נסתכל על תמונה כלשהי שיש בה שלושה גורמים:
- סיטואציה זו או אחרת ששייכת לעולם המציאות (בין שהסיטואציה הזאת התרחשה או מתרחשת בפועל ובין שהיא עשויה להתרחש או מדומיינת).
- היגד שמתאר את הסיטואציה, והוא שייך לעולם הלשון.
- דובר שאומר (או כותב) את ההיגד.
Queen Elizabeth Viewing the Performance of the Merry Wives of Windsor at the Globe Theater, By David Scott.
בתמונה כזאת לדובר יש פריבילגיה: הוא יכול לצרף להיגד את עמדתו אודות היחסים שבין גורמי התמונה – אודות היחס שבין ההיגד למציאות, אודות היחס שבין הדובר למציאות, ואודות היחס שבין הדובר להיגד. לדוגמה, נסתכל על ההיגד "רחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה". ההיגד הזה מתאר סיטואציה מסוימת (רחל תלמד …), והדובר יכול לצרף את עמדתו-הערכתו; למשל: "קרוב לוודאי שרחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה"; או "רציתי שרחל תלמד בשנה הבאה באוניברסיטה".
הדברים האמורים למעלה קשורים למושג המוׂדאליוּת (modality). מודאליות (על פי מילון אבן שושן) היא העמדה הסובייקטיבית של הדובר כלפי הנאמר בהיגד. הבלשנים מבחינים בין שני סוגים של מודאליות. האחד הוא מודאליות אפיסטמית, שעוסקת (על פי הגדרה של Wikipedia בתרגום חופשי שלי) "בשיפוט, או ברמת הביטחון, או באמונה שיש לדובר ביחס לאמיתותה של אמירה כלשהי". כלומר, עניינה של מודאליות זו הוא היחס שבין ההיגד למציאות. ביטויים אופייניים למודאליות אפיסטמית הם, למשל: "ברור ש.."; "קרוב לוודאי ש.."; "יש ספק אם.."; "אין זה נכון ש.." מודאליות מסוג שני, שנקראת דֵיאונטית, עוסקת ביחס שבין הדובר למציאות. היא מציינת מהו מצב העניינים הרצוי מבחינתו של הדובר לפי נורמות מסוימות שלו, ציפיותיו, רצונותיו, וכד'. מבע שכולל מודאליות דיאונטית עשוי להיות גם ביצועי, כלומר כזה שמטרתו ביצוע פעולה (על ידי הדובר או על ידי אחרים) שתשנה את מצב העניינים על פי הרצוי לדובר. ביטויים אופייניים לסוג זה של מודאליות הם, למשל: "אני רוצה ש.."; "אני מקווה ש.."; "אני מתנגד ל…"; "אני מבקש ש…" .
היחס השלישי, זה שבין הדובר להיגד (לא למציאות המתוארת בהיגד אלא להיגד כהיגד) אינו כלול בדרך כלל במושג המודאליות; אולם (על פי עניות דעתי) ראוי לציינו במסגרת דיון זה. היחס הזה כולל עניינים כמו אלה:
מקור ההיגד. איך נודע לדובר על הסיטואציה המתוארת בהיגד. לדוגמה: "נודע לי ש.."; "קראתי בעיתון ש…"; "ראיתי ש…"; "יש שמועה ש.." .
יעד ההיגד. למי או איך הדובר העביר את המידע הכלול בהיגד. לדוגמה: "סיפרתי לכולם ש…"; מחר אודיע ש..".
החזקת המידע. האופן שבו המידע הכלול בהיגד שמור אצל הדובר. לדוגמה: "אני זוכר"; "ידוע לי".
מעשה ההיגד. יחסו של הדובר לעצם מעשה ההיגד. לדוגמה: "מיותר לומר ש.."; "חשוב לדעת ש…"; "אל תספר ש.. ".
הנה עסקנו שוב בשילוש הקלאסי: מציאות (סיטואציה); אדם (דובר); לשון (היגד).
בְּעִבְרִית 