כאשר רוצים לומר על אדם שהוא שאפתן בעל שיגעון גדלות שרוצה לשלוט על סביבתו אומרים שהוא נפוליאון. כאשר רצו פעם לומר על איש שהוא עשיר מופלג אמרו שהוא רוטשילד (היום אולי יאמרו שהוא ביל גייטס). כאשר רוצים לומר על מנהיגוּת שהיא אמיצה ואינה חוששת מנקיטת צעדים גורליים ונועזים אומרים שזו מנהיגות צ'רצ'יליאנית או בן גוריונית .
בכל שלושת הדוגמאות שלעיל במקום לנקוב בתכונה או במאפיין מסוימים נוקבים בשמו של אדם שידוע כבעל אותה תכונה. המתכונת הלשונית הזאת היא למעשה סוג של מטונימיה. על פי הגדרה בלשנית פורמלית, למשל ב"מילון למונחי בלשנות ודקדוק" של אורה רודריג-שורצולד ומיכאל סוקולוף, מטונימיה היא מעתק סמנטי המיוסד על מגע בין מסומנים. ובמילים פשוטות: במקום מילה מסוימת (למשל עשיר) משתמשים במילה אחרת, כזו שיש לה קירבה למילה המוחלפת (למשל רוטשילד).
כאשר נותנים את הדעת למטונימיות השגורות בפינו היום, ובפרט למטונימיות שבהן דמות ספציפית מייצגת תכונה כללית, מתברר שהמקרא מספק כמה וכמה דמויות כאלה. חלקן הומשגו כבר בעת המקרא, וחלקן מאוחר יותר, למשל על בסיס אגדות חז"ל. הנה כמה דמויות כאלה.
אדם, חוה, אנוש. שלוש הדמויות הספציפיות האלה משמשות כשמות כלליים של בני המין האנושי. אדם ו אנוש ממלאים את התפקיד הזה כבר במקרא; לדוגמה: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה (בראשית ו ב)ּ. וגם: עַל כֵּן כָּל יָדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס (ישעיה יג ז). המושג בנות חווה נכנס ללשון רק בימי הביניים.
מתושלח. מתושלח הוא כינוי לאדם זקן מאוד. ההמשגה הזאת נובעת ישירות מהמקרא, שכן מתושלח המקראי חי 969 שנים (בראשית ה כז), יותר מכל אדם מקראי אחר ששנות חייו מצוינות במקרא.
תרח. כידוע תרח היה אביו של אברהם; ובלשון זמננו תרח הוא כינוי לאדם זקן, שוטה וטרחן. המקרא לא מספק כל בסיס להמשגה הזאת, ומקורה כנראה באגדה המובאת בבראשית רבה (לח יג) שלפיה תרח היה עובד אלילים; ועל פי הגיונה של אותה אגדה אדם שסוגד לאלילים הוא שוטה.
ישראל. השם ישראל החל את הקריירה שלו כשם פרטי (שני) של יעקב; ואחרי שצאצאי יעקב נעשו עם, ישראל נעשה שם כללי – עם ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וכדומה. ובכלל המקרא מרבה לכנות עמים על פי שמם של אנשים שמהם יצאו אותם עמים. לדוגמה: עבר – עברים; יהודה – יהודים; כנען (בן חם בן נח) – כנענים; ישמעאל – ישמעאלים; מואב (בן לוט) – עם מואב.
בנימין. בנימין המקראי היה כידוע בן הזקונים של יעקב; ומכאן הביטוי הבנימין שבחבורה (או ביטויים דומים אחרים), שמשמעותו הצעיר מכולם.
נחשון . נחשון בן עמינדב, נכד נינו של יהודה, היה ראש שבט יהודה בימי מסעותיהם של בני ישראל במדבר (במדבר א ז). על פי חז"ל נחשון היה הראשון שקפץ לים סוף, עוד לפני שהים נבקע. וכך כתוב בתלמוד בבלי (מסכת סוטה פרק לז א): "…אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים; קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". על סמך המסורת הזו השם נחשון נעשה תואר לאדם אמיץ המתנדב ראשון למשימה נועזת ומסוכנת.
המן. המן הוא כינוי לרשע וצורר ישראל. הכינוי הזה נובע כמובן מדמותו של המן האגגי במגילת אסתר שזמם לאבד את היהודים שחיו בממלכתו של אחשוורוש. על פי חז"ל הכינוי אגגי בא משמו של מלך עמלק – אגג (שמואל א' טו ח); ובכך חז"ל יצרו קישור בין המן לעמלק. למעשה גם עמלק הוא שם פרטי שהפך למושג.
בְּעִבְרִית 