נסתכל על ההיגד וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ יד). גלוי וברור שההיגד הזה אינו 'תקני', שיש בו הפרעה; שהרי קולות לא רואים אלא שומעים. עם זאת החילוף של שומעים ב רואים בוודאי אינו מקרה או טעות. יש מאפיינים לשוניים שמאפשרים אותו, ובוודאי יש לו טעם כלשהו. מה שמאפשר את החילוף הזה הוא הקרבה שבין שתי המילים: גם רואים וגם שומעים מייצגות פעולות ששייכות לאותו תחום מציאות, התחום שעניינו חושים וקליטת מסרים; ושתיהן מופיעות במקרא כצמד – הן באות יחד, בפסוק אחד, פעמים רבות. לדוגמה: הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע, פְּקַח ה' עֵינֶיךָ וּרְאֵה (מלכים ב' יט טז); ועוד דוגמה: מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה (ישעיהו סו ח). ומה הטעם שבחילוף הזה? יש בוודאי אי אלו פרשנויות בעניין הזה ואני מציע כאן עוד אחת, שאינה באה בהכרח במקום אחרות.
אפשר להקביל את ההפרעה הסמנטית הזאת לתופעת הדיסוננס במוזיקה: כאשר שני צלילים מושמעים ביחד התוצאה עשויה להיות נעימה לאוזן (הרגילה) או לא נעימה. היא נעימה למשל כאשר המרווח בין שני הצלילים המושמעים הוא שני טונים או שלושה, והיא לא נעימה כאשר המרווח הוא רק טון אחד או חצי טון. ואי-הנעימות הנובעת מקוטן המרווח קרויה דיסוננס. כידוע המוזיקה המודרנית משתמשת הרבה בדיסוננסים, אבל גם מלחינים ברוקיים (למשל באך) וקלסיים השתמשו לפעמים בדיסוננסים כדי להכניס מתח ועניין ליצירה; ואולי גם ההפרעה שב"רואים את הקולות" היא מין דיסוננס – דיסוננס סמנטי – שכותב הטקסט יצר כדי ליצור מתח סגנוני.
"רואים את הקולות" אינו הדיסוננס הסמנטי היחיד מסוג זה במקרא – יש עוד מקרים כאלה. ומתברר שאותם מאפיינים לשוניים שמאפשרים את "רואים את הקולות" קיימים גם אצל המקרים האחרים. הנה שלושה כאלה:
– בספר דברים פרק לב (שירת "האזינו") פסוק יג כתוב: וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע. הצירוף "ויניקהו דבש" הוא דיסוננס סמנטי, שכן הנקה מתקשרת לחלב ולא לדבש.
וגם כאן היכולת של מילה אחת (דבש) לבוא במקום מילה אחרת (חלב) באה מכך ששתי המילים שייכות לאותו תחום תוכן – מאכל ומשקה – והן גם מופיעות כצמד במקומות רבים במקרא; למשל אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח).
– בתהילים פרק א פסוק א כתוב: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד… אם ההיגד הזה היה הולך בדרך לשונית רגילה הוא היה אולי מנוסח כך: אשרי האיש אשר לא הלך בדרך רשעים ובעצת חטאים לא עמד; שכן הצירוף "הלך בדרך" סביר יותר מבחינה סמנטית מהצירוף "עמד בדרך" (דרך נועדה להליכה). גם כאן החילוף בין שתי המילים – הלך ו עמד – מתאפשר מפני ששתי המילים האלה שייכות לאותו תחום מציאות – מצבי הגוף – והן מופיעות במקרא פעמים רבות כצמד; לדוגמה: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים (שופטים ט ז). ועוד דוגמה: בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ (יחזקאל א כא).
– בספר דברים פרק יב פסוק כג כתוב: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם. "לאכול הדם" – זה דיסוננס, שהרי דם הוא דבר שאפשר אולי לשתות (חס וחלילה) אבל לא לאכול. המילים המתחלפות בהיגד הזה הן לאכול ו לשתות. ושוב: החילוף אפשרי כי שתיהן שייכות לאותו תחום – מאכל ומשקה – ושתיהן מופיעות במקרא כצמד; לדוגמה: אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת (ישעיהו כב יג).
אז מה ראינו? ראינו שיש במקרא דיסוננסים סמנטיים, כלומר היגדים שיש בהם אי התאמה סמנטית בין חלקים של ההיגד (למשל "רואים את הקולות"). אי ההתאמה הזאת נגרמת על ידי כך שמילה אחת (למשל רואים) באה במקום מילה אחרת מתבקשת (למשל שומעים). והחילוף קביל מכיוון ששתי המילים (למשל רואים ו שומעים) הן מאותו תחום תוכן והן מופיעות במקרא כצמד.
בְּעִבְרִית 