לעצמים דוממים אין זהות מינית, ובכל זאת הלשון העברית דורשת מהם שיהיו או זכריים או נקביים. רצפה מסומנת כנקבית וגג כזכרי; פטיש הוא זכרי וצבת היא נקבית; וכך כל עצם ועצם. על פי מה קובעת הלשון שעצם (דומם) מסוים יסומן כזכרי או כנקבי? תשובה אפשרית (לכאורה) לשאלה הזאת היא שתכונה זו או אחרת של העצם קובעת את מינו (הלשוני) של אותו עצם.
אבל יש אבל. הבה נסתכל למשל במילים ירח ו לבנה. שתי המילים האלה הן שני שמות שונים של גורם שמימי אחד, זה שמקיף את הפלנטה שלנו. במקרא רווח בעיקר השם ירח (אבל גם לבנה מופיעה; לדוגמה: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, ישעיהו ל כו); ובספרות התלמודים רווח יותר השם לבנה. [בתקופה החדשה השם ירח אומץ (בלשון העברית) גם כשם כללי לגופים המקיפים כוכבי לכת; למשל ירחיו של הכוכב צדק]. והנה אנחנו רואים שלמרות ש ירח ו לבנה הם שמות של אותו עצם, הם אינם מאותו מין. ירח הוא זכרי (וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ, ישעיהו יג י); ואילו לבנה היא נקבית (וְחָפְרָה הַלְּבָנָה; ישעיהו כד כג). התופעה הזאת אינה ייחודית לירח וללבנה; הנה עוד צמדי שמות כאלה: לפיד(זכרי) ו אבוקה (נקבית); עמק (זכרי) ו בקעה (נקבית); שקט ו דומיה; סלע ו אבן; חושך ו עלטה; מדבר ו ציה. תופעה דומה (מבחינת ענייננו כאן) היא הופעה של שם עצם מסוים לפעמים כזכרי ולפעמים בנקבי; לדוגמה שמש: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ (בראשית יט כג); וגם: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה (בראשית טו יז). שמות עצם אחרים כאלה הם מחנה, סכין, רוח, פנים.
ובכן, אם אמנם מינו של שם עצם נקבע על פי תכונותיו של העצם המציאותי, איך ייתכן שהלשון מתייחסת לאובייקט מסוים גם כזכרי וגם כנקבי? אפשר אולי להסביר את העניין הזה כך: כותבי הטקסטים, ובפרט כותבי הטקסטים המקראיים, לא תמיד הקפידו על ציון 'נכון' של מין העצם. ואפשר אולי להסביר גם כך: לכותבים שונים היו דעות שונות בנוגע למינו של עצם זה או אחר. ואולי אפילו כך: העצם שעליו מדובר הוא דו מיני – הוא יכול להיחשב גם כזכרי וגם כנקבי. לעומת ההסברים האלה אני מציע את האבחנה הבאה: מה שנושא את הזהות המינית של שם עצם (דומם) כלשהו הוא לא העצם (הנמצא במציאות) אלא שמו של העצם (הנמצא בלשון); ואין קשר בין זהותו המינית של שם העצם לבין תכונות אלה או אחרות של העצם (הדומם). ולכן כאשר לעצם מסוים (למשל הירח) יש שני שמות (או יותר), בהחלט אפשרי מבחינתה של הלשון ששם אחד יהיה זכרי והשני יהיה נקבי.
בקשר לדברים האלה ראוי לשים לב לתופעה הלשונית הבאה: במקרים רבים צורתו (הלשונית) של שם העצם קשורה לסימונו המיני. לדוגמה: שמות עצם שמסתיימים בצורות ָה (כמו לבנה) או ית (כמו צינורית) או ֶת (כמו קלטת) הם בדרך כלל נקביים; ושמות עצם המסתיימים בצורה ֶה (כמו מבנֶה) הם בדרך כלל זכריים. תופעה לשונית זו אולי מאששת את האבחנה שהצענו, שלפיה מינו של שם העצם הוא מאפיין של שם העצם (כלומר של המילה המייצגת את העצם), ולא של העצם עצמו. ואפשר אולי לומר גם כך: לא מינו של שם העצם קובע את צורתו, אלא צורתו קובעת (לפחות במקרים רבים) את מינו.
בְּעִבְרִית 
הרעיון לפיו צורת שם העצם קובעת את מינו הוא יפה, אבל לא תמיד עובד. לדוגמה, במשקל קֶטֶל קיימות המילים "אבן" (נקבה), "מלך" (זכר) ו"דרך" (דו מינית).
אהבתיאהבתי