ראשי תיבות בדרך כלל אינם עומדים בפני עצמם, אלא מייצגים את המילים העומדות אחריהם. עו"ד הוא עורך דין, בי"ס הוא בית ספר וכך ברוב המקרים. אבל לפעמים ראשי תיבות נעשים מילה בפני עצמה, שמתנתקת לכאורה מהמילים שיסדו אותה. למשל דוח (אומרים "הדוח", ולא "הדין והחשבון"), מגד (אמרים "הייתה ישיבת מגדים", ולא "הייתה ישיבת מפקדי גדודים"); נחל (מפקד הנחל) ועוד.
בדומה לכך יש גם ראשי תיבות שהם שמות של אנשים. ראשי תיבות המשמשים כשם משפחה הם תופעה נפוצה. אני לא מתכוון לראשי תיבות שהם קיצור שמו של אדם ספציפי, כמו רש"י (רבי שלמה יצחקי), או אצ"ג (אורי צבי גרינברג); אלא לראשי תיבות שנעשו שמות כשלעצמם. למשל: כץ – כהן צדק; שץ – שליח ציבור; שוב – שוחט ובודק; הלבץ – הכוהנים לבית צדוק; מזאה – מזרע אהרן הכהן; ראבד – ראש אב בית דין.
הרבה פחות נפוץ – ממש נדיר – הוא השימוש בראשי תיבות לשמות פרטיים. למעשה ידועים לי רק ארבעה שמות כאלה, אם כי אולי יש עוד. שם אחד הוא בילו. בילו הוא ראשי תיבות של ההיגד המקראי "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיה ב ה). זה היה שמה של תנועת ביל"ו שקמה באוקראינה בשנת 1882 ושמה לעצמה מטרה להתיישב בארץ ישראל. השם בילו נפוץ יותר כשם משפחה, אבל יש גם אנשים (בודדים) ששמם הפרטי הוא בילו. אחד מהם הוא בילו וירחובסקי, יליד 1930, בוגר ביה"ס כדורי ולוחם בפלמ"ח, שנהרג בקרב במלחמת השחרור באוקטובר 1948. שם פרטי שני שהוא ראשי תיבות הוא פלמח, ר"ת של פלוגות מחץ – היחידה המובחרת של ההגנה, ואחר כך של צה"ל, לפני ובזמן מלחמת השחרור. ועל שם הפלמ"ח, רחבעם זאבי (גנדי), איש הפלמ"ח, קרא לבנו פלמח.
שם פרטי נוסף שהוא ראשי תיבות הוא נילי, על שם ארגון המחתרת היהודי בזמן מלחמת העולם הראשונה שנקרא ניל"י – נצח ישראל לא ישקר (שמואל א' טו כט).
השם הפרטי הרביעי של ראשי תיבות הידוע לי הוא נינא. לא נינה, עם ה"א בסוף, שהוא שם נפוץ למדי, בעיקר בקרב יוצאי ברית המועצות, אלא עם אל"ף בסוף. השם הזה הוא ראשי תיבות של ההיגד נֵר יי נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ כז). ואני מכיר בחורה, יפה חכמה ונעימה, שזהו שמה. והיא כנראה היחידה הנושאת את השם הזה.
בְּעִבְרִית 
אני מכירה גם נערה בשם איה ששמה מבוסס על ראשי התיבות: ארץ ישראל השלימה.
אהבתיאהבתי