כלי עבודה חקלאיים במקרא

אילו כלי עבודה חקלאיים מוזכרים במקרא? מה אפשר ללמוד מתוך המקרא עצמו על הכלים האלה (ממה היו עשויים, למה שימשו)? מה אפשר ללמוד מהם על דרכי עבודת האדמה בתקופת המקרא?

למרות שהחקלאות הייתה העיסוק העיקרי בתקופת המקרא, המקרא אינו מזכיר הרבה כלי עבודה חקלאיים; אולי מפני שהיו רק מעטים כאלה. ואת הכלים שהוא מזכיר, הוא מזכיר מעט פעמים. זאת לעומת כלי מלחמה כמו חרב, קשת,  או חנית, שכל אחד מהם מוזכר במקרא עשרות פעמים.

הכלי העיקרי בתקופת המקרא (כמו גם בזמננו) להכנת הקרקע לזריעה היה בוודאי המחרשה. פעולת החריש מוזכרת במקרא כמה פעמים, בדרך כלל יחד עם הקציר. לדוגמה: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד כא). עם כל חשיבותו החקלאית של החריש, המחרשה עצמה מוזכרת במקרא רק במקום אחד, וגם שם בגלל היותה עשויה מברזל ולא במסגרת תיאור של פעולת חריש: וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ (שמואל א' יג יט-כ).

מה אפשר ללמוד מהמקרא על המחרשה והחריש? ראשית שהמחרשה הייתה עשויה מברזל, כפי שזה  ברור מהסיפור שלעיל. דבר שני: חריש היה פעולה "כבדה" שדרשה מאמץ רב, ולכן המחרשה נגררה על ידי בהמות עבודה – שוורים או חמורים. עדות לכך היא האיסור "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב י). ומי שמכיר את האדמות הכבדות של פנים הארץ יודע עד כמה קשה עלול להיות החריש בהן.

כלי תחליפי למחרשה – למקומות ולסיטואציות שבהם אי אפשר להשתמש במחרשה –  הוא המעדר. המעדר והעידור מוזכרים במקרא כנראה רק פעמיים, שתיהן בישעיהו. פעם אחת: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר (ישעיהו ה ו); ומכאן שהעידור הוא פעולה חקלאית. ופעם שנייה: וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה (ישעיהו ז כה). את הפסוק האחרון פירש המלבי"ם ׁׁ(רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר, 1879-1809 ) כך: "ואם תשאל אם כן איפה ירעו הבהמות אחר שכל הארץ תהיה שמיר ושית? משיב, ההרים הגבוהים אשר אי אפשר לחרוש שם בכלי חרישה מרוב גובהם [תלילותם], רק במעדר וכלי חפירה יעדרון".

כלי אחר הוא האת. מהו  את בימינו אנחנו יודעים; אבל האם האת המקראי הוא אותו את של ימינו? לא ברור. אמנם האת המקראי גם הוא כלי עבודה חקלאי – דבר זה מובן למשל מהפסוק וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְְאִתִּים ַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת (ישעיהו ב ד), אבל מה היה שימושו? מילון העברית המקראית מסתפק בקביעה שאת הוא "כלי ברזל חד בעבודת האיכר". הגדרה עמומה למדי. אבל בעקבות סיפור המסופר במלכים ב' אפשר להציע משמעות מדויקת יותר. במלכים ב' פרק ו מסופר על בני הנביאים שירדו לירדן לכרות קורות, והנביא אלישע עמם. ואִתו של אחד האנשים האלה נשמט ונפל למים: וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם (מלכים ב' ו ה). ר' דוד אלטשולר (המאה ה-17; כתב פירוש למקרא שנקרא "מצודות") מפרש כך: "הקורה נפלה אל המים ועם הברזל, הוא הגרזן." כלומר על פי אלטשולר  את היא גרזן שכרתו בו את הקורות.

הקרדום הגרזן והמעצד המקראיים הם כלים לכריתת עצים או ענפים, כפי שברור מהפסוקים הבאים: כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים (ירמיהו מו כב).

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת (דברים כ יט). כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד (ירמיהו י ג). הגרזן שימש גם לחציבה: הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ (ישעיהו י טו).

הזורע המקראי נזקק כנראה רק לכלי אחד – משך הזרע, שהוא תרמיל הזרעים. הזורע הולך בשדה החרוש, נושא עליו את המשך, ותוך הליכתו, על פי קצב הליכתו, הוא לוקח חופן זרעים מתוך המשך ומפזר אותם בהינף יד לרוחב מסלולו. חופן אחרי חופן, הלוך וזָרוע. הפעולה הזאת מתוארת היטב, אם כי בחסכנות רבה, בפסוק "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע" (תהילים קכו ו). אופן הזריעה הזה התקיים אלפי שנים, עד שהגיעו לפני כמאה שנים הטרקטורים ומכונות הזריעה. אבל גם אחרי שאלה הגיעו עוד זרעו כך בחלקות קטנות ומבודדות שהיה קשה להגיע אליהן עם טרקטור. מניסיון אישי אני יכול להעיד שהמלאכה הזאת דורשת מיומנות רבה: ללכת הלוך וחזור בקווים ישרים ומקבילים; לזרוע את כמות הזרעים הנכונה; ולפזר את הכמות הזאת באופן אחיד על פני השטח.

כשהחיטה (או השעורה) הבשילה קצרו אותה, אִלמו את הקציר לאלומות, והביאו את האלומות לגורן; כמו שכתוב: בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהילים קכו ו). בגורן דשו את התבואה – הפרידו בין הגרעינים לבין הקש התבן והמוץ. המקרא מציין שני כלי קציר: חרמש ומגל. אבל הוא לא מתאר את צורת הכלים האלה (כמו שאינו מתאר את הכלים האחרים) ולא מסביר מה ההבדל ביניהם מבחינת השימוש בהם. בכל זאת יש במקרא סימנים שלפיהם אולי אפשר להציע הסבר.

החרמש מוזכר במקרא שתי פעמים, בשתיהן מצוין שהוא משמש לקציר הקמה. פעם אחת: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר (דברים טז ט). ופעם שנייה: וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ (דברים כג כו). קמה (מהשורש קוּם) היא התבואה העומדת זקופה. ככלל החיטה (כמו גם השעורה) עומדת זקופה עד הבשלתה המלאה; אבל לפעמים, בגלל סערה או גשם חזק באביב, החיטה רובצת – משתטחת על האדמה. אם נניח שהחרמש המקראי דומה לחרמש של זמננו, הרי שהיו אוחזים אותו בשתי הידיים ומניפים אותו מימין לשמאל הלוך וקצוֹר את החיטה העומדת. לעומת זאת את המגל תופסים ביד אחת, יד ימין; וביד שמאל אוחזים בתבואה הנקצרת: וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִירֹ (ירמיהו נ טז). כפי שאפשר להבין גם מהתיאורים שלעיל, קציר בחרמש יותר יעיל מקציר במגל; לכן כאשר היה אפשר לקצור בחרמש, כלומר כאשר התבואה עמדה זקופה, קצרו בחרמש. וכאשר החיטה רבצה קצרו (בלית ברירה) במגל.

המזמרה המקראית מוזכרת יחד עם כלים חקלאיים אחרים, למשל: כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים (יואל ד י). וגם כתוב וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת (ישעיהו יח ה). ואולי על בסיס האזכורים האלה באה  הגדרת המזמרה במילון לעברית מקראית: "כלי מעין סכין לזמור בו את הגפנים".

והיה גם קלשון, שמוזכר פעם אחת בלבד במסגרת הסיפור על ישראל שירדו ללטוש את הכלים החקלאיים שלהם אצל הפלישתים: וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים (שמואל א' יג כא). אבל מהדברים האלה בלבד אי אפשר לדעת מה הייתה צורתו ומה היו שימושיו של הקלשון המקראי.

על כלי הדייש לא נפרט כאן, רק נזכיר אותם: מורג, נפה, כברה, מזרה, רחת.