ספרי המקרא, בעיקר הסיפוריים שבהם (ספרי התורה, ספרי נביאים ראשונים, אסתר, דברי הימים ועוד), מלאים במספרים. כל כך הרבה מספרים יש בספרים האלה עד שנראה כאילו היה לכותבי המקרא עניין מיוחד בהיבטים המספריים של היקום.
לכאורה מבחינתו של המקרא כל המספרים המופיעים בו חשובים באותה מידה; אבל בחינת העניין הזה מעלה שיש במקרא מספרים חשובים ויש מספרים רגילים (כלומר שאינם חשובים). המספרים החשובים הם אלה שמופיעים במקרא שוב ושוב הרבה פעמים; או אלה שקשורים להתרחשויות ייחודיות; או אלה שמייצגים משמעויות רחבות וכלליות מעבר לייצוג מציאות כמותית זו או אחרת. מי הם המספרים החשובים ומדוע הם חשובים? בכך עוסקים הדברים שלהלן.
אחד – היחיד והמיוחד
במתמטיקה המספר אחד הוא מהות יחידאית ומיוחדת, ולא נפרט. וגם במקרא אחד מאפיין מהויות יחידאיות ומיוחדות. האחת היא אלוהים; כמו שכתוב בפסוק המכונן: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד). השנייה היא עם ישראל, כמו שכתוב: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב' ז כג). וגם ארץ ישראל, שהרי כתוב גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ; ואין הארץ (עם ה"א היידוע) אלא ארץ ישראל.
אחד הוא גם המספר הראשון שמצוין במקרא. הוא מופיע כבר בפרק הראשון של הספר הראשון, בתיאור היום הראשון לבריאה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א ה). מדוע כתוב 'אחד' ולא 'ראשון' (כפי שמתבקש לכאורה)? על זה אומר רש"י: "היה לו לכתוב 'יום ראשון', כמו שכתוב בשאר הימים – שני, שלישי, רביעי. למה כתב 'אחד'? לפי שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני". בכך מציג רש"י עוד קשר משמעות בין אחד לבין אלוהים.
שְנים – זוגיות ותחרות
מעבר לתפקידו המספרי הרגיל, שנים מייצג במקרא בעיקר שני עניינים. האחד הוא זוגיות – זכר ונקבה. כמו שכתוב: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, זָכָר וּנְקֵבָהַ (בראשית ז ט). העניין השני הוא התחרות האכזרית, לפעמים עד מוות, בין שני אחים על הבכירוּת ועל הנבחרוּת. אמנם המילה שנים לא מופיעה בהכרח בסאגות המקראיות האלה, אבל המושג שניים קיים ומניע את העלילות. וכך עולים אל הזירה שנים-שנים – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, רחל ולאה, אפרים ומנשה. וגם שאינם אחים – שרי והגר, שאול ודוד, רחבעם וירבעם.
שלושה – עמים וזמנים
עניין אחד שבגינו המספר שלושה חוזר שוב ושוב במקרא הוא שְלָשות האנשים (ובפרט האחים) מולידי עמים ומנהיגיהם: שלושת בני נוח– שם חם ויפת – שמהם נולדו כל בני האדם שלאחר המבול; שלושת בני תרח – אברהם, נחור והרן – שמהם יצאו בני ישראל (רבקה, לאה ורחל היו מצאצאי נחור והרן); שלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב; שלושת בני עמרם – משה, אהרן ומרים – מנהיגי יציאת מצרים והמסע במדבר; שלושת המלכים הראשונים, מייסדי הממלכה – שאול, דוד ושלמה. עניין שני שהמספר שלושה מייצג הוא משך זמן – שלוש שנים, שלושה חודשים, ובעיקר שלושה ימים. משך הזמן "שלושה ימים" מופיע במקרא ביותר משלושים התרחשויות שונות; לדוגמה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים (שמות י כב). כדי להשוות, "ארבעה ימים" או "חמישה ימים" לא מופיעים במקרא כלל (או אולי פעמים ספורות בלבד). השוואה כזאת מלמדת שהביטוי "שלושה ימים" אינו מייצג בהכרח שלושה ימים בדיוק, אלא משך זמן קצר כלשהו של כמה ימים.
ארבעה – מרחב, בנים
המספר ארבעה מופיע במקרא פעמים רבות ומונה דברים שונים. עם זאת בולט הקשר שלו לשני עניינים. עניין אחד הוא ישויות ועצמים מרחביים – כיוונים, ישויות גיאוגרפיות, מבנים וכדומה. הנה כמה דוגמאות: ארבע רוחות השמיים (וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחוֹת מֵאַרְבַּע קְצוֹת הַשָּׁמַיִם; ירמיהו מט לו); ארבע כנפות הארץ (ראו למשל ישעיהו יא יב); ארבעת נהרות עדן (וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים; בראשית ב י); תכנית המשכן (למשל: וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים … וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף; שמות לו לו); תכנית המקדש (ראו מלכים א' פרק ז). וגם בתיאור המרכבה שראה יחזקאל המספר ארבעה חוזר שוב ושוב (ראו יחזקאל פרק א).
העניין השני הוא ארבעה בנים. לכמה וכמה דמויות מקראיות – לאו דווקא דמויות מפתח – היו ארבעה בנים; והמקרא (ובפרט ספר דברי הימים א') מדגיש את המספר הזה. לדוגמה: וְלִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפוּאָה יָשׁוּב וְשִׁמְרוֹן – אַרְבָּעָה (דברי הימים א' ז א). הד להדגשה המקראית הזאת נמצא בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה").
שבעה – משך הזמן
המספר שבעה מופיע במקרא לרוב, במיוחד בקשר למועדי קודש וחגים: שבעת ימי השבוע ובפרט יום השבת (כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ; שמות כ י); שבעת ימי הפסח (ויקרא כג ו); שבע השבתות שבין הנפת העומר לחג השבועות (ויקרא כג טו); השבתון שבחודש השביעי (ויקרא כג כד); שבעת ימי חג הסוכות (ויקרא כג לד); שבעת מועדי ישראל (כפי שהם נמנים ב-ויקרא פרק כג ); שבע שנים למניין השמיטה (דברים טו א); שבע שבתות שנים למניין היובל (וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה (ויקרא כה ח). וישנן גם שביעיות שאינן קשורות לקדושה, כמו פעמיים שבע השנים שעבד יעקב עבור רחל, ופעמיים שבע השנים – הטובות והרעות – שעברו על מצרים.
שנים עשר – שבטי ישראל
חשיבותו של המספר שנים עשר במקרא מתחילה ממספר בני יעקב וממספר שבטי ישראל. יש לשים לב שאין התאמה של אחד לאחד בין שתי הקבוצות האלה. מצד אחד יש בני יעקב שאין בגינם שבטים (לוי ויוסף); מצד שני יש שבטים שאינם בגין בני יעקב (אפרים ומנשה, שהם בני יוסף); אבל המספר שנים עשר נשמר. גם לישמעאל היו שנים עשר בנים, כמו שהבטיח ה' לאברהם: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ; הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ … שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד (בראשית יז כ). ובעקבות מספר שבטי ישראל באות קבוצות אחרות בנות שנים עשר אנשים; למשל שנים עשר נשיאי ישראל (ראו במדבר יז כא), או שנים עשר האנשים ששלח יהושע לעבור את הירדן לפני ארון ה' ולהניח אבנים לזיכרון האירוע ב (יהושע ד ד-ו).
שנים עשר הוא גם מניין חודשי השנה. עובדה מספרית זו מצוינת במקרא רק בעקיפין. פעמים רבות נזכר במקרא חודש זה או אחר באמצעות מספרו הסידורי (המתייחסים לחודש ניסן, שהוא החודש הראשון), למשל החודש השלישי או העשירי, או השנים עשר (מלכים ב' כה כז); אבל לא נזכר (כמובן) חודש שמספרו גבוה משנים עשר. ציון עקיף אחר לכך שיש שנים עשר חודשים בשנה נמצא בדיווח על שלמה שמינה שנים עשר ניצבים על כל ישראל, וכל אחד מהם היה חייב לכלכל את המלך חודש אחד בשנה: וְלִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים עָשָׂר נִצָּבִים עַל כָּל יִשְׂרָאֵל; וְכִלְכְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ – חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל הָאֶחָד לְכַלְכֵּל (מלכים א' ד ז).
ארבעים – משך זמן ארוך
המספר ארבעים מופיע במקרא פעמים רבות, בעיקר כמשך זמן – ארבעים ימים או ארבעים שנים. הרשימה ארוכה ונביא רק חלק ממנה:
ארבעים יום וארבעים לילה ירד הגשם על הארץ (סיפור המבול, בראשית ז יב).
יצחק היה בן ארבעים שנה כאשר לקח את רבקה (בראשית כה כ); וגם עשו היה בן ארבעים שנה כאשר נשא אישה (בראשית כו לד).
משה היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד יח).
בני ישראל היו במדבר ארבעים שנה (דברים ח ב).
האנשים ששלח משה לתור את הארץ שבו אחרי ארבעים יום (במדבר יג כה).
יהושע היה בן ארבעים שנה כאשר נשלח על ידי משה לרגל את הארץ (יהושע יד ז).
שלוש פעמים כתוב בספר שופטים "ותשקט הארץ ארבעים שנה".
בסיפור דוד וגלית – ארבעים יום, השכם והערב, התייצב גלית מול מחנה בני ישראל (שמואל א' יז טז).
דוד מלך על ישראל ארבעים שנה (מלכים א' ב יא). וגם שלמה מלך ארבעים שנה (מלכים א' יא מב).
הדבר המשותף לכל ההתרחשויות האלה שמשך זמנן ארבעים – ארבעים ימים או ארבעים שנים – הוא זמנן הארוך מאוד ביחס לרגיל ולצפוי; כה ארוך עד שלפעמים כבר אין כוח לחכות לסיומן; ארוך מהמצופה בגלל מעורבות אלוהית. כך גשם המבול; כך בני ישראל במדבר; כך משה על ההר; כך יתר ההתרחשויות שמשכן ארבעים – ימים או שנים.
בְּעִבְרִית 