הלשון העברית – מה לעשות – מעדיפה את הזכר על הנקבה. מקורה של ההעדפה הזאת הוא אולי ההפליה לרעה של האישה בחברה הקדומה, בעידן התגבשות הלשון (הפליה ששוררת במידה רבה גם בימינו); אבל אנחנו לא עוסקים כאן בסיבותיה של ההעדפה הזאת אלא באופנים שבהם היא מתבטאת.
הבה נסתכל איך הלשון מתייחסת לקבוצה (כלשהי) של בני אדם שכוללת גם נקבות וגם זכרים. אנחנו אומרים "כל בני האדם נולדו שווים"; ולא אומרים "כל בנות האדם" או "כל בני חוה". הזכרים (אדם, בנים) מייצגים את כלל הקבוצה. באופן דומה אנחנו אומרים: "תלמידי הקורס משבחים את המרצה", גם אם בין התלמידים יש רק זכר אחד. דבר דומה מתקיים גם ביחס לעצמים שאינם בני אדם. אנחנו אומרים "אפונה, שעועית ועגבנייה גדלות בגן הירק". אבל אם נוסיף אפילו רק שם זכרי אחד יהפוך הפועל מלשון נקבה ללשון זכר: "אפונה, שעועית, עגבנייה וגזר גדלים בגן הירק".
ביטוי אחר להעדפת הזכר בלשון הוא הסדר שבו מופיעים הזכר והנקבה, בפרט ובעיקר במקרא. לדוגמה: כמה וכמה פעמים מופיע במקרא ההיגד "ויולד בנים ובנות". לדוגמה: וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת |בראשית ה ד), ואף פעם לא "ויולד בנות ובנים". כך גם עם "איש או אשה", שתמיד מופיעים במקרא בסדר הזה ואף פעם לא בסדר ההפוך "אשה או איש". לדוגמה: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת… (במדבר ה ו).
העדפה מסוג אחר קיימת כאשר שם עצם נקבי גזור משם עצם זכרי; למשל צינורית ו- צינור. בדרך כלל במקרה כזה העצם הנקבי הוא הקטנה או החלשה של העצם הזכרי: צינורית היא צינור קטן, ארונית היא ארון קטן, כפית היא כף קטנה. ההעדפה מהסוג הזה בולטת במיוחד כאשר הזכר והנקבה הגזורה ממנו הם בני אדם. הנה כמה דוגמאות: מזכיר עשוי להיות תפקיד חשוב; למשל מזכיר הממשלה, מזכיר צבאי לראש הממשלה, מזכיר מועצת הפועלים; אבל מזכירה היא מי שעונה לטלפונים ומכינה קפה לבוס. עוזר עשוי להיות פקיד בכיר – עוזר השר, עוזר ראש העיר וכדומה – אבל עוזרת היא בדרך כלל זו שמנקה את הבית. הדוד ראוי לכבוד כמעט כמו האב או האם; אבל הדודות מהוועד למען החייל הן נשים חביבות אבל אולי גם נודניקיות, והן זוכות ללגלוג סלחני. ולסבתא אפשר לספר סיפורים מופרכים – "ספר לסבתא" – שאי אפשר כנראה לספר לסבא.
בְּעִבְרִית 