חסכנותה של הלשון העברית

%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%a0%d7%94
ויקטוריה חנה, מתוך שירה המופלא 'אלף-בית'

בלשון העברית יש 22 אותיות, ומהאותיות האלה אפשר ליצור רצפי אותיות כאלה או אחרים. למשל: ב-ח; ז-ז-ש-ף; ל-י-מ-ו-ד-י-ה-ם; מ-ו-ו-ך; וכך עוד ועוד. לכאורה כל רצף כזה יכול להיות מילה (בעלת משמעות) בלשון, אבל למעשה רק חלק קטן מאוד של הרצפים הם מילים. מהו שיעור המילים מתוך כלל הרצפים האפשריים? כדי לא לטבוע במספרים אסטרונומיים, הבה נגביל את הבדיקה לרצפים ולמילים שאורכם אינו עולה על שש אותיות. חשבון פשוט מראה שעם 22 האותיות של האלף-בית העברי אפשר ליצור כ-120 מיליון רצפים שונים בני שתיים עד שש אותיות. על פי אומדן גס, מתוך 120 מיליון הרצפים האלה יש כמה מאות אלפים שהם מילים בלשון העברית (זה כולל את הנגזרות והנטיות למיניהן). כלומר, חלקם של הרצפים שהם מילים מתוך כלל הרצפים האפשריים בני שש אותיות או פחות הוא פחות מאחוז אחד.

עכשיו נסתכל על הרצפים בני שתי אותיות בלבד – יש בדיוק 484 רצפים כאלה (22 כפול 22 – אא אב אג…בא בב …). סריקת הרצפים האלה מעלה שכ-220 מהם הם מילים בלשון (למשל: אב, אד, או, אז,…). כלומר, חלקם של הרצפים שהם מילים מתוך כלל הרצפים בני שתי אותיות הוא כ-45 אחוז (220 מתוך 484). הממצא הזה מראה ששיעור המילים בקרב הרצפים הקצרים גבוה בהרבה משיעור המילים בקרב כלל הרצפים האפשריים. ובמילים אחרות: הלשון העברית מעדיפה רצפים קצרים.

ייתכן שזה המצב גם בשפות אלפא-ביתיות אחרות, שכן העדפת רצפים קצרים מביאה חסכון ויעילות. עם זאת, נראה שהעברית מצטיינת בעניין הזה יותר מכמה וכמה שפות אחרות, למשל מהשפות המבוססות על האלף-בית הלטיני. לשם השוואה בדקנו את עניין הרצפים בני שתי האותיות בלשון האנגלית. לשפה האנגלית יש 26 אותיות, ולכן יש 676 רצפים אפשריים בני שתי אותיות (26 X 26). והנה רק כ-25 מתוכם הם מילים בלשון האנגלית, כלומר פחות מ-4 אחוזים.

אפשרות אחרת לחיסכון טמונה במספר המילים הנחוצות להבעת רעיון מסוים. נסתכל על הפסוק הראשון של ספר בראשית: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". שבע מילים. עכשיו נסתכל באותו פסוק הכתוב באנגלית (על פי התרגום המקובל):  In the beginning God created the heavens and the earth. עשר מילים. הדוגמה הזאת אינה יוצאת דופן; כמעט כל משפט בעברית, אם נביע אותו באנגלית יידרשו לכך יותר מילים.

victoriahana
ויקטוריה חנה, מתוך שירה המופלא 'אלף-בית'.

באילו דרכים הלשון העברית משיגה את חסכנותה? הנה שלוש דרכים כאלה (ויש בוודאי עוד):

דרך אחת: הלשון העברית, בדרך כלל, אינה מסמנת תנועות על ידי אותיות. דוגמה: במילה  גרזן יש שתי תנועות (Xָ בהברה הראשונה ן Xֶ בהברה השנייה), והתנועות האלה אינן מסומנות באותיות. לכן העברית צורכת למילה  גרזן רק ארבע אותיות. לעומת זאת במילה האנגלית garden, שיש בה אותן שתי תנועות כמו ב גרזן העברית, התנועות מסומנות על ידי אותיות (a ו-e),  ולכן האנגלית צורכת למילה garden (שהיא דומת היגוי למילה  גרזן) שש אותיות.

דרך שנייה: במקום מילות יחס או מילות יידוע, הלשון העברית מסתפקת באותיות המצטרפות למילים. דוגמה: באנגלית אומרים in the garden , ובעברית – בגן. במקום שלוש מילים (באנגלית) – מילה אחת (בעברית).

דרך שלישית: העברית מבליעה זמנים וכינויי גוף בתוך מילת הפועל. דוגמה:  באנגלית אומרים I will go (שלוש מילים!); ובעברית – אלך (מילה אחת!).

מדוע הלשון העברית חסכנית כל כך? האם זו תכונה של כל השפות השמיות? מה מחירה של החסכנות הזאת, למשל בקשיים בהבנת הנקרא? איך הסתדרו קדמונינו בלי כתיב מלא ובלי ניקוד? השאלות האלה רחבות ועמוקות ואנחנו לא נכנסים אליהן כאן; אבל אולי אפשר לומר את הדבר הבא: במהלך היווצרותה של הלשון העברית – מהלך שהתחיל למעשה עם היווצרותן של הלשונות הקודמות לעברית שמהן התגבשה העברית – לחסכנות ולצמצום היה ערך גבוה; כנראה גבוה יותר מזה שיוחס להם במשפחות שפות אחרות. ואפשר גם להוסיף שערך החיסכון אינו נובע רק מהיעילות הפונקציונלית (פחות אותיות ומילים לחרות על אבן), אלא גם מטעמים אסתטיים: קצר הוא יפה (לפחות בעברית).

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “חסכנותה של הלשון העברית

  1. לפי מחקר שערכו בחברת "מלינגו", החברה שיצרה את מילון "רב מילים" ואת מנוע החיפוש "מורפיקס", בעברית יש כ-70 מיליון רצפי אותיות שיכולים להיחשב מילה (או ליתר דיוק "תיבה"). במספר העצום הזה כלולות כל הנטיות של השמות ושל הפעלים וגם רצפים שבהם מיליות "נדבקות" למילים אחרות. לדוגמה: "לכשאראהו" (=כשאני אראה אותו – ל-כש-אראה-ו). בקיצור, מספר רצפי האותיות בעברית שיש להם משמעות גבוה הרבה יותר ממה שנכתב לעיל.

    אהבתי

  2. לגבי נושא ה"חסכנות" בכתיבה: יש כאן סוגיות שונות שראויות לדיונים נפרדים. אעיר כאן לגבי סוגיית ההפרדה בין מילים. ההפרדה בין מילים באמצעות רווח או בדרך אחרת לא הייתה נהוגה בכל שיטת כתיבה, וגם בשיטות כתיבה שהנהיגו אותה, היא השתנתה במהלך הדורות. במזרח-הרחוק מקובל אמנם לתת רווחים או סימנים מפרידים, אבל לא בין מילים, אלא דווקא בין הברות. בשיטות הכתב האירופיות החדשות-יחסית מקובל להטיל רווחים או סימנים מפרידים (מקפים, גרשים וכיוצ"ב) רבים ככל האפשר, אם כי גם כאן אפשר למצוא יוצאי דופן – גרמנית נותנת בין המילים פחות רווחים מאשר אנגלית או צרפתית. זאת החלטה שרירותית לגמרי שנובעת הן ממסורת כתיבה והן מהחלטות של מלומדים (לגבי גרמנית – הוקמה ועדת מומחים שדנה בנושא הזה ובכמה נושאי כתיב אחרים, ופרסמה הנחיות מפורשות). אפשר עקרונית להחליט שהמילה "בגן" תיכתב "ב גן" או "ב-גן" והיו הצעות רציניות כאלה. הן לא התקבלו מטעמים של מסורת ושמרנות. רוב דוברי העברית רוצים שהכתיב יהיה דומה ככל האפשר לכתיב המקובל במקרא. המקרא נכתב בתקופה שבה לא היה מקובל להרבות ברווחים בין המילים.
    לגבי השאלה איך הסתדרו אבותינו – אנחנו מדברים על תקופה שבה לא ציפו מכל אדם לדעת לקרוא ולכתוב. היו מומחים שתפקידם היה לשמור על מאגרי המידע באמצעות כתיבת מידע חדש, העתקת טקסטים ישנים, והקראה בקול רם של טקסטים לפי דרישה (לפעמים הקראה כזאת כללה תרגום, במקרה שהטקסט היה כתוב בשפה שהקהל לא הבין. לימוד קריאה וכתיבה כלל גם לימוד של כמה שפות זרות). כיוון שממילא מדובר היה במלאכה שרק מתי-מעט עסקו בה, היה אפשר להסתדר עם שיטות כתיבה חלקיות. גם בימינו שיטות הכתיבה נאלצות להיות חסכוניות מטעמים טכניים ולהזניח פרטים מסוימים שאינם חיוניים להבנה (למשל הכתב הגרמני או הכתב הפורטוגזי אינם מפרטים את ההגיות האפשריות השונות של האות r בכל אחת מהשפות האלה). בימים ההם, היה אפשר להזניח פרטים רבים נוספים, ולסמוך על הקורא המיומן – שהוא איש מקצוע שלמד לימודים מיוחדים – שישלים בקלות את החסר.
    בעברית נוצרה בעיה כשהשפה כבר לא הייתה שגורה בפי רוב הציבור, והיה חשש שהנוסח המדויק של כתבי הקודש יישכח. לכן המציאו את הניקוד. כך קרה גם בשפה הערבית – כשהיה חשש שהמוני המוסלמים לא יוכלו ללמוד את הקוראן בצורה מדויקת, המציאו את סימוני התנועות וגם סימנים מבחינים בין אותיות דומות.
    ב-150 השנים האחרונות התפתחה גישה שעל-פיה כל אדם חייב לדעת לקרוא ולכתוב, ואז התברר שנחוצות רפורמות בשיטות הכתיב. רפורמות כאלה אכן נערכו בשפות רבות. גם בעברית שיטת הכתיב שונתה קצת בעקבות מהפכת האוריינות, אבל היא נותרה קשה יחסית לקריאה עקב החשש ששינוי עמוק יותר יהפוך את הטקסטים העבריים העתיקים לבלתי-נגישים. עם בעיות דומות מתמודדים גם הערבים, הסינים, היפנים ודוברי שפות אחרות שיש להן כתב קשה לקריאה, אך מסורת כתובה ארוכה.

    אהבתי

  3. נסו לתרגם לאנגלית את המשפט "שמעתי אומרים נלכה דותינה".
    אנגלית היא שפה טפשה, כי אין בה הטיות, אבל היא השפה הנפוצה ביותר בעולם.
    מסקנה: צי חזק, שאיפות אימפריליסטיות, תותחים, אלימות ואכזריות, יעילים יותר מאשר אינטלגנציה לשונית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s