חוקרי תולדות הלשון העברית מבחינים בארבע תקופות עיקריות שלה: לשון המקרא; לשון התלמודים והמדרשים; לשון ימי הביניים; ולשון העת החדשה. על אלה אפשר להוסיף קטגוריה חמישית – מילים בינלאומיות שהגיעו לעברית (בעיקר בעת החדשה) משפות לועזיות. ויש מילונים שמציינים לגבי כל מילה באיזו תקופה היא נכנסה ללשון; למשל מילון אבן שושן. בדרך כלל מילה מתוספת לשפה העברית (ואולי לכל שפה) באחת מהנסיבות הבאות: א. לַמציאות נוספה מהות כלשהי שלא הייתה קיימת או לא הייתה ידועה קודם לכן, ונוצר צורך במילה שתייצג אותה; לדוגמה: מטוס, פחמן, הקלדה. ב. מילה חדשה מחליפה מילה קודמת או מתוספת אליה בייצוג משמעות מסוימת; לדוגמה: נפטר במקום מת. ג. מילה משורש עברי מומצאת כדי להחליף מילה לועזית; למשל: יומרה במקום פרטנזיה, חטיבה במקום בריגדה.
אם נאתר את המילים של תחום מציאות מסוים – הבלשנים קוראים לתחום כזה שדה סמנטי – ואם מצוי בידינו מילון שמציין עבור כל מילה באיזו תקופה היא נכנסה ללשון, נוכל למצוא אלו מילים של אותו תחום נכנסו לשפה בכל תקופה ותקופה. כדוגמה לבחינה כזו לקחנו את תחום ההלבשה וההנעלה. אנחנו יודעים (גם מהמקרא) שהאדם לבש בגדים ונעל מנעלים כבר בשחר תולדותיו; ואכן כבר במקרא יש לקסיקון הלבשה והנעלה לא דל. ובכן, לכדנו את כלל המילים בלשון שמייצגות פרטי לבוש או הנעלה [אני מניח שאי אלו מילים נשמטו מאתנו, אבל אני בטוח שבכל זאת לכדנו את רובן המכריע]. עבור כל מילה כזאת בדקנו באיזו תקופה היא הגיעה ללשון, וסידרנו את המילים לפי התקופות השונות. לפני הצגת הממצאים צריך להבהיר עניין מסוים: הטקסט המקראי (או התלמודי) אינו כולל בהכרח את כל מרכיבי הלשון העברית של אותה תקופה. למשל, בטקסטים לא מקראיים (אבל מתקופת המקרא) נמצאו מילים (אמנם לא רבות) שלא כלולות במקרא. עם זאת התופעה הזאת כנראה שולית, ואפשר להתייחס לטקסט המקראי כאל מייצג של כלל הלשון העברית של אותה תקופה. והרי הממצאים.
לשון המקרא. מתקופה זו מצאנו את המילים הבאות (המייצגות פריטי לבוש ואו הנעלה): אדרת; אזור; בגד; חגורה; חליפה; כובע; כתונת; כסות; לבוש; מגבעת; מדים; מחלצות; מטפחת; מכנסים; מלבוש; מעיל; מצנפת; נעלים; סרבל; צווארון; צניף; צעיף; רעלה; שביס; שמלה; שרוך.
לשון התלמודים והמדרשים. בתקופה זו נכנסו ללשון המילים הבאות (המייצגות פרטי לבוש או הנעלה): אברקַיִּם; אנפילאות; ביריות; ברדס; גלימה; חלוק; כומתה; כיפה; לסוטה; מגפיים; מִנעלים; מעפורת; מקטורן; סודר; סינר; סנדלים; עניבה; ערדליים; פוזמק.
בתקופת ימי ביניים נוספו ללשון העברית מעט מאוד מילות לבוש. על כל פנים, אנחנו מצאנו רק שתיים: חותלת; קבקב.
העת החדשה. בתקופה זו נוספו ללשון מילים לא מעטות של לבוש או הנעלה. אנחנו מצאנו את המילים הבאות: אימונית; אפודה; בגד ים; גופיה; גרב; גרביונים; דובון; חולצה; חזייה; חצאית; ירכית; כסיה; כָּׂפִיה; כפפה; כתפיות; לבנים; מותנית; מחוך; מכנסונים; סוּרגה; עליונית; שכמיה; תחתונים.
מילים מהעת החדשה שמקורן לועזי: בולרו; בלייזר; וֶסט; ז'קט; טוניקה; טוקסידו; טי שרט; סוֶודֶר; סמוקינג; סרפן; פיג'מה; קימונו; קפושון; קפוטה; קפטן; קרדיגן; שטריימל.
האם אפשר ללמוד משהו מכל הדברים שמוצגים לעיל? אני חושב שאפשר ללמוד (אם כי לא בוודאות מלאה) לפחות שני דברים. דבר אחד: אלו פריטי לבוש והנעלה נוספו בכל תקופה למלתחה האנושית, ובפרט למלתחה העברית-יהודית. הלשון משמשת בעניין זה כעין אתר ארכאולוגי שממצאיו מעידים על הציביליזציה החומרית של כל תקופה. דבר שני: מהי מידת החיוניות של הלשון בכל תקופה (לפחות לגבי התחום הנדון). למשל, נראה שלפחות במה שנוגע לתחום החומרי, בימי הביניים הלשון העברית קפאה.
בְּעִבְרִית 
עוד מילה (מאוד חדשה לדעתי) היא : גוזיה.
ומה לגבי סווטשירט?
אהבתיאהבתי
במדור הכותב על השפה העברית, לא יתכן שתהיה בו שגיאת כתיב, המובילה לשגיאת הגייה. אין צורה "מתווספת", השורש י.ס.פ. בנטייה – מתוספת, חיריק מתחת ל- מ', דגש חזק ב- ת' , ו' איננה עיצורית אלא אם קריאה – חולם מלא. ובתעתיק לועזי MITOSEFET.
אהבתיאהבתי
לא מדובר בשגיאת כתיב, אלא בפספוס בהגהה. עוד רגע יתוקן.
אהבתיאהבתי