אותיות האל"ף-בי"ת של הלשון העברית (ושל לשונות אלפא-ביתיות אחרות) הן אובייקטים במציאות; וכמו כל האובייקטים שאנחנו מודעים להם, גם הן מיוצגות בלשון. השם הכללי שלהן הוא אות, ולכל אחת יש שם משלה – אל"ף, נו"ן, שי"ן וכדומה. לכל אות יש גם מאפיינים ספציפיים שמבדילים אותה מאותיות אחרות: ההגִייה שלה; הצורה הגרפית; מיקומה בסדר האותיות (אל"ף ראשונה, בי"ת שנייה וכו'); הערך המספרי (א=1, ב=2, מ=40, ר=200 וכד'). אולי נראה שכל הדברים האלה היו בלשון מראשיתה – עוד בתקופת המקרא – אבל לא כך הדבר. אין במקרא שום מילה שמסמנת, כשם כללי, את אותיות האל"ף-בי"ת. המילה אות אמנם מופיעה במקרא, אבל במשמעות של סימן (כולל סימנים שנותן אלוהים). למשל: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם (שמות יב יג). וגם שמותיהן הפרטיים של האותיות לא מופיעים במקרא – לא אל"ף, לא בי"ת, לא גימ"ל, לא שום אות אחרת. גם המילה אות במשמעות של אות מהאל"ף-בי"ת וגם שמותיהן הפרטיים של האותיות נוספו ללשון רק בתקופת התלמודים; אז גם נקבע ערכן המספרי של כל אות והחל העיסוק בגימטריה. אפילו השימוש באתיות לספרור הפרקים – פרק א', פרק ב' וכדומה – לא היה חלק מהמקרא בעת שנחתם וקוּדש; הספרור הזה נקבע רק בימי הביניים במסגרת חלוקת המקרא לפרקים, חלוקה שנעשתה על ידי חוקרים ואנשי דת נוצרים ובמשך הזמן התקבלה גם על ידי היהודים. [מידע מפורט על העניינים האלה אפשר למצוא בערך "חלוקה לפרקים בתנ"ך" בויקיפדיה].
אחד המקומות הראשונים, אולי אפילו הראשון, שמציין במפורש את עובדת מציאותן של עשרים ושתיים אותיות בלשון הוא "ספר יצירה". הספר הזה כתוב בעברית ועוסק במיסטיקה וסודות הקשורים לבריאת העולם וליסודות שמהם העולם נברא. לא ידוע מי כתב אותו וגם לא מתי בדיוק נכתב. יש מומחים שסבורים שהוא נכתב במאה הראשונה לספירה, ויש שנוקבים במועדים מאוחרים יותר, אפילו עד המאה השישית. על פי ספר היצירה אלוהים ברא את העולם בשלושים ושתיים "נתיבות פליאות חכמה" – "עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד".
בכל זאת יש במקרא דבר שמצביע על מוּדעות לאותיות עצמן, והדבר הזה הוא האקרוסטיכונים. אקרוסטיכון (מילה יוונית) הוא מתכונת טקסט שבה האותיות הראשונות של כל פסוק או משפט או שורה יוצרות צירוף אותיות מסוים. למשל שמו של כותב הטקסט, או שמו של הנפטר על גבי מצבה. האקרוסטיכונים המקראיים הם של סדר האתיות. למשל פרק א' של איכה כתוב כך:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה …..
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ …
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה … .
וכך הלאה עד הפסוק האחרון, המתחיל באות ת'
תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ ….
מתוך האקרוסטיכון הזה (והאקרוסטיכונים המקראיים האחרים) ברור שהסדר המילוני של האותיות היה קבוע וידוע כבר בתקופת המקרא (לפחות בתקופת הספרים המאוחרים כמו תהילים, איכה ומשלי).
אקרוסטיכונים מקראיים נמצאים בתהילים, פרקים כה, לד, לז, קמה, ו-קיט; באיכה, פרקים א – ד; במשלי פרק לא מפסוק י והלאה (אשת חיל מי ימצא….).
בְּעִבְרִית 