רוב שמות הצבע הקיימים היום בלשון העברית לא היו קיימים בתקופת המקרא – הם נוצרו ונוספו ללשון בתקופות מאוחרות יותר. כך כחול ו ירוק; כך סגול ו ורוד; וכך רוב יתר הצבעים. הדבר הזה מלמד שתפיסת הצבע כמושג כללי לא הייתה קיימת בתקופתה המוקדמת של הלשון. אם כך, מתי ואיך באו ללשון הצבעים השונים? כתשובה לשאלות האלה אנחנו מציעים את המודל הסכמטי הבא:
- בראשית ימי השפה – בתקופת המקרא – לא היו בלשון שמות צבע.
- בעת כלשהי דוברי השפה הגיעו לתובנה שמֵעבר לתכונת הצבע של כל עצם בפני עצמו יש גם מושג כללי של צבע, שהוא הצבע המשותף לכל העצמים הקונקרטיים שניחנו באותה תכונת צבע. לכל העצמים הירוקים יש צבע משותף אחד; לכל הדברים האדומים יש צבע משותף שני; וכך עוד צבעים משותפים.
- לאחר שהגיעו לתובנה הזאת, דוברי הלשון נזקקו למילים שתייצגנה את הצבעים המשותפים האלה.
- עבור כל צבע משותף מצאו דוברי השפה עצם (כללי) מסוים, שהצבע הנדון הוא תכונה קבועה ומייצגת שלו; ומתוך שם העצם הזה נגזר שם הצבע.
ברור שתהליכי היווצרות המושגים והשמות של עולם הצבעים היו הרבה יותר מורכבים מהמודל המוצע לעיל, בכל זאת נראה שיש בכוחו של המודל הזה לענות, ולו רק באופן סכמטי, על השאלה איך ומתי נוצרו שמות הצבJoan Miroים.
נדגים את המודל הזה באמצעות כמה צבעים.
ירוק. המילה ירוק במשמעות של צבע (כמו למשל בביטוי "עץ ירוק") לא נמצאת בלשון המקרא – היא נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. אפשר לשער שכאשר נוצר צורך במילה שתייצג את הצבע הירוק, פנו דוברי הלשון אל המילים המקראיות יֶרֶק (דשא, עשב) יָרָק (פרי האדמה) ו ירוק (צמח מרעה), כדי לגזור מהן את שם הצבע ירוק.
כחול. גם המילה כחול במשמעות של צבע נוספה ללשון רק בתקופת התלמודים. עם זאת, במקרא מופיע הפועל כחל (בבניין קל): וְהִנֵּה בָאוּ לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי (יחזקאל כג מ). על פי מילון העברית המקראית (של מ.צ. קדרי), משמעותו של הפועל הזה היא לשים חומר מסוים על העיניים לשם נוי. כנראה שצבעו של אותו החומר היה כחול, ולכן הצבע הכחול נקרא בשמו.
צהוב. בשני מקומות בלבד מופיעה במקרא מילה הגזורה מהשורש צה"ב. פעם אחת במשמעות של שם הצבע: וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק (ויקרא יג ל); ופעם אחרת בצורה של פועל: וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב. ועל פי קדרי צהוב במקומות האלה משמעותו "כצבע הזהב". כלומר שם הצבע צהוב גזור משמו של החומר הנקרא זהב.
תכלת. במקרא תכלת אינה שמו של צבע אלא של חומר. וכך אומר מילון אבן שושן על המילה תכלת במקרא: "חומר בצבע סגול שהופק מהפרשת בלוטה של חלזון הארגמן, שהיה משמש לצביעת פתילי הציצית." ורק בעת החדשה קיבלה המילה תכלת את משמעותה כצבע כחול בהיר.
בעקבות הדוגמאות שלעיל אפשר לשער השערות על מקורם של שמות צבעים נוספים; למשל: אדום – דם, אדמה; חום – חָם; ורוד – וֶרֶד; אפור – אֵפֶר.
בְּעִבְרִית 