"שתיים דובים" – שגיאה?

בלשון העברית כל שם עצם מסומן כזכר או כנקבה – אין מין סתמי. כאשר העצם הוא דומם אין למעשה כל משמעות לסימונים האלה. למשל, אין שום משמעות לכך ששער מסומן כזכר ואילו דלת כנקבה; או שחֶרב מוגדרת כנקבה וכידון כזכר.

מצב דומה קיים בנוגע לצמחים. לרוב מיני הצמחים שאנחנו מכירים יש גם אברים זכריים (אבקנים) וגם נקביים (עלי); ולכן מבחינה ביולוגית הם גם זכריים וגם נקביים, ואין משמעות לסימונם בלשון כזכרים או כנקבות. רימון אינו יותר זכרי מגפן, ורקפת אינה יותר נקבית מנרקיס. לא כך אצל בעלי החיים. אצל רוב מיני בעלי החיים יש הבדלה בין זכרים לנקבות – כל פרט הוא או זכר או נקבה. ומאחר שכך, יש לכאורה התאמה בין דרישתה של הלשון שכל עצם יהיה או זכר או נקבה, לבין ההבדלה המינית הקיימת אצל בעלי החיים. אבל בחינת הדברים האלה מראה שלא תמיד קיימת התאמה כזאת.

למעשה יש בלשון כמה אופני התייחסות לזכריותם או נקביותם של בעלי חיים. על פי אופן אחד אין כלל הבחנה (בלשון) בין זכר לבין נקבה: לבעל החיים יש רק שם כללי אחד והוא משמש גם לזכרים וגם ולנקבות של אותו מין; והשם הזה עשוי להיות (בלשון) זכרי או נקבי. למשל השם  נחש, למרות שהוא מסומן (בלשון העברית) כזכר, הוא מייצג גם את נקבת הנחש; והשם  דוכיפת, למרות שהוא מסומן כנקבה, מייצג גם את זכר הדוכיפת. למעשה זה המצב אצל רוב בעלי החיים שזכו לשם בלשון העברית. על פי אופן אחר, לזכר ולנקבה יש שמות נבדלים, אם כי שם הנקבה גזור משם הזכר (או להיפך); למשל זאב וזאבה. ויש אופן שלישי שלפיו לזכר ולנקבה יש שמות שונים לגמרי (שאינם גזורים האחד מן השני); למשל חמור ואתון.

two-bears-natalie-berman
By Natalie Berman

האם אופן ההבדלה (של הלשון) בין זכר לבין נקבה אצל בעל חיים זה או אחר הוא שרירותי, או אולי קיים בעניין הזה סדר כלשהו? ובכן, נראה שיש סדר – אולי לא מלא, אבל בכל זאת ברור; ואפשר לתארו כך: ככל שכלל בני האדם מכירים בעל חיים מסוים מקרוב, ומתוך כך גם יודעים להבחין בין הזכר לנקבה של אותו בעל חיים, כן מבדילה גם הלשון (העברית) בין שם הזכר לשם הנקבה. הבה נפרט ונדגים.

האדם הרגיל (שאינו זואולוג) אינו מבחין בדרך כלל בין זכרים לנקבות של חרקים, זוחלים, או בעלי כנף. לכן הלשון אינה מבדילה בדרך כלל בין זכר לנקבה של מין זה או אחר מבעלי החיים האלה. לדוגמה:  נשר הוא גם שמה של נקבת הנשר; ו לטאה הוא גם שמו של זכר הלטאה. לעומת זאת אדם רגיל יכול להבחין בקלות יחסית בין זכרים לנקבות של יונקים; וזוהי כנראה הסיבה שאצל היונקים יש בדרך כלל שמות נבדלים לזכר ולנקבה, גם אם ברוב המקרים שם הנקבה גזור משם הזכר (או להיפך): ארנב וארנבת; עכבר ועכברה; דוב ודובה; וכדומה.

אבל כאמור יש גם בעלי חיים ששמות הזכר והנקבה שלהם שונים לגמרי. על אלה נמנים החמור והאתון, השור והפרה, הגמל והנאקה, העז והתיש, הכבשה והאיל. קל לראות שבעלי החיים האלה הם בהמות בית שהאדם מגדל ולכן מכיר מקרוב; ולא רק מבחין, אלא גם נוהג אחרת בנקבות ובזכרים. למשל, מנקבות הכבשים, העזים והפרות הוא מפיק חלב, ואילו את הזכרים הצעירים שלהן (לפחות את רובם) הוא שוחט למאכל. לבהמות הבית האלה יש בדרך כלל עוד מאפיין לשוני, שאינו נפוץ אצל בעלי חיים אחרים: הצאצאים שלהן אינם סתם  "גורים" – יש להם שמות ספציפיים: עַיִר, עגל, בֶּכֶר, גדי, טלה.

זה פחות או יותר המצב בלשון זמננו, אבל לא כך היה תמיד. בלשון המקרא אצל רוב מיני היונקים – אלה שאינם בהמות בית – אין הבדלה לשונית בין זכרים לנקבות. אנשי המקרא ודאי ידעו שיש דוב זכר ודוב נקבה, ובכל זאת שניהם כונו באותו שם – דוב. וכך גם השפן, הנמר, העכבר ורוב שאר היונקים (שאינם בהמות בית).

מתכונת השם האחד לזכר ולנקבה היא אולי המפתח להבנת ה"שגיאה" בפסוק שלהלן: וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים (מלכים ב' ב כד). על פי הצורות הדקדוקיות שבפסוק הזה – ותצאנה שתים … ותבקענה –   נראה שהמְספר אומר לנו שהדובים שיצאו מהיער היו נקבות; אם כך, מדוע כתוב "דובים" ולא "דובות"? על פי המובא לעיל התשובה ברורה: בתקופת המקרא המילה  דובה לא הייתה קיימת בלשון, ולזכר ולנקבה הדוביים היה שם אחד משותף – דוב.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s