילדה או ילדות ביחס להוריהן"; כמו "מיכל בת שאול", או "בנות לוט". משמעות שנייה היא השתייכות; כמו "בת ציון" או "בנות הכיתה". משמעות אחרת היא גיל, כמו "בת שלוש עשרה". ויש עוד כמה משמעויות, פחות שכיחות. אנחנו נעסוק כאן במשמעות אחת מסוימת – שונה מאלו שצוינו לעיל – ובמופעים שונים שלה.

הבה נסתכל על הפסוק הבא: כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת (שיר השירים ב ב). מהי המשמעות של המילה  בנות בפסוק הזה? בוודאי לא "בנות להורים", ולא "השתייכות" וגם לא "גיל". אם כן, מהי? לשאלה הזאת אני מציע את התשובה הבאה:  בנות, בפסוק המובא לעיל (ובדומים לו), הן נערות המועמדות לאהבה, לרומנטיקה; מועמדות לא רק מטעמם של גברים כלשהם אלא גם מטעם עצמן ומיוזמתן. המרכיב הרומנטי הזה מתקיים בעיקר בצורת הרבים – בנות – ולא בצורת היחיד – בת. נרחיב וניתן דוגמאות.

המילה  בנות, כשהיא כוללת גוון רומנטי, מופיעה הרבה בשירים עבריים שנכתבו בארץ ישראל בעת החדשה. למשל, יש שירים כאלה שמתכתבים עם הרומנים הגדולים של ספר בראשית (יצחק ורבקה, יעקב ורחל), ומתוך כך הם גם כוללים מילים שקשורות לרומנים האלה, כמו  באר; עין; עדרים; כד; רועָה. דוגמה אחת היא מתוך שירם של יוסף לובן וברכה נאור: בֹּאנָה בֹּאנָה הַבָּנוֹת / מַהֵרְנָה לִשְׁאֹב מַיִם / בַּמִּשְׁעוֹל בֵּין הַגְּבָעוֹת / חִישׁ רֵדְנָה אֶל הָעַיִן. והשנייה היא מתוך שיר של עמנואל זמיר: ערב כבר ירד / בנות תבואנה / שיר פוצחות עם כד / בצחוק תרונָּה.

אבל ההקשר המקראי הוא רק אחד משלל ההקשרים הרומנטיים שהמילה  בנות מופיעה בהם בשירים בני זמננו. הדוברת בשיר "אני מצפת" של נתן אלתרמן אומרת: אֲבָל אֲנִי לַכֹּל, לַכֹּל / עוֹנָה בִּצְחוֹק גָּדוֹל: / אִם גַּם בָּנוֹת יֶשְׁנָן לָרֹב / אוֹתִי אֵין לַעֲזֹב!  ועוד של  אלתרמן, בשיר "אלימלך": יָא אֲנִי גֵּאָה / בֵּין בָּנוֹת מֵאָה / בִּי בָּחַר לוֹ לְרֵעָה.

בשנות הארבעים של המאה ה-20, כאשר העניינים הקיומיים-ביטחוניים (מלחמת העולם השנייה, המרי נגד השלטון הבריטי, הפלמ"ח, מלחמת השחרור) עמדו במרכז עולמו של היישוב, המושג  בנות קיבל גוון רומנטי נוסף: בנות הן חלק מההוויה ומההווי של היישוב הלוחם, והן הנערות של הבחורים הגיבורים. הרקע לציטוט הבא הוא מלחמת העולם השנייה, כאשר בחורים מארץ ישראל משרתים כחיילים בצבא הבריטי במלחמה נגד הנאצים. יחיאל חגיז כותב (בשיר שהולחן על ידי יששכר מירון והפך ללהיט עולמי): צֶאנָה! צֶאנָה / הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה: / חַיָּלִים בַּמוֹשָׁבָה / הֵנָּה! הֵנָּה! / אַל נָא תִּתְחַבֵּאנָה / מִבֶּן חַיִל אִישׁ צָבָא!

בנות הפלמ"ח לא היו כנראה ביישניות כמו בנות המושבה. על פי השירים של אותה תקופה הן היו שובבות ואקטיביות, כמו שמתברר מהשיר "מוטי" של חיים חפר. השיר הזה מספר על מוטי הפלמחניק האמיץ שמפגין אדישות כלפי הבנות המחזרות אחריו; והבנות מטכסות עצה איך לחדור אל ליבו: "בָּנוֹת, צָרִיךְ לִמְצֹא עֵצָה! / נוּ, נוּ, נַקְשִׁיבָה! / וּבְכֵן צָרִיךְ לִמְצֹא מוֹצָא מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ / אוּלַי נִפְתַּח עָלָיו פִּתְאֹם בְּאוֹפֶנְסִיבָה? / אַתְּ רַק שָׁכַחַתְּ שֶׁמּוֹטִי זֶה הוּא בַּפַּלְמָ"ח". דוגמה אחרת לאחוות בנות היא  השיר "נשים רוקדות" של יורם טהרלב: "באנה באנה באנה הבנות / בשמחה וגם בעצב / כך נרקוד לפי הקצב / אם נרצה או לא נרצה". בין הבנות יש לא רק אחווה אלא גם תחרות, כמו בשיר "ישנן בנות", גם הוא של טהרלב: "ישנן בנות, ישנן בנות  / אשר הולכות עם כל אחד / אם הן רואות בחור נחמד / הן מוכנות לטוס מייד / איתו אפילו עד אילת".

ויש גם אחוות בנים מול "הבנות", כמו זאת שמבוטאת בפזמון (שמחברו לא ידוע, אולי לא במקרה) שמושר כביכול מפי בחורים, במנגינתו של מרש האבל הידוע של שופן: "כל הבנות הן יצור של השטן / חוץ מאף אחת אני שונא את כולן / הן מקור הרשע / הן מקור הפשע / כל הבנות הן יצור של השטן". (בנות, אל תיקחו את זה ברצינות, הם סתם משתחצים).