המילים הגדולות של ארץ ישראל

תזמורת ילדים צועדת בחגיגות יום העצמאות בקריית גת, שנות השישים.

אין שוויון בקרב המילים. אפשר למשל להבחין בין מילים קצרות לארוכות, בין שכיחות לנדירות, בין ישנות לחדשות. וגם בין מילים קטנות למילים גדולות. מילה קטנה, לפי ההגדרה כאן, היא מילה שמסמנת מציאות מצומצמת, פשוטה יחסית, חד משמעית. למשל  כיסא,  מיץ,  למזוג, צהרים. ומילה גדולה היא מילה שמייצגת מציאות רחבה, מרובת פנים ועתירת הֶקשרים. למשל  אנושות, יקום, דמוקרטיה, מאבק, קדושה. ענייננו כאן הוא המילים הגדולות של ארץ ישראל של טרם הקמת המדינה, מילים שייצגו ערכים, שימשו כדגלים מילוליים, וביטאו את רוח התקופה. הנה כמה מהמילים האלה.

ציונות. המונח  ציונות הוא חדש יחסית. הוא נטבע בשנת 1890 לציון מהותה של תנועת "חובבי ציון". מי שטבע אותו היה אדם ששמו נתן בירנבאום, שהיה המזכיר הראשון של המשרד הציוני שהרצל ניהל בווינה. ואחר כך אומץ המונח  ציונות על ידי הרצל כשמה של התנועה הציונית [ראו ערך  ציונות  בוויקיפדיה].

בתקופת טרם המדינה הרעיון הציוני – התקבצות היהודים בארץ ישראל והקמת מדינה יהודית בה – לא היה מובן מאליו ולא היה מקובל על כל היהודים, ואולי אפילו לא על רובם. לפיכך למושג  ציונות הייתה משמעות רבה, בעיקר לאלה שישבו בארץ ישראל. לגביהם הוא ייצג לא רעיון ערטילאי אלא עשייה בפועל ומעורבות אישית. כה גדולה הייתה המילה  ציונות וכה מרכזית בשיח הארץ ישראלי עד שנעשתה סמל אירוני למילים גדולות שלפעמים מנותקות מקרקע המציאות; לדוגמה: "במקום לדבר ציונות תתחילו כבר לעשות משהו".

היישוב, יישובים, התיישבות. המילים  יישוב ו התיישבות אמנם קיימות בלשון העברית מאז תקופת התלמודים או ימי הביניים, אבל בארץ ישראל של טרם המדינה הן קיבלו משמעויות חדשות. המילה  יישוב, כשהיא באה עם ה"א הידיעה – היישוב – הייתה כינויו של הציבור היהודי שחי בארץ. היא סימנה לא רק קבוצת תושבים, אלא גם ישות לאומית מאורגנת ("היישוב המאורגן") שיש לה מטרות, משימות, מוסדות וכלי ביצוע. יישובים לא היו באותם ימים סתם מקומות שחיים בהם אנשים, כמו חיפה או צפת או הכפרים הערביים;  יישובים היו יישובים עבריים שעסקו בעבודת האדמה והיוו חלק מהמעשה הציוני של יישוב הארץ והפרחת השממה; כמו עין חרוד, נגבה, נהלל או חניתה. התיישבות הייתה שם כולל למפעל הקמת היישובים, מפעל שאין כמוהו לחשיבות ציונית. והיו  ההתיישבות העובדת (קיבוצים ומושבים);  יישובי חומה ומגדל (יישובים מבוצרים שהוקמו בתקופת מאורעות 1939-1936); יישובי סְפר; התיישבות האלף (בעמק חפר); ועוד.

עליה. כבר במקרא הגעה של בני ישראל אל ארץ ישראל מוצגת כעלייה, ועזיבתם את הארץ נחשבת כירידה. לדוגמה: עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם (דברים ט כג). וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב ג). הלשון העברית הציונית שעוצבה בארץ ישראל בתקופת טרם המדינה אימצה וחיזקה את התפיסה המקראית: כאשר יהודי בא מארץ כלשהי אל ארץ ישראל כדי לחיות בה – הוא עולה; וכשהוא עוזב את ארץ ישראל כדי לחיות בארץ אחרת – הוא יורד; והמושג  עליה מסמן קודם כל ובעיקר את התופעה הכללית של הגעת יהודים אל ארץ ישראל כדי לחיות בה. הייתה  עליה ראשונה, עליה שנייה, עליה שלישיית; הייתה  עליה בלתי לגלית (שנקראה גם  העפלה); ובהפגנות נגד השלטון הבריטי קראו בקצב  עליה חופשית מדינה עברית.

עבודה. "המילון השלם" מונה שש עשרה משמעויות שונות של המילה  עבודה. המשמעות הראשונה, שהיא גם השכיחה ביותר, היא זו: "פעולה גופנית או רוחנית שעושים כדי לייצר משהו". אבל בארץ ישראל של טרם המדינה למילה  עבודה היו משמעויות והקשרים נוספים – פוליטיים ואידיאולוגיים – שלא מופיעים במילון. מאז תחילת המאה העשרים התנועות והמפלגות שייצגו את העובדים (אלה שחיו, לפי הגדרתם, מעבודה, ולא ממסחר או מהון) הן שהובילו את היישוב העברי בארץ ישראל. לדידן של תנועות אלה עבודה לא הייתה רק פעולת ייצור; היא הייתה ערך קיומי, לאומי ומוסרי,  ואמצעי עיקרי להגשמת הציונות. מכך נוצרו מושגים רבים כמו  עבודה עברית; תנועת העבודה; עבודה שכירה (עבודת שכירים); עבודה עצמית (הימנעות מהעסקת שכירים); עבודת כפיים (עבודה פיזית); מחנה עבודה; (חניכי תנועות הנוער שהיו יוצאים בקיץ לחודש עבודה בקיבוצים); תנועת הנוער העובד; זרם העובדים (בחינוך).

תנועה. על פי אחת המשמעויות,  תנועה היא התלכדות של אנשים רבים שיש להם רעיונות ושאיפות משותפים ואולי גם כלים ארגוניים. בארץ ישראל של טרם המדינה המושג  תנועה היה קשור בדרך כלל למעשה הציוני, ובכך דבקה למילה הזאת הילה של שליחות לאומית ציונית. ואלה כמה מהמושגים "התנועתיים" שרווחו אז: התנועה הציונית; תנועת הפועלים, התנועות ההתיישבותיות; תנועות הנוער; תנועת המרי העברי; דין התנועה (מרות הציבור והמוסדות); מעשה לא תנועתי (מעשה לא ראוי מבחינת התנועה).

הגנה. מאז ראשית הפעולה הציונית בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 תפסו ענייני הגנה וביטחון מקום חשוב בחייו של היישוב. עד שנות העֶשרה של המאה העשרים המילה העיקרית שביטאה את התחום הזה הייתה  שמירה, על נגזרותיה השונות. היו שומרים שיצאו לשמור על היישובים העבריים ועל הרכוש היהודי; והיה ארגון "השומר" שאיגד את העוסקים בשמירה וביצע משימות שמירה במקומות רבים בארץ. בשנות העשרים של המאה הקודמת נדחקה המילה  שמירה על ידי המילה  הגנה, שנתפסה כבעלת משמעות רחבה יותר – הגנה על כלל היישוב מפני איומים מכל הסוגים. את ארגון השומר ירשה  "ההגנה", שהייתה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית. עם קום המדינה המילה  הגנה פינתה את מקומה לטובת המילה  ביטחון.

והיו עוד מילים גדולות בלשונה של ארץ ישראל של טרם המדינה, ונסתפק בציון כמה מהן: מדינה עברית, חלוציות, הגשמה, מאורעות, התנדבות, ארץ ישראל השלמה, חלוקת הארץ,  השלטון הבריטי.