כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע; כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ (איוב ח ט).

הפסוק  הזה, שכותבו של ספר איוב שם בפי בִּלדד השׁוּחי, אחד משלושת רעיו של איוב, הוא לטעמי אחד הפסוקים הנפלאים במקרא, גם מבחינת תוכנו (התקף גם היום) וגם מבחינת לשונו.

דבריו של בלדד מתייחסים לשני עניינים שמגמדים את האדם מול הנצח והיקום. עניין אחד הוא קוצר הזמן שבו נמצא האדם על הארץ. לא רק קוצר חייו של כל אדם כשלעצמו, אלא גם קוצר זמן קיומו של כלל המין האנושי לעומת זמנו של היקום. לשון הרבים שהדובר נוקט (אנחנו, ימינו) היא שמעידה, או לפחות רומזת, שהכוונה היא לכלל בני האדם. קוצר הזמן (הפרטי והכללי) מבוטא פעמיים: "כי תמול אנחנו", ו"כי צל ימינו". דימוי הצל – הצל כדבר חולף, תלוש חסר ממשות – מחזק את מצג קוצר הזמן. [דימוי ימיו של האדם לצל מופיע בעוד מקומות במקרא. דוגמאות: אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה; יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר (תהילים קמד ד); כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים, מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל (קהלת ו יב)].

העניין השני שדברי בלדד מתייחסים אליו הוא אי ידיעתו של האדם את היקום וגם את עצמו. לא רק כל אדם כפרט נמצא באפלת אי הידיעה – גם כלל בני האדם וכלל הידע שלהם. המין האנושי, ברוב תאוותו לדעת ולהבין את הסובב אותו, חקר ומצא, בעיקר בשלוש מאות השנים האחרונות, דברים רבים על הטבע והיקום. אבל אחרי כל זאת האם הוא באמת יודע ומבין את היקום? האם הוא יודע מהו חומר ומהו זמן? איך ומדוע אירע המפץ הגדול ומה היה לפניו? האם יש תודעה ואם כן מהי? איך נקבעו חוקי הטבע השוררים ביקום ומדוע שוררים דווקא החוקים האלה? "ולא נדע", אומר בלדד.

איוב ורעיו דנים בשאלת הצדק, ג'רארד סגרהרס 1651.

גם לשון הדברים מופלאה. לפנינו תקבולת בת שתי צלעות שהסימטריה ביניהן מפתיעה:

– כל צלע  נפתחת במילה "כי" ויש בה חמש מילים.

– לא רק מספר המילים, גם מספר ההברות שווה בשתי הצלעות – תשע הברות.

– בשתי הצלעות ההברות מתחלקות בין המילים באותו אופן: המילה הראשונה בכל צלע היא בת הברה אחת (כי);  המילה השנייה גם היא בת הברה אחת (תמול, צל); המילה השלישית היא בת שלוש הברות (אנחנו, ימינו); והסימטריה מתקיימת גם במילה הרביעית והחמישית.

– בכל אחת מהצלעות יש מילה מרכזית שצורתה גוף ראשון רבים (אנחנו, ימינו). המרכזיוּת שלהן היא מכמה בחינות: מבחינת תפקידן במשפט (נושא); מבחינת מיקומן בצלע (מילה מרכזית); וגם על פי משקלן, שהוא בן שלוש הברות (לעומת המילים האחרות בפסוק שהן בנות הברה אחת או שתיים בלבד).

– בכל אחת משתי הצלעות המילים שלפני ואחרי המילה המרכזית (כלומר המילה השנייה והמילה הרביעית) כוללות את העיצור "ל".

– ההטעמות והקצב של שתי הצלעות זהה (להוציא ההטעמה של המילה האחרונה).